גרין קארד לאשליה

לפני כחודש פורסם במדור הדיעות של וואלה! טור מצויין של ניצה צמרת בשם "נפולת של אין ברירה" שבו היא מביעה דאגה מהקלות הבלתי נסבלת של התמיכה שלה ברצונו של בנה להישאר ללמוד בחו"ל. מבלי להיכנס לויכוח הנצחי של "היורד הפחדן" מול "אין מה לעשות במדינה", התמקדתי יותר במסלול שעשה הבן, שהגיע כצעיר תועה המחפש את דרכו, החל לעבוד בעבודה שחורה כדרכם של מהגרים וייתכן שעומד בפני נקודת מפנה בחייו בזכות הרבה מזל ובלי מתווכים.

כניסה לפורום "ישראלים בחו"ל" של וואלה! ומתחריה מגלה לא אחת את התסריט הלקוני של לפני ואחרי. הלפני פירושו "שמעתי שבאירופה עושים הרבה כסף ממכירת תמונות" או "קראתי שבקנדה הכי קל לקבל אזרחות, התהליך פשוט ולא יקר ושכרתי חברה שהבטיחה לי אזרחות תוך שנה". האחרי הוא בדרך כלל שברון לב מתעתועים ורמאויות של כל מיני עשקנים צמאי כסף שמנצלים בציניות כמיהה של צעירים להבטיח את עתידם בחו"ל ומפזרים דיבורים כמו חול כדי להרוויח מאותם האנשים שגם ככה אין להם יותר מדי.

תסריט לא דמיוני: דני השתחרר עכשיו מהצבא ובדק אפשרויות. הוא ראה את אחת מאותן החברות שמציעות עבודות לרוב, תמורת 290 שקלים בלבד. דני שילם את הכסף וקיבל חוברת עם מספרי טלפון שנלקחו היישר ממודעות הדרושים של העיתונים הישראליים בצפון אמריקה, מידע שיכול היה להשיג בעצמו בחינם.

דינה שמעה שבקניונים עושים המון כסף, ולא רק זה, אלא שמבטיחים סיוע במגורים, רכב ואפילו מעמד של תושב קבע בעזרת ה"עו"ד של החברה". רק אחרי ששילמה קרוב לשלושת אלפים שקל פלוס כרטיס טיסה היא מגלה שבעצם אין שום עו"ד לחברה, שהעבודה קשה ולא תמיד מכניסה, שהבוס שלה לא ממש מתקשר איתה ועם הצרכים שלה ושכשההגירה תפשוט על הדוכן שלה הוא ייקח את הכסף, יברח ויזנח אותה לאנחות.

מבהיל? מבעית? כן. המסר החד משמעי פה הוא זה של שלמה בראבא בתפקיד רפי גינת ב"זהו זה": "לא להתפתות לעסקאות בשטח, מי שאוכל אותה אוכל אותה בחזק, אוכל אותה בגדול". אין נוסחאות קסם בכל הקשור להגירה, בוודאי שלא עם המציאות היום. האמריקאים הקשיחו את חוקי הכניסה והשהייה, באירופה מעולם לא אהבו זרים וביפן החיים לא קלים. אוסטרליה וניו זילנד היו תמיד חלום רטוב, אבל מי שמגיע לשם לצרכי השתקעות בדרך כלל מתייבש.

ההחלטה לנסוע ולעבוד בחו"ל מגיעה בדרך כלל מאי שביעות רצון כלכלית או חברתית, מצורך לשנות, אולי גם למרוד, ולחוות את מה שכל משוחרר טרי עושה בשנים האחרונות כמעט כנורמה. ברגע שעולה הרעיון, רב סרן שמועתי מתחיל לדפוק במוח ולהשמיע את מה שרוצים לשמוע. ים של כסף באוטו גלידה בטקסס, טירוף במכירת תמונות בדרום אפריקה, קידוח נפט במפרץ הסיני ודיג באלסקה הן חוויה חד פעמית עם הרבה כסף בצידה ועבודה בחוות באוסטרליה היא בכלל להיט. אחרי שהצעיר/ה הכניסו לתודעה שהם הולכים לעשות הרבה כסף, הרב סרן עולה לדרגת סגן אלוף והם מפנטזים על שהיה ממושכת, גרין קארד ואישורי עבודה בשיטת הפאסט פוד – ראשון בא, ראשון מקבל, כמעט בלי המתנה.

אחר כך הבלון מתפוצץ והחלום הופך להיות סיוט, שנמשך במקרה הטוב כמה ימים ובמקרה הגרוע שבועות או חודשים, עד שההורים שולחים כסף לכרטיס טיסה. דני ודינה לא באמת כלכלו את העובדה שאף אחד לא מחכה להם על שטיח אדום, שהקהילה היהודית הענפה לא ממש שמה על היותם ישראלים יוצאי צבא ושרשויות ההגירה של אף מדינה בעולם לא ממהרות להעניק מעמד של תושב לכל איזה לוך שבא להשתקע.

העמדה האישית שלי היא שכדאי ורצוי לנסות חוויה בחו"ל, יש מספיק אנשים שבאו להציץ, נפגעו ונשארו והיום יש להם כרטיס ירוק או אזרחות בריטית כשרים למהדרין. זה עניין של מזל, קשרים, לפעמים אהבה ובעיקר תימרון נכון במקום זר. מה שלא נכנס למשוואה הוא זריקת כסף ונפילה בפח של רמאים.