להשמיד את ישראל

על-פי דיווחים זרים מחזיקה מדינת ישראל בארסנל מרשים של ראשי נפץ גרעיניים. על-פי הערכות גופי המודיעין הישראליים מתקרבת איראן לקראת הפצצה הגרעינית הראשונה שלה. המזרח התיכון ייכנס לעידן מסוכן ושברירי, עידן של מאזן אימה אטומי, אבל בניגוד למלחמה הקרה של המאה ה 20, לא יהיה קר בינינו לאיראנים, יהיה חם, חם מאוד, והרבה יותר מהר ממה שנוטים לחשוב.

הסיבה שהעולם לא עמד תחת חרב הדמוקלס הגרעינית במשך כל חציה השני של המאה העשרים הייתה העובדה שמנהיגי ארה"ב פעלו תמיד באופן רציונלי בכל מה שקשור לפצצה, כמוהם פעלו גם נותני הטון בפוליטבירו. שני הצדדים ידעו תמיד שהצד השני (למרות הדמוניזציה המוחלטת שנעשתה לו בכל אחת מהמדינות) תמיד יפעל באופן שקול והגיוני בכל מה שקשור ללחיצה על הכפתור האדום.

האם אנחנו כישראלים יכולים לבסס תחושת ביטחון על אותה הנחה? על אותה מודעות? מישהו מבטיח לנו שהאייתולות פועלים באופן רציונלי? מה יעשה מנהיג ערבי ביום בו תהיה בידו האפשרות המעשית להשמיד את מדינת ישראל בלחיצת כפתור? האם הוא ישקול שיקולי עלות/ תועלת או אולי הוא יילחץ בחדווה משכרת של כוח ושנאה?

אם בוחנים שלושה מנהיגים ערביים אשר לכל אחד מהם ניתנה יכולת הבחירה בין פעולה אלימה מיידית שתביא פרות בטווח הקצר אך כליה בטווח הארוך, לא מפתיע לגלות שהבחירה של כל השלושה הייתה מוות והרג עכשיו, רציונל ומוסר אחר-כך.

יאסר ערפאת פתח באופן מחושב, מתוך שיקול אסטרטגי, באינתיפאדת אל אקצה כמנוף להשגת יעדים פוליטיים (שאת רובם קיבל מן המוכן כבר מאהוד ברק). אלפי הרוגים פלסטינים, כלכלה הרוסה, חזרה למצב של חשדנות ואימה משני הצדדים וסימן שאלה גדול שמרחף מעל התקווה הפלסטינאית למדינה עצמאית, כל אלה הן התוצאות של הבחירה של ערפאת. את כל זה ניתן היה לצפות על נקלה עוד בספטמבר 2000, אבל קשה היה לערפאת למנוע מעצמו את האושר שבטרור, קשה היה לו להיות רציונלי ומחושב.

אוסאמה בן לאדן הוא בן למשפחה עשירה. הוא עמד בראש כוחות אפגניים שהצליחו לגרש מארצם את הכובש הסובייטי. הוא היה טרוריסט בקנה מידה נסבל שעקץ מידי פעם מטרות אמריקאיות ברחבי העולם, שנה אחרי בחירתו הרעה של ערפאת בחר אוסאמה בחירה דומה. שום דבר טוב לא צמח לבן לאדן מההתרסקות על התאומים. כל העולם בכוננות בטחון, ארה"ב יצאה לצוד אותו ואת שאר חברי אל קאעדה עד לקצה העולם, כל מוסלמי במערב הנו בגדר חשוד והמזרח התיכון סומן כפרוייקט ניסיוני לרפורמות שלטוניות. אבל כמו ערפאת לפניו בחר בן לאדן בהרס ובמוות לאויבים, לא בגלל שזה מביא יתרון כלשהו או ניזון מכדאיות מדינית או פוליטית. הראציונאל שלו פשוט: אם זה כואב לאמריקה - זה טוב לאוסאמה.

אחרון ברשימה, סאדאם חוסיין. הוא היה יכול בקלות לסגור עסקה לו ולבני משפחתו ולצאת בממון רב לגלות בלוב או בכל מדינת חסות אחרת. כל מה שהיה צריך סאדאם לעשות היה לתת לאמריקאים ולפקחים יד חופשית במלאי התחמושת המיושן שבמחסנים העירקיים. אבל סאדאם, בדיוק כמו ערפאת ואוסאמה, בחר בכבוד. כבוד מזויף שהוביל למות שני בניו בקרב חסר כל גבורה, כבוד שהוביל אותו עצמו להיות נרדף בתוך עם נכבש מלא תסכול וזעם כלפי המנהיג המשופם.

אז אחרי סקירה קצרה של שלוש החלטות של שלושה מנהיגים ערביים שלא היה ביניהם תיאום, שיתוף פעולה או אפילו אינטרס משותף, קצת קשה להניח שבאירן יתקבלו החלטות אחרות, כשמצד אחד יקרוץ הכפתור ואתו כבוד מלכים שבהשמדת מדינת ישראל ומצד שני הברירה המוסרית, ההגיונית והשפויה. אין שום סיבה לחשוב שאצל חמינאי, חתאמי ושאר האייתולות מתקתק מנגנון חשיבה אחר.