משטרת הנוגרה

"משטרת ההגירה הודיעה כי לא תפשוט על תחרות מלכת היופי הפיליפינית שנערכת בישראל", כך נכתב בשבוע שעבר בעיתון. לכאורה, בשורה טובה עבור עשרות אלפי העובדים הבלתי חוקיים שחיים בארץ. בפועל - הוכחה נוספת למחלה המוסרית בה לוקה החברה שלנו בשנים האחרונות ולשיטות האפלות בהן פועלת המשטרה, בחסות החוק. שהרי אם הגענו למצב בו אנשים החיים בתוכנו – (וזה כלל לא משנה מה מוצאם או האם יש להם תיעוד חוקי לשהייתם) פוחדים לצאת מביתם בסיום יום עבודה מתיש, כדי לשכוח, ולו לכמה שעות, מהמציאות העגומה בה הם חיים – משהו כאן, עמוק בתוך הישראליות, לא בסדר.

וכאן לא יכולים השוטרים להתכסות באמתלה של "שיקולים ביטחוניים", שכן לא מדובר בפלסטיני חמוש או ב"פצצה מתקתקת". מדובר באנשים קשי יום, שהגיעו לכאן כדי לבצע את העבודות השחורות, שאנחנו, הישראלים, לא מוכנים לעשות. הם מנקים, שוטפי כלים, בנאים, מטפלים ועובדים סיעודיים. ואת כל זה הם עושים, לעיתים, בתנאים לא אנושיים, ותוך כדי רמיסת זכויותיהם הבסיסיות כעובדים (חופשות? חוק שעות עבודה ומנוחה? תנאים סוציאליים? הם לא שמעו על כך).

אני מודה, הבעיה של העובדים הזרים הבלתי חוקיים מורכבת ומסובכת מדי, מכדי שיהיה ניתן לדון בה במסגרת מאמר קצר אחד. שיקולים חברתיים, כלכליים וחוקתיים - לצד אינטרסים צרים ורווחים נאים – מתערבבים למציאות עגומה אחת. טענתי מופנית בראש ובראשונה כלפי הממשלה, שעוצמת עיניים מפעילותה של הזרוע הביצועית שלה ואינה קובעת כל מדיניות ברורה ואחידה בנושא הכאוב הזה.

אי אפשר להחליט שנפטרים מהעובדים הזרים בלי לתת מענה, פיתרון ותחליף לחלל שייוצר עם עזיבתם. ומה לגבי אלה שמורשים להישאר כאן? מישהו נותן בכלל את הדעת על מעמדם? זכויותיהם? עתידם כאן? לפעמים קל לשכוח שלא מדובר פה בחוקים ובהחלטות יבשות – אלא בבני אדם.

לא צריך להיות אדם דתי כדי להבין את החשיבות של הציווי המובא בספר שמות: "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (כ"ב, 20). התנ"ך מביא אמנם רק נימוק היסטורי – את היהודים עינו במצרים, ואין לעשות לחברך מה ששנוא עליך – אך הפרשנות מתייחסת גם לנימוקים אנושיים; גר הוא אדם חסר בית, חסר הגנה, ובעל מעמד משפטי וכלכלי נחות – ולכן צריך להקפיד פי כמה וכמה ביחסנו אליו. אך על רגישות ומוסר לא שמעו כנראה במשטרה.

נקודת המוצא שלהם קובעת כי אנשים ללא מעמד וזכויות יעדיפו לשתוק. את הזעם והכעס העצורים בשוטרים (אולי על התנאים והמשכורות, אולי על עודף המשימות) הכי קל להוציא על אנשים שלא מבינים עברית. לכן אפשר להרביץ להם, לעצור אותם באמצע הלילה בפשיטות מאיימות, לדפוק על דלתותיהם ולשבור אותן אם לא נפתחו, ולהעלים אותם לתקופת ארוכות – עד להשלמת הליכי הגירוש. דרכי הפעולה האלה - ואני אומר זאת בלב כבד - לא היו מביישות משטרים אפלים, פשיסטיים, קומוניסטיים ודיקטטוריים. המראות הקשים, של אמהות ואבות הנלקחים מילדיהם ומובלים למעצר בתנאים משפילים, אנשים המורדים מהאוטובוס – בדרכם ליום עבודה – הישר לניידת המשטרה, לצד העוני וההזנחה בה חיים האנשים האלה ביום יום – מקוממים ממש.

אפשר לעשות הכל בצורה אחרת. גם אם מדובר בביצוע החלטות נבובות, שמתקבלות בצורה חובבנית ולא בעקבות דיון מעמיק וכחלק ממדיניות אמיתית. לא צריך לנקוט באלימות, בהפחדה, ובשיטות של העולם התחתון כדי לאכוף את החוק. וודאי שאסור לעבור על החוק בשל כך. מכות, איומים והשפלות – את כל המונחים האיומים האלה צריך להוציא מהלקסיקון של שוטרי ההגירה, ומיד. אין להם מקום במדינת ישראל של המאה ה-21. הם מביישים אותנו, כבני אדם, כאומה וכתושבי העולם.