אריק, מה אתה מציע לי?

בדיוק לפני שנתיים במהלך קיץ 2001 אחרי תשעה חודשים של פיגועים במרכזי הערים ומטווחי ירי על הנוסעים בכבישים, שלחתי מכתב למערכת "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "כל יום אני קוברת את עצמי מחדש". באותה תקופה יצאנו לעבודה ולא ידענו האם נחזור הביתה בשלום. האומה טרם הפנימה את השגרה האימתנית ואני התרסתי עם מסר ברור ללא בושה על "ימי הפחד". היו מי שחשבו שזהו סוג של פרובוקציה ושאלו אותי למה אני לא עוזבת את הבקעה.

אני מתגוררת בבקעה כבר 31 שנים, מתוכן עשור במושב פצאל ומעל שני עשורים במעלה אפרים. אני חילונית ואינני מתנחלת. כן, יקיריי אתם צודקים, הבתים עלו גרושים, לא היה ולא יהיה להם ערך נדל"ני כלשהו. הבית שלי עלה בשנת 1981 סכום השווה ל - 35 אלף דולר (שהם 400 ¤ בערכים של היום). ואם אתם רוצים לדעת, אני עדיין משלמת משכנתא.
ועכשיו בלי התנצלויות וסיפורי סבתא - למה באתי לכאן? כי בחרתי לשדרג את איכות החיים של משפחתי בהתאם ליכולתי הכספית, כי רציתי לחיות ביישוב קהילתי בסביבה אנושית הומוגנית ואכפתית, כי יישובי הבקעה קיבלו את ברכתה של ממשלת ישראל והוכרזו כרצועת הביטחון של המדינה. באותם ימים הקונצנזוס על האזור שודרג בהמשך לתוכנית אלון, נסללו כבישים, הוקמו מפעלים ונבנו שכונות חדשות. באותם ימים הייתה תקווה.

חלפו שנתיים מאז אותו מכתב. בראייה היסטורית שנתיים הם פרק זמן קצר מאוד, אבל בראייה פרטית הוא ארוך מאוד. בפרספקטיבות מסויימות אפילו חודש זה המון זמן. אם ניקח לדוגמה את החודש האחרון ונתעלם ממספר אירועים כמו הגזרות הכלכליות, תאונות הדרכים, האלימות במשפחה, המדוזות בים, הזיעה של ביבי, החיוכים של מופז והקריירה המשפטית של רובינשטיין, נמצא את עצמנו מול תופעה ישראלית חדשה: פרצופים מחייכים. ברחובות, באוטובוסים, בקניונים, בבתי הקפה והמסעדות (אף שמחלק מהם נעלמו המאבטחים), על החוף ובמוקדי בילוי נוספים.
יש הטוענים שהאורגזמה מזוייפת ותחלוף ברגע שיכה בנו הפיגוע הבא. לעומתם משוכנעים אחרים שמצב שקט זה מזמין האצה של הסדר הקבע על אף מחירו הכבד. אין לי ספק שהסדר כזה מותנה בין השאר בפינוי גושי התיישבות שלמים ויצירת רצף טריטוריאלי פלסטיני.
אצלנו בבקעה, נוסף על המרחק הגיאוגרפי ממרכז הארץ, מכבידים הבידוד והחנק הנפשי שהותירו צלקות האינתיפאדה. בתים מתרוקנים - בעלי האמצעים עזבו, בתים מתמלאים - מחוסרי דיור הגיעו. מפעלים נסגרים ולמבנים החדשים איש אינו מגיע. הכבישים שוממים למדי, גם נוכחות הצבא מועטה. פה ושם על הדשא ובשיחות סלון נשמעים פעמי הפיצויים המיוחלים.
השאלה היא מתי ואם בכלל יפנו אותנו? האם אנחנו בתוך או מחוץ למפה? האם ייקבעו הגבולות בהתאם לתפיסה מדינית ביטחונית הגיונית, או בהמשך לסנקציות שיטיל עלינו בעל כורחנו הדוד סם? ומה באמת חושב ראש ממשלתנו ?
היום אני קוראת על הטבות מפליגות שיוענקו לצעירים שיבואו להתגורר כאן. ואני שואלת בשביל מה? הרי אני רואה את היישובים בבקעה גוועים ואת האנשים ששרפו את מיטב שנותיהם על סוג של חלוציות מזדקנים. אני רואה את הרשות שלי נאנקת תחת עול שירותי הרווחה מצמצמת את איכות החיים המובטחת מתחת לקו המצוקה. האמינו לי, בקושי הצליחו לפתוח את בריכת השחייה הקיץ ואני מדברת על אזור עם 40 מעלות בצל.
אף אחד לא צריך לחלק לנו פרסים, עשינו מעשה בהכרה מלאה ומתוך אמונה בעתיד. אנחנו רק רוצים לדעת אם השלום בפתח ומה הוא מציע לנו.