הפרטים היבשים: לאדן ולאלה ביג'אני, בנות 29, תאומות סיאמיות מאירן, בעלות שני מוחות נפרדים הכלואים בתוך גולגולת אחת, מגיעות לסינגפור ונכנסות לניתוח הפרדה שאחוזי הצלחתו רעועים.
פיקנטריה אזוטרית, מעוררת פלצות זמנית, חומר אינטרנטי מהביל לתדלוק שיחות חדר מדרגות ארעיות. שהרי, לא אותנו, עם למוד אסונות מפוארים וחרדות קיומיות, יפחידו עם צמד אחיות מרותכות גולגולת, שאין לדעת, אולי אפילו מתגוררות להן יחד (אלא איך, לחוד?) במתקן פרסי להעשרת אורניום אנטי ציוני. אבל קצת מתח מהסוג שלא פוגשים ליד הבית עוד לא הזיק לאף אחד.
האחיות מעוררות ההשתאות האלו חיו להן, השד יודע איך, במשך 29 שנה, בפוזיציה שהייתה מוציאה מן הדעת כל אחד מאתנו, תוך חצי שעה, מהרגע שעמד על דעתו. כעת, עברו לישיבת מוצא רפויה, תרגלו נשימות עמוקות ודמיינו: שני בני אדם, בעלי תחומי עניין שונים, מזג סותר ושאיפות מנוגדות, רכונים דרך קבע זה אל עבר זה, מחוברים בקרום ששום מתקפת עצבים לא תוכל לפרום, וששום ברוגז דרמטי לא יקרע. האחד רוצה להשתין, השני מוכרח להיכנס לשיעור. אחד רוצה לישון, השני מת לצאת לקניות. אחד מתעטש, לשני נתפס הצוואר. שלא לדבר על הקרבה לגיל 30, שבו, איך שלא תסתכלו על זה, רוב האנשים כבר מימשו שאיפה או שתיים, התנסו ברגש כזה או אחר, נכוו פה, התענגו שם, או לכל הפחות גיבשו לעצמם כיוונים ורקמו בלבם תוכניות, נסעו, באו, הלכו, נצמדו, נפרדו, אולי אפילו מרדו במישהו, או במשהו. עשו בחירות, הימרו על גורלם וחתכו בפניות שנראו להן אטרקטיביות, נכון להלך הרוח בו היו נתונים.
אם נניח לרגע למקרים טראגיים כדוגמת סיפורן של האחיות ביג'אני - שחרף שאיפותיהן נידונו שלא לממש את עצמן לאחר היפרדותן - בריקוד החיים הזה, שהוא רצף של בחירות, אומללות ומוצלחות, מככבים אנשים מן השורה, בריאי גפיים ובעלי גולגולת עצמאית, שנתקעו במסגרות חיים או במערכות יחסים כובלות, מסרסות, מטשטשות זהויות, בולעניות ומעמעמות ברק. אנשים שבלי דעת, בתום לב, מתוקף חולשה או נבערות שמקורה באי חינוך לאהבה עצמית מינימלית ובריאה, כפו על עצמם מסגרת הרסנית וחונקת, בתפאורה של אינטימיות סימביוטית או תגמול מניח את הדעת, במושגים של מיתון כלכלי או אנושי. אנשים ששכחו להפרות את עצמם כאינדיבידואלים, ובחרו, בקהות חושים, לבטל את עצמם ולוותר על חיותם למען השלם. שלם פגום שכזה, מהסוג שמוביל לא אחת למוות רגשי הנע על ציר חדש ואחר, שבקצהו האחד שעמום וריקנות, ובסופו אלימות, קנאת דעת ושנאת חינם. וזה נכון לגבי גברים ונשים כאחד, ומתקיים במערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות גם יחד.
רבים מדי מאתנו שוכחים לשוב ולדשן את הספוג האפרפר ורב הכוכים הזה, שדחוס לנו בתוך הראש, בתכנים חדשים. מעטים מדי מאתנו מוצאים עוז בנפשם ליצור, לחקור ללא דעה קדומה, להפוך עולמות, להרהר באין מפריע ולהשמיע קולות אישיים. בעיקר, כשמחוברת לנו לקרקפת מסגרת או אישיות לא מתאימה ובלתי מפרגנת. למעשה, רובנו צריכים לבצע בעצמנו מין ניתוח הפרדה קטן, שיבודד אותנו ממה שקושר לנו את הידיים ואוטם לנו את המוח בדרך להגשמה העצמית. בין אם זו סביבת עבודה, מסגרת לימודית או חברות מגמדת.
המסקנה המתבקשת מהמשל הצנוע הזה, מסתכמת בהמלצה אחת חמה, שאלפי ספרי ניו-אייג' בגרוש מנסים להחדיר לנו לתודעה כבר שנים: לא נולדתם מחוברים? תגידו תודה, ותתחילו ליהנות. אין לכם שום סיבה שלא לצאת ללמוד, לראות קצת עולם, לעזוב בני/בנות זוג בלתי הולמים, לחבור לאלה שלצדם אתם פורחים, להירשם למכון כושר, לגשת לראיון עבודה נחשק, להתפטר בקול תרועה רמה, לאמץ כלב, חתול או שממית, לעשות בחירות ספונטניות, לבוא, ללכת, להתחרט, לטעות, להסתייג, לאהוב או לסובב את הגב ולרוץ לכיוון אחר.
רגע, למה לא? מישהו דבוק לכם לגוף?
אושר אחותך הסיאמית
רחלי כרמלי-שביט
13.7.2003 / 9:36