די.ג'יי לימור לבנת

יש הרבה גורמים למצב העגום של מערכת החינוך בישראל. רובם ככולם כבר נדונו ונשחקו בכל פורום אפשרי. מעמדו של המורה, התקציבים, התלמידים, החומר הנלמד - כל אחד לחוד וכולם ביחד הביאו לנתונים המדאיגים שפורסמו בהבלטה בתקופה האחרונה. אך יש דבר אחר פשוט שלא שאלנו את עצמנו ושנראה לנו ברור מאליו: מה בעצם עושים התלמידים בבית הספר. מה קורה באותה מסגרת יומית של 6 שעות בהן מבלים הילדים בכיתות; כמה זמן מנוצל באמת ללימודים, וכמה זמן מבוזבז על מה שמסביב?; על אילו מקצועות שמים דגש, ובאלו "מחפפים"?; איך נראים המבחנים אליהם מתכוננים הילדים?; ומה מעניק בית הספר "מעבר" לחומר הלימוד המתחייב? נראה, שהשאלה המעצבנת "מה למדת היום בבית הספר"? כבר מזמן איבדה את משמעותה - וחבל.

המערכת - במקום להיות מובילה וקובעת מדיניות – נגררת אחרי הרדידות והשטחיות שעוטפות את הדור הצעיר מכל כיוון אפשרי. במקום לתת אלטרנטיבה מעמיקה ומעשירה לטלנובלות ולאתרי הפורנו בהם מבלים התלמידים את מרבית זמנם - היא מאשרת ספרי לימוד צבעוניים שנראים כמו מגזינים, ושיטות הוראה שדומות יותר למשחקים. משרד החינוך פשוט נכנע לתכתיבים של אלה אותם הוא אמור לחנך - ובמקום להציע להם דרך חדשה, הוא בוחר מנסה להתחנף אליהם ולקנות את אמונם באמצעים פסולים.

בואו ניקח לדוגמה את שיטת המיקוד הנהוגה בבחינות הבגרות. כמה חודשים לפני מועד הבחינה מפרסם משרד החינוך את הנושאים שיכללו בה ואת אלה שאין צורך להתמקד בהם. במה לדעתכם מתמקדים התלמידים והמורים? כמובן – באי הלימוד של הנושאים שהוצאו מהבחינה. כך נוצר מצב אבסורדי ומקומם, שבו כל מחזור לומד חלק אחר מהחומר - בהתאם למה שצפוי להיות בבחינה באותה השנה. כך לדוגמה, אני יכול לדקלם לכם את ה"ניו דיל" של רוזוולט ואת תכנית החומש של סטלין – אבל אין לי שמץ של מושג על פועלו של גמאל עבד א-נאצר. למה? פשוט כי הוא לא היה בבחינה – אז אף אחד לא טרח ללמד אותנו עליו. לפני פחות מעשר שנים כלל לא היה מיקוד לבחינות הבגרות. וגם לא הגרלות בהן בוטלו חלק מהבחינות. וראו איזה פלא - ההישגים של תלמידי ישראל לא היו בתחתית הרשימה כמו היום.

אך שיטת ההנחות וההקלות לא מסתכמת רק בבחינות הבגרות. בתי הספר האקסטרניים, שמטרתם היא הכנה לבגרות בלבד – הוציאו בשנים האחרונות ספרי "אינסטנט" שמלמדים את הקורא אך ורק את מה שצריך, בלי שום דבר מעבר. עם הזמן, החלו הספרים האלה לחלחל גם למערכת החינוך ה"פורמאלית" – והיום קשה למצוא תלמיד שלא נעזר בספרים האלה. בית הספר, במודע, מכשיר את הנוער לענות אך ורק על מה ששואלים אותו. ללמוד בעל פה סעיפים על גבי סעיפים – בלי בכלל לנסות ולהבין במה מדובר. "שיטת התוכי" המפורסמת מביאה לכך שלקראת הבחינה יודעים מרבית התלמידים לקרוא פסוקים שלמים מהתנ"ך – אך רובם הגדול כלל לא מבין את משמעותם ושוכח אותם ביום שלאחר הבחינה. כל זאת, במקום לפתח חשיבה עצמאית, מקוריות, דעה אישית, יצירתיות ויכולת הסקת מסקנות.

והערה לסיום: התחום החשוב ביותר אליו צריך להפנות את תשומת הלב הוא העדיפות שניתנת לנושאי הלימוד. וכאן, מפאת קוצר היריעה, אתמקד במקצוע אחד. המתמטיקה. צריך לקחת מהמקצוע הנורא הזה את החשיבות וההילה הבלתי מוסברת שניתנו לו בשנים האחרונות. המערכת כבר מזמן נכשלה בניסיון ללמד מתמטיקה – אך במקום להסיק את המסקנות ולתעל את שעות הלימוד לאפיקים אחרים – היא מוסיפה לדרוש מהתלמידים המסכנים להשקיע את מירב זמנם בשינון נוסחאות ופיתרון תרגילים יבשים. בכיתה י' פורשים מרבית התלמידים לרמה של 3 יחידות לימוד - ומוותרים מרצון על הבנה אמיתית של המקצוע. במקום להוסיף ולכפות עליהם לימוד חסר ערך של תחום לא רלוונטי וטכני כל כך – צריך להוסיף למערכת שעות היסטוריה, ספרות, תנ"ך ופילוסופיה. אם תפקידו של בית הספר הוא (עדיין) לחנך את הדור הצעיר – אזי חשיבותם של המקצועות ההומניים והרוחניים עולה פי כמה על אלו הטכניים והמדעיים.