פלורנטינו פרז הוא אדם מגעיל אם תשאלו אותי. אני מודה, אינני נמנה על אוהדי ריאל מדריד, בטח שלא אחרי מסע הרכש של השנים האחרונות שהפך אותם לבבואה של נשיאם המגאלומני. היו שנים בהן בכל זאת היתה לי סיבה להעריך את המועדון המנדרילי, זה היה כששחקני נשמה כמו מיצ'ל, בוטראגניו, מנולו סאנצ'יז ואפילו חורחה ולדאנו עוד שיחקו בו. כל אחד מהם סיים את הקריירה במועדון, עבר לתפקידי מפתח בקבוצה, או לכל הפחות שוחרר ממנה בצורה הוגנת מהקבוצה. לא כך היה הדבר עם דל בוסקה והיירו.
בתוך יומיים הצליח פרז להעיף מקבוצתו את המאמן שהביא לו 4 תארים ענקיים ב-4 שנים ואת הקפטן, שהוא אגב אחד מהבלמים הגדולים ביותר ששיחקו את המשחק. לדעתי וכנראה גם לדעת ראול והרבה אוהדים אחרים, מדובר בהתנהגות מגעילה. פרז ניצל את הפופולאריות שלו בימים של אחרי הבאת בקהאם ונפטר מהמאמן הזמני הטוב ביותר. קבוצות של כוכבים כבר ניבנו בעבר והתפרקו כלעומת שבאו. לעתים קרובות מדי היה חסר המאמן שיצליח ליצור את האיזון הנכון בין כולם, אחד שיצליח להוריד כוכב שלא נמצא טוב בכושר לספסל, מבלי להוריד מכבודו. אחד שלא יכנס לויכוחי אגו מול שחקניו, אחד שיזכה להערכה בלתי מוגבלת מכל מי שקשור לקבוצה. דל בוסקה היה כזה. הוא זכה ב-5 אליפויות כשחקן ונשאר במועדון כמאמן בכל מחלקות הנוער. העליה שלו היתה איטית יחסית, מפני שהבנאדם הוא פשוט טיפוס שקט מטבעו. במדריד הוא היה לכל היותר "מאמן זמני" - ב-93/4 הוא קיבל לידיו את הקבוצה ל-11 משחקים, ב-96 הוא עמד על הקווים פעם אחת, לפני שב-99' הוא תפס את מקומו של ג'ון טושאק למשך שלוש וחצי העונות האחרונות. וכך, פחות מיומיים אחרי שזכה באליפות השניה שלו, הוא מצא את עצמו מחוץ למועדון ששימש לו בית במשך 25 שנים. בסוף הוא עוד אמר, "לעולם לא אאמן באתלטיקו או בברצלונה", והוכיח כי נאמנותו למועדון גדולה יותר משל נשיאו.
לגבי היירו שלפני שראול הגיע, כבש יותר שערים בנבחרת מאשר כל החלוצים ששיחקו בה, אין הרבה יותר מה להוסיף. כל מי שזוכר את הקטר הספרדי בשנים היפות שלו, לא יכול שלא להסכים לקביעה הרשומה מעלה. מאנולו סאנצ'יז , שחקן פחות טוב מבחינה היסטורית ופחות משמעותי למועדון מאשר פרננדו היירו, קיבל הרבה יותר כבוד כשהחזיק בגביע האלופות גם כשהיה בן 38 ושימש כקפטן הקבוצה שזכתה בו ב-98'. אח"כ הוא חימם את הספסל עוד שנתיים לפני שפרש סופית. הקהל אוהב מחוות כאלו לשחקנים גדולים שנתנו הכל עבור הסמל. כזה היה פרננדו היירו וכולי תקווה שההיסטוריה תמצא את הדרך להתנקם במר פלורנטינו פרז.
המדריך למלפפון המתחיל
"אני מעדיף לפרוש מכדורגל, ולא לעזוב את מנצ'סטר יונייטד", כך סיפר בהתרגשות דייויד בקהאם לעיתונאי אנגלי שלושה ימים בלבד לפני שחתם בריאל מדריד. כשהתפוצצה לאוויר העולם הידיעה בדבר מעברו של הכוכב האנגלי לאלופה הספרדית, היו רבים שהרימו גבה כיצד אפשר בכלל יכולה להרשות לעצמה מנצ'סטר יונייטד למכור את הנכס הגדול ביותר שלה. בקהאם הוא הרבה יותר משחקן נוער מצויין שגדל במועדון, הוא גם סמל, דמות לחיקוי ותרנגולת שמטילה ביצים של זהב. אולי היחסים עם סר אלכס התערערו, אבל פרגי לא טיפש עד כדי ויתור על בקהאם, שיתרונותיו עולים בהרבה על חסרונותיו. חייב להיות כאן משהו נוסף מאחורי עיסקת הענק הזאת - אולי ראול?
מי ששמע את ההתבטאות ההחלטית הזו של בקהאם, היה יכול להיות בטוח שהעיסקה המתוקשרת לא תצא אל הפועל בסופו של דבר, אבל לא צריך ללכת רחוק בכדי להיזכר שבקיץ שעבר אמר רונאלדו דברים דומים על אינטר, או יותר נכון על מחויבותו כלפי נשיאו מאסימו מוראטי והאוהדים. בכל מקרה נשאלת השאלה, איך אנחנו יכולים להבדיל בין סתם ידיעה של עונת המלפפונים, לבין משהו מוחשי הרבה יותר שיש אמת מאחוריו? בכל יום אנחנו שומעים ציטוטים של מקורבים ומתבשרים על אפשרויות של מעבר שחקן כזה או אחר לקבוצה זו או אחרת. אם נשים לב לפרטי פרטים, נוכל לראות כי בכל זאת יש סדר בבלאגן.
הכל מתחיל בדר"כ בידיעה המבשרת על אפשרות מעבר לפי מקורבים לשחקן או למועדון. במרבית המקרים הללו אין יותר מדי ממה להתרגש, שכן לעתים עומד מאחורי הדלפה שכזו אינטרס אישי. הצעד הבא הוא בדר"כ שיחה עם סוכנו של אותו שחקן, שכמובן מכחיש את הדברים. לעתים העניין מתלווה בהצהרה מהמועדון המחזיק בשחקן, כי בכל מקרה אין הוא מתכוון לשחררו. כשהגענו למצב הזה, אנחנו כבר צריכים לדעת כי הסיכויים להשלמת עיסקת מעבר עלו כבר לסביבות ה-40 אחוזים. אח"כ מגיעות ידיעות שמטרתם היא "להרגיל" את ציבור האוהדים למצב של מעבר אפשרי, כך שכשיגיע היום, אף אחד לא יהיה מופתע. ואז מגיעה ההפרדה בין סדר הגודל של הכוכב. אם הוא כוכב גדול, אך עדיין לא בשורה אחת עם זידאן, הנרי, רונאלדו, אואן, בקהאם ודומיהם, אפשר יהיה לשמוע התבטאויות כמו של רונאלדיניו על מנצ'סטר יונייטד ושל סמואל אטו למשל, על ליברפול. כשמועדון היעד של אותו כוכב מפרסם במקביל כי הוא מעוניין בשחקן, אפשר להתחיל לחשב כמה זה אחד ועוד אחד.
במקרים אחרים של כוכבים קצת יותר רציניים, העסק הופך לקצת יותר מסובך אבל גם שם יש כללים והם אפילו יותר ברורים. מתי נדע שהעיסקה גמורה במצב שכזה? כשהשחקן עצמו משחיל משפטים כמו של בקהאם או כשהנשיא שלו עושה את אותו הדבר , כפי שעשה בזמנו מוראטי והיום גם פרז בנוגע לראול. בכדורגל הישראלי דרך אגב, העניינים קצת שונים מפני שיש פחות סינון של ידיעות כאלו. אך חוקי המשחק הם אותם חוקים, כך שמשפט כמו "אני לא רואה שום אפשרות ללבוש חולצה של מועדון אחר, בעתיד או בכלל" (אבי נמני), צריך להתחיל להדליק נורה אדומה.