מוכה אהבה

הגאונות של פול תומס אנדרסון מסוגלת להפוך אפילו את אדם סנדלר לבנאדם, כלומר לשחקן. ואפילו אם זו טעות לפתוח דווקא בקלישאה המיידית העולה בכל דיון על הסרט הנפלא הזה (קריאת "וואוו! אדם סנדלר ממש משחק!"), בכל זאת: וואוו! מסתבר שאדם סנדלר יודע לשחק. מעניין לצפות ב"מוכה אהבה" דווקא כעת, לאחר ש"סדנה לעצבים" בהשתתפות סנדלר וג'ק ניקולוסון רץ על האקרנים, ומעמת את סנדלר עם סיטואציות נפשיות דומות בפוטנציאל לאלה שהוא חווה ב"מוכה אהבה". אבל בעוד "סדנה לעצבים" מציגה את אדם סנדלר הפלקטי – הקומיקאי שדופק את הכרטיס הקומי שלו במקצוענות ראויה לציון - הרי שאנדרסון מצליח להציג לעולם גם סנדלר מורכב מבחינה פסיכולוגית, אדם שהג'ננה שלו אינה פלטפורמה להשתטות וניפוץ חפצים בלבד, אלא מטפורה למצוקה אמיתית ולביטוי רגשי שמהלך על התפר בין הקצה לקצה האחר – שניהם, אגב, הם וריאציות על טירוף.

אנדרסון, ששני סרטיו הקודמים - "לילות בוגי" ו"מגנוליה" - הציגו לעולם את אחד הבמאים המקוריים והמעניינים ביותר שפועלים כיום, מצליח ב"מוכה אהבה" לנתץ לרסיסים את ז'אנר הקומדיה הרומנטית ולהקנות לו צורה של משל אורבני מטלטל ונוקב, כנהוג אצל אנדרסון. אם "לילות בוגי" השתמש בתעשיית הפורנו כדי להמשיל משל על הדקדנס התרבותי של התקופה, ואם "מגנוליה" הוא ייצוג של ניכור ושל פירוק תא משפחתי, הרי "מוכה אהבה" הוא סיפור על אהבה אפשרית בעולם של ייאוש וחוסר אונים בלתי אפשריים.

סנדלר הוא בארי, בעל עסק קטן למכירת פומפות לשירותים, קורבן ליחס מתעמר של שבע אחיות אכזריות וציניות (מישהו אמר "התכתבות עם סיפור סינדרלה?". שתי נקודות לאדון בשורה שלוש), שבסופו של יום רק רוצות ליישר אותו ולהפוך אותו לבורגני נשוי ומשתלב במסגרת – מקצה שיפורים לדמות הנער המתבודד שכלוא בגוף של גבר ושמנסה למצוא את דרכו בעולם שכלליו אינם מובנים לו עד הסוף. אחותו של בארי משדכת לו את לינה, אמילי ווטסון – הנשית, הנפלאה, האינטליגנטית והמקסימה – נשמה תועה נוספת שמתהלכת ברחובות לוס אנג'לס, אבל כזאת שמכירה את כללי המשחק. ערב אחד מבצע בארי את החטא הקדמון ומצלצל לשירות שיחות אירוטיות. בעקבות השיחה מתעלקת עליו חבורת נוכלים זעירים בראשות פיליפ סימור הופמן - שחקן הבית של אנדרסון - אשר רגע לפני שהאהבה והסדר פורצים לחייו, מאיימת לנפץ לו את הכל לרסיסים.

אבל בארי, כמו אנדרסון, אינו משתמש בסדר כדי להרכיב סדר חדש. הוא פועל בתוך עולם מנותץ ומפורק, שהוא דימוי לנפשו ולעולמו. על מנת לפרוץ מתוך העולם הזה, עליו לפרקו לרסיסים בדרך היחידה שהוא יודע – התפרצויות זעם מבהילות, אלימות קיצונית במצבים של מצוקה רגשית ושקרים ילדותיים. לאחר מלאכת הפירוק ההרסנית מגיע שלב ההרכבה, גם הוא תוך פירוק של כל המוסכמות המקובלות במערכות יחסים ובסיפורי אהבה. בארי ולינה מוצאים את דרכם זה אל זו, תוך שהם קורצים קריצה מרירה אל ז'אנר הדרמות הרומנטיות ולמעשה חושפים את המציאות שמעבר לסכרין.

המציאות של אנדרסון היא לעולם מציאות קיצונית ומפתיעה – תמונות בלתי נשכחות של תאונות דרכים שמופיעות באיבחה, לצד סצינות קטטות שמגיעות משום מקום, משמשות לו לא רק שפה בעולם שבו אין למילים משמעות, אלא גם כלי עבודה לפירוק והרכבה מחדש: המלאכה המרכזית ביצירתו עד כה. הסרט, 82 דקות בסך הכל, הוא אוסף סצינות מושלמות ותמונות בלתי נשכחות שלוקטו לכדי שלם העולה על סך חלקיו. מדובר ביצירת מופת, לא פחות, ובעוד פנינה על המחרוזת הנפלאה שקרויה "הפילמוגרפיה של פול תומס אנדרסון".

מעבר לעובדה שמדובר בסרט עמוק ומרגש, אנדרסון מצליח גם להפגין גאונות קומית-טראגית כשהוא מייצר סיטואציות בעלות נופך הומוריסטי שמותירות את הצופה אחוז בעתה מהעובדה שהוא צוחק ברגע הנכון הכי בלתי נכון. גם ממלכת הביזאר מקבלת את הנתח שלה ב"מוכה אהבה": האובסס של בארי הוא איסוף גביעי פודינג וגזירת קופון המבצע שלהם, שמתגלה כבאג בסיסטם של חברת התעופה – איסוף די קופונים יזכה את בארי במיליון מיילים לנוסע המתמיד ולכרטיס פתוח לכל ימי חייו לכל יעד בעולם. המפגש בין האובססיה היומיומית החולנית ובין החלום הרומנטי של החופש האינסופי הוא דוגמה לעדינות הכירורגית ולתחכום של אנדרסון כבמאי: הוא מצליח לייצר היגיון פנימי בתוך עולם שמושתת על כאוס. הטירוף לא נראה מעולם כל-כך נורמלי, כל-כך מתקבל על הדעת.

האכזבה היחידה בדי.וי.די הבלתי נשכח הזה היא חבילת התוספות הדלה באופן מחפיר. ראיון קצר מאחורי הקלעים עם ווטסון, סנדלר והופמן, וטריילר אחד קטן, הם כל התוספות שמקבל הצופה בעבור כספו. מעולם לא הופק די.וי.די שרצועת הבמאי בו הייתה יותר מתבקשת מאשר "מוכה אהבה". לצופים שעדיין לא צפו ב"מגנוליה" וב"לילות בוגי" (האם קיים אדם כזה בעולם? והאם הוא מסוגל לכנות את עצמו "בן תרבות?") מומלץ לצפות ב"מוכה אהבה" כמעין קדימון מאוחר כרונולוגית ליכולותיו האינסופיות של אנדרסון כבמאי. למי שצפה בשני הקודמים, "מוכה אהבה" מבטיח להיות סרט מופתי לא פחות, גם אם פחות עמוס בתכנים ובדמויות. כמו כל יוצר גדול, אנדרסון מוכיח כי גם כשהוא ניגש למלאכה פשוטה וחסרת יומרות, הוא מסוגל להנפיק יצירה חד פעמית ובלתי חוזרת. לרכוש/לשכור ולשמור. קרוב ללב. ולמחשבה.