מי היה מאמין שדווקא הממשלה הזו תהיה אחת היעילות בתולדות ישראל. כשהושבעה לא היו לנו ציפיות גבוהות. האמת, שלא היו לנו ציפיות בכלל. ממשלה מסורבלת, מסובכת, מרבית חבריה טירונים או סתם לא מתאימים לתפקידם. אבל הם השאירו לנו אבק וצוחקים עכשיו כל הדרך אל הבנק, כלומר הקופה הציבורית. הם מגמדים את כל ממשלות ישראל לדורותיהן. איפה הם ואיפה ממשלות בן-גוריון, בגין, רבין, אשכול ושרון, כמעט בכל התחומים: הספק, יוזמה, מעוף, מקוריות, רוחב היריעה, עוצמת הנביחה וגודל הנזק. בואו ניקח רק את השבוע האחרון כדגימה מקרית ונבדוק מה הם הספיקו לעשות, כלומר לעולל, במהלכו:
נתחיל באלי כהן, שר החוץ. ח"כ ניסים ואטורי היה, כרגיל, החד ביותר ומיהר לאחוז בשור (או החמור) בקרניו: "אלי כהן שר החוץ הכי טוב שהיה כאן", צייץ. בדקתי, הציוץ עוד שם, כמו גם ואטורי. אני מניח שבנימין נתניהו, שכיהן כשר חוץ יותר מפעם אחת, מתמודד בקטגוריות אחרות. אם לא, בואו נקווה שהגברת פספסה את הציוץ, כי באחרונה די נקשרנו לואטורי.
מה שקצת קילקל את תחושת ההישג היא העובדה שנג'לאא אל מנקוש הי"ד, שרת החוץ הלובית, לא קיבלה תואר דומה. וגם אם היתה מקבלת, הרי שלא היה איך להעניק לה אותו, מכיוון שנאלצה להימלט על חייה מלוב לאיסטנבול. שארי בשרה של האומללה, שלא ידעה כי הפגישה ברומא עם השר הישראלי המוזר תהיה פגישתה האחרונה בתפקיד, עוד עלולים לתבוע את כהן על עוגמת הנפש. גם האיטלקים, שעל אדמתם התקיים האקט שנרקב עוד בטרם הבשיל, לא באמת נהנו. שלא נדבר על האמריקאים, שהעבירו מחאה רשמית, הרי הם אלה שטרחו סביב הטוויה העדינה והמסובכת של יחסים בין ישראל ללוב. או הסעודים, ששואלים את עצמם אם המאמץ שהם משקיעים בנו עכשיו, לא יתפוצץ להם בפרצוף. או המוסד (לא המוסד הסגור, המוסד לתפקידים מיוחדים), שרוקם במשך שנים את התחרה המסובכת של מגעים עם השבטים והפלגים השונים המתבוססים בביצה הלובית, לא יצא מגדרו מהתפעלות. אבל כל זה קצף על פני המים המעופשים. עובדה: הציוץ של ואטורי עדיין שריר וקיים, ואלי כהן גם. היחסים עם לוב, פחות. כהן בהחלט נכנס להסטוריה כמי שהצליח להרוס לישראל יחסים עם מדינה שאיתה לא היו לה יחסים.
נעבור לאיתמר בן-גביר. כאן, אי אפשר שלא להוריד את הכובע ולהתנצל, פעם נוספת, בפני מוחמד. הסיפור אצל בן-גביר זו ההתמדה. לא כל השבועות שלו מוצלחים כמו האחרון, אבל הוא תמיד יהיה שם בשבילנו. אז גם כשהוא לא במיטבו ולא מעניק לתנועת ה-BDS את המתנה הגדולה שקיבלה אי פעם, הוא תמיד יפגין נוכחות כלשהי. הכל כבר נאמר השבוע על המיצג הבן-גבירי המעודן כל-כך אצל יונית לוי, בו סיפר מה קדם למה, הביצה או זכותו וזכות משפחתו לחופש תנועה בכבישי יהודה ושומרון. הגדולה של האיש היא היסודיות. הוא ידע שיכול להיות שיהיו כאלה שיבינו שהוא בכלל מתכוון להגיד שזכותו לחיים גוברת על זכותו של מוחמד לחופש תנועה. כדי למנוע אי הבנה כזו, ממנה אנחנו עוד עלולים לצאת עם נזק מועט, הוא פשוט אמר את זה פעמיים, ובפעם השניה הדגיש שמדובר על חופש תנועה. הא, ותו לא.
לא זו, אף זו: למחרת הוא הלך להצטלם במופע הריסת בתים לא חוקיים בנגב. רבותי, אל תקלו ראש. אני יודע שגם הממשלה הקודמת הרסה לא מעט בתים לא חוקיים בנגב. וגם זו שלפניה. אבל הי, אף אחד מהשרים האחראים לא הצטלם במעמד כזה! ובטח שלא צייץ וחרץ לשון, שוב, כלפי מוחמד. כן, תאמינו או לא, במעמד הצילום ההסטורי הזה צייץ השר "סליחה מוחמד מג'אדלה, זו ממשלת ימין". ואם זו אינה משילות, אז מהי?
כדי להשלים שבוע נדיר, הודיע בן-גביר שהחליט להפסיק את שיתוף הפעולה של משטרת ישראל עם קרן וקסנר. זהו, החגיגה נגמרה. הציונות ניצלה. סוף סוף, אחרי 2000 שנות גלות ושלוש ריבונויות יהודיות בירושלים, מישהו העז לעשות מעשה ולעשות את הדבר הנכון. השפעתה המזיקה של הקרן האנטישמיות על המשטרה צפויה להתפוגג בימים הקרובים. על פי הערכה גסה, החל מעוד שבועיים אתם צפויים לקבל מענה מהיר בהרבה כשתחייגו 100, גניבות הרכב (שהכפילו את עצמן השנה) ייעלמו, הבדואים יפסיקו לחגוג בכבישי הנגב ויתנדבו למשמר האזרחי, מעשי הרצח יוצאו אל מחוץ לחוק ומשפחות הפשע הערביות יחזרו בתשובה ויעברו לגור באומן, כדי להשגיח שם על הרב ברלנד.
אבל עד שזה יקרה, ראינו השבוע בנגב מירוץ גמלים מרהיב בו השתתפו, חוץ מעשרות גמלים ורוכביהם, גם עשרות כלי רכב 4 על 4, טרקטורונים, ג'יפים מפוארים ולא מעט תתי מקלעים וקלצ'ניקובים שהאירו את שמי הסביבה, כל זה כמובן בשטח אימונים צה"לי תוך התעלמות מוחלטת מהמשילות הבן-גבירית. מצד שני, הם הסכימו להרשות, לפחות בינתיים, לצה"ל לחזור לבסיס אחרי שהמירוץ נגמר.
כמה מילים (רציניות) על קרן וקסנר: לסלי וקסנר הוא מיליארדר יהודי ציוני, אוהב ישראל. מי ששכנע אותו להקים את הקרן ולהשקיע בה ממון רב היה בנימין נתניהו. הם מכירים עשרות שנים כי וקסנר גם כיכב בזמנו ברשימת התורמים והמקורבים של אותו נתניהו, ואפילו קיבל את הציון "4" (בכתב ידו של נתניהו) על זמינותו כתורם נדיב לקראת הפריימריס (תחקיר של שחר גינוסר בידיעות). כל זה לא מקנה לו חסינות. לא כשמדובר בבן-גביר. הרי מישהו צריך להיות אשם בתוצאות העלובות של השר לבטחון לאומי ולפיכך גם בג"ץ לא יעזור. פושעי וקסנר לדין, ויפה שעה אחת קודם.
כל מדינה שפויה היתה מתאבדת כדי לקבל נגישות לאוניברסיטה מספר 1 בעולם, על חשבונם של אחרים. קרן וקסנר מאפשרת לבכירי מערכת הבטחון והשירות הציבורי בישראל ללמוד בהרווארד את הקורסים שהם עצמם בוחרים (מתוך תכנית הלימודים של האוניברסיטה), בתנאי מעבדה. אין שום "רוח וקסנר" ואין שום אג'נדה סמויה. יונתן נתניהו למד בהארוורד. בנימין נתניהו למד ב-MIT, אוניברסיטה סמוכה ברמה דומה. ככל הידוע, אף בוגר קרן וקסנר לא ערק אחר-כך או הורשע בריגול. להיפך, הקרן העמידה שורה אינסופית של קצינים בכירים, ראשי מוסדות רפואיים ובכירי שירות ציבורי מפוארים. רשימה חלקית ומקרית: מפקד חיל הים אלוף ידידיה (דידי) יערי. ראש אמ"ן ומהטייסים שהפציצו את הכור העירקי, אלוף עמוס ידלין. אלוף יוחנן לוקר. רב אלוף אביב כוכבי. תא"ל אסף אוריון. אלוף נועם תיבון. אלוף יאיר גולן (שהיה אחד הקצינים הלוחמניים בצה"ל, בטרם יצא לפוליטיקה). אלוף נמרוד שפר. ראש השב"כ רונן בר. תא"ל אסף כוחן, מפקד 8200. בכיר הפרקליטות ג'ואי אש. מנכ"ל בית החולים שיבא יצחק קרייס. ראש מח"ש לשעבר אורי כרמל. דר' אייל חולתא, בכיר המוסד לשעבר וחתן פרס לבטחון ישראל. אלוף פיקוד הצפון ומפקד סיירת מטכ"ל לשעבר אורי גורדין. תא"ל יוסי ביידץ. אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס. תא"ל אריאלה בן-אברהם. ועוד מאות כאלה.
אז למה מסתער בן-גביר על קרן וקסנר? זה פשוט: מכיוון שהוא לא מצליח להביא תוצאות בשום תחום, מכיוון שתחתיו הכל מחמיר, בוער או מתפורר, הוא זקוק למטרות קלות, הוא זקוק לדמונים טריים, הוא מסתובב בבתי הכלא ומנסה להתסיס את האסירים הבטחוניים, הוא מתעמד בנציבת שירות בתי הסוהר, הוא מתנפל על מוחמד, הוא מצטלם במעמד הריסת בתים והוא מנתק את המשטרה מקרן וקסנר, כדי שגם הדובדבן הבודד והמקרי הזה שאמור לשכנע כוח אדם איכותי להתגייס למשטרה, ייעלם. אין ספק, גם אם נתאמץ מאוד, בחיים לא נצליח למצוא מחליף ראוי לבן-גביר
הגענו לתאומו, בצלאל סמוטריץ'. אחרי מופע הגרנדמייזר, הקריאה למחוק את חווארה והנאום בחו"ל עם מפה בה לא הופיעה ממלכת ירדן (איתה יש לנו הסכם שלום חתום, בינתיים), היה נדמה ששר האוצר והשר במשרד הבטחון לא יכול לפרוץ לשווקים חדשים. ובכן, הוא יכול. השבוע הוא הסתער על הכספים לרשויות הערביות, אותם העביר בסוף "כמו טאטאלע" (כך התנבאה לפני שבועיים איילת שקד), ואחר-כך הסתער על ארצות הברית של אמריקה, שהעזה לגנות את דבריו של בן-גביר בעניין חופש התנועה ומוחמד. "אני כבר לא מדבר על האמריקאים ועל איך הם פעלו בעירק ובאפגניסטן, הם לא יטיפו לנו מוסר על זכויות אדם, לא לצה"ל ולא לנו כדרג מדיני, זו צביעות שאין למעלה ממנה".
בצלאל היקר. שר האוצר. נותרו במשרדך, עדיין, כמה פקידים שמבינים במספרים ובעיסקאות. לו הייתי בנעליך, הייתי מבקש מהם לבדוק את כדאיותה של העיסקה הנושנה בין ישראל ואמריקה: הם מעבירים לנו כמעט 4 מיליארד דולר בשנה (כל שנה), כמה מטוסי אף-35, אף-16 ואף-15 שאנחנו רוצים, מסוקי אפאצ'י, חלקי חילוף, כמות עצומה של מודיעין, תמיכה בינלאומית, מטריה דיפלומטית באו"ם, וטו בכל פעם שצריך, הגנה בפני טריבונלים בינלאומיים, שיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי, מימון נפרד לכיפת ברזל וחץ ועוד כמה דברים. בתמורה, הם מטיפים לנו קצת מוסר מדי פעם, כשאנחנו מגזימים.
אני מבין שלשיטתך, צריך להפסיק את הניצול הזה ולהגיד לאמריקאים "עד כאן". אני מניח שאתה משוכנע שהקב"ה יהווה משענת חלופית ("בחוקותי תלכו", כך הגדרת את תורתך הכלכלית בזמנו). יהיה נחמד אם לפני שאתה מגרש את השגריר האמריקאי (שגירש את עצמו ונמלט מכאן לא מזמן) בחזרה לוושינגטון הנחשלת, תשמע חוות דעת נוספת מבכירי האוצר, ככל שנותרו כאלה בסביבתך. תודה.
ואחרי שסקרנו את ההישגים והתהילה, אי אפשר בלי קצת הסברה. גם לשרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן היה שבוע פורה: היא הדיחה את המנכ"לית, דר' גלי סמבירא, שהיא עצמה מינתה. היא התפארה במנכ"לית הנ"ל בכל תעצומי לשונה המתגלגלת, פיארה את סגולותיה הטרומיות, הישגיה ויתרונותיה, ואף ציינה שהיא "גם חברה". אלא שאז התהפך הגלגל והדר' סמבירא מצאה את עצמה מתתת לגלגלי אוטובוס ההסברה המקרטע. הודעת ההדחה היתה מבזה, מעליבה, דוחה. בד בבד התברר שהמסבירנית הלאומית שלנו הספיקה להדיח כבר 3 ראשי מטה. במקביל, התעוררה השאלה לשם מה הנ"ל זקוקה למטה?
תחקיר בכאן 11 חשף את יחסי האנוש הקלוקלים, את הצעקות והצווחות, את ההתנהלות הכוחנית וההתעמרות לכאורה בעובדים של מי שהוצנחה לרשימת הליכוד כמינוי אישי של משפחת נתניהו שהופך בהדרגה למפגע תברואתי של כולנו. אירועי השבוע סביבה הזכירו לי את הסצינה ההיא בא כלא אחד מעוזריו של נתניהו את אותה דיסטל-אטבריאן במרפסת שבמצודת זאב. על פי הדיווחים, במהלך התקרית הזו, בה אפילו זאב (ז'בוטינסקי) שמע את הקולות וראה את המראות (השבורות), דובר גם על וואזה שנשברה.
זכרון אחרון בהקשר הזה: כשקמה ממשלת נתניהו-גנץ הי"ד, הביאה השרה אורית פרקש-הכהן לאישור הממשלה את מנכ"ל משרדה, תא"ל (מילואים) רונן מנליס, לשעבר דובר צה"ל. פרקש-הכהן קיבלה את המשרד לנושאים אסטרטגיים ומשרד ההסברה. באותו מעמד של אישור המנכ"ל, הפתיע ראש הממשלה נתניהו והציע לבטל את משרד ההסברה. "אין צורך במשרד ההסברה היום", הסביר נתניהו בכשרון, הרי יש מערך הסברה לאומי והפונקציה הזו מטופלת במקומות רבים. אף אחד לא התנגד. הידיים הורמו, משרד ההסברה נסגר רשמית ומנליס מונה למנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים.
רק עכשיו אנחנו, בני התמותה, מבינים את הגאונות של נתניהו: הוא הבין שאי אפשר לסגור את משרד ההסברה בהצבעה בממשלה בלבד. המשרד הזה חזק מסך סוגריו. הדרך היחידה לחסל אותו, היא להפקיד אותו בידיה של דיסטל-אטבריאן. הרי היא עצמה, בתגובה שמסרה השבוע לכאן 11, הודתה שהיא שורפת כסף ציבורי כבר חודשים ארוכים בלי להגיע להישג כלשהו. לא, היא לא לקחה על זה אחריות. היא האשימה בזה את הצוות שלה. בקרוב, גם הם ייסגרו.
הרשימה עוד ארוכה. בירכתיה מזדנב שר החינוך יואב קיש, שימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים יצא לפתור את סכסוך העבודה המאיים להשבית את מערכת בתי הספר התיכוניים באיים המלדיביים. ויש גם את שר הבטחון יואב גלנט, שיצא לביקור חשוב בניו-יורק, במסגרתו נאסר עליו לפגוש את מקביליו האמריקאים, כי עד שהם לא יתעשתו ויזמינו גם את ביבי, אנחנו מחרימים אותם. אבל קצרה היריעה. יתכבדו קיש וגלנט ויתאמצו יותר בשבוע הבא, אולי יצליחו להידחק לצמרת. בינתיים, הם בתחתית.
ואיפה אנחנו? בדרך לחורבן. אז איך יכול להיות שאישים כאבי דיכטר, יואב גלנט, יולי אדלשטיין, צחי הנגבי, אלי כהן וכל שאר ענקי הרוח וגמדי המעש בצמרת הליכוד מביטים בחורבן הכללי ולא עושים דבר? הם לא רואים את מה שקורה? הם לא מבינים את המצב? התשובה: הם כן. רואים, שומעים, מבינים. אבל הם מקווים להיות ראש הממשלה. כן, אני רציני. תרשמו לעצמכם, אפילו אלי כהן בעניין. גם הוא, במה שמכונה "שיחות סגורות", מסביר שהוא ראוי לירושה. הוא פוקד המונים, הוא שר חוץ מצויין, אין שום סיבה שהוא לא יהיה מועמד טבעי לירושה, אם וכאשר.
כל הקולקציה המנהיגותית הזו מעריכה שנתניהו קרוב הרבה יותר לסוף הקאריירה, מאשר לתחילתה. כמעט כולם מעריכים שזוהי ממשלתו האחרונה. כולם רוצים להיות שם לידו, כשזה קורה. ממש כפי שעשה בזמנו אריאל שרון. דיכטר אומר לעצמו שהיה ראש השב"כ, הוא ראוי מכל גמדי הגינה האלה. גלנט? הוא שר בטחון, מבוגר אחראי, היה אפילו רמטכ"ל (סוף שבוע אחד). על אלי כהן כבר דיברנו. איך השתרבב שמו של צחי הנגבי? תתפלאו, הוא ממש לא ויתר על החלום. אם אהוד אולמרט ואריאל שרון הצליחו להסתנן ללשכת ראש הממשלה כנגד כל הסיכויים, אז גם לו מותר. וכך, כשכולם רוצים להיות ראש הממשלה הבא ואף אחד מהם לא יעז להעלות על דל שפתיו את התובנה שהמלך הוא עירום והממלכה הולכת פייפן, אנחנו כלואים בממשלה הקיצונית ואסונית ביותר בתולדות המדינה המדהירה אותנו לאסון לקול צלילי התזמורת המנעימה את דרכנו על הסיפון.
צריך להבהיר בכל הזדמנות: הם לא יינקו. אנחנו לא נשכח. כל אלה שהיו שם ושתקו. כל אלה ששיתפו פעולה. כל אלה שראו מה זוממים הקיצונים ולא מחו. כל אלה שלא קמו להגן על מערכת המשפט, המבצר שמגן כאן על כולנו. כל אלה שבמעשה או במחדל איפשרו לטירוף הזה להמשיך להשתולל כאן, יהיו שותפים לתוצאות ויועמדו למשפט ההסטוריה.
חשוב לדעת עוד משהו: כמעט כל הח"כים והשרים בליכוד, וגם חלק ניכר מהחרדים, מנהלים מגעים אינטנסיביים עם הצד השני. עם ח"כים מיש עתיד והמחנה הממלכתי, עם ראשי המשק, עם בכירים במחאה, עם אישים רבים נוספים. כולם מדברים עם כולם. רק דבר אחד מעכיר את שלוותם וטורף את שנתם ונפשם של כל השותפים לפשע שנעשה עכשיו במדינת ישראל: המחאה. העובדה שאף אחד מהם, כולל ראש הממשלה, לא יכול להפציע בשום מקום על פני כדור הארץ בלי להתקל באותם אזרחיות ואזרחים גיבורים, עיקשים, מתמידים ומסורים, מעבירה אותם על דעתם. השאלה הכי נפוצה באותם מגעים היא, "מה זה יעשה למחאה". היא צורבת אותם בעיקר בגלל אופיה. כשהם שומעים את הזעקות "בושה", כשהם מביטים בישראלים שלא מרפים מהם, שמגיעים לכל מקום, בכל שעה, בכל מזג אוויר, הם יודעים את האמת. הם רואים את פניה של המחאה ודרכם, הם נתקלים בפרצופם שלהם. המראה הזה מחריד אותם. לא סתם יצא ינון מגל, נושא הדגל העיקרי של הביביזם בימינו, במסע איומים והטרלות כנגד ראשי המחאה. הוא מבין את המצב. אבל הוא לא יוכל לשנות אותו. מיליוני ישראלים לא ויתרו עדיין על מדינתם. הם יילחמו עליה כאן, שם ובכל מקום, כל עוד יש תקווה להצלתה. ויש.
הכרזתו של השופט יוסף אלרון על כי יתמודד על תפקיד נשיא בית המשפט העליון, היתה צפויה. למרות זאת, היא גרמה לטלטלה. גם אסון ידוע מראש, הוא אסון. בהנחה שטענתו של אלרון כי לא נפגש או דיבר עם "שר המשפטים" יריב לוין טרם החליט להתמודד נכונה, אין שום ספק שבין השניים יש תיאום בדרג כלשהו. הם משלימים זה את זה ככפפה ויד, הנשלחת עכשיו לעבר גרונה של הדמוקרטיה הישראלית.
אני מניח שאלרון מונע מרגשי נקם, תסכול וקיפוח. יכול להיות שחלק מהם מוצדק. אין סיבה להכנס לתככי הברנז'ה המשפטית החיפאית. זה לא יוביל אותנו לשום מקום טוב. הבעיה היא שבשאיפתו להכנס להסטוריה כנשיא בית המשפט העליון, עלול אלרון למצוא את עצמו מככב בערך אחר לגמרי, עם לא מעט קלון. הוא ייזכר כמי שקם על המערכת למוטטה, ברגעים הכי קשים שלה. אם אכן המזימה תצלח ויריב לוין יצליח להשתלט על נשיאות העליון, כל השאר מיותר. אפשר יהיה להביא לקבורה את מערכת המשפט ואת הדמוקרטיה ולבקש מהצד השני שיימנע מביקורי תנחומים.
ככל שנוקף הזמן, כך הולך ומתברר שיש לנו כאן עסק עם ברית בין הבריונים. לא, נתניהו לא נגרר ומנוצל. הוא גם גורר ומנצל. הוא נותן ללוין את המשך הרשיון להרוג (את הדמוקרטיה), לוין מספק לו את הכלים להרוג (את תיקיו הפליליים). הקמתה הגרוטסקית של "ועדת הרוגלות" השבוע היא אקדח מעשן סיגר. האבא והאמא של ניגוד העניינים, מהמקפצה, קבל עם ועולם. ממשלה מתערבת במשפט פלילי המתנהל נגד ראשה, ברגל גסה ובזרוע נטויה. הם כבר אפילו לא מתביישים. לא ולא. ניגוד עניינים? זה בכלל אסתר חיות שנמצאת בניגוד עניינים. לא הם.
כל משפטן מתחיל יודע שנשיאת העליון לא בניגוד עניינים. אפשר ללמוד את זה ממאיר שמגר, שלא פסל את עצמו מדיון בעתירת אנשי החמאס שיצחק רבין גירש ללבנון, למרות שהביע את דעתו על גירוש מכוח תקנה 112 במאמר מנומק. כמות הפייק שמומטרת על ראשו של הציבור האומלל בפרשת הרוגלות היא חסרת תקדים אפילו ביחס לביצועיה הקודמים של מכונת הרעל. הנושא נבדק באופן יסודי ע"י ועדה בראשותה של המשנה ליועמ"ש עמית מררי. בוועדה ישבו שני ראשי אגפים בשב"כ לשעבר: ראש אגף טכנולוגיות צפריר כץ וראש אגף חקירות איל דגן. אני מניח שעכשיו מנסים לברר אם גם הם, במקרה, בוגרי קרן וקסנר.
חשוב לדעת שבכל הקשור לרוגלות מסוג "פגסוס" או "סייפן" (שזו פגסוס מוחלשת), אי אפשר "לרמות". הלוגים של המערכת שומרים את כל פעילותה. ולא, לא היתה הדבקה סיטונית של אזרחים תמימים ברוגלות. כל ההדבקות נעשו בכפוף לצו שיפוטי. רק בארבעה מקרים היתה חריגה: היה צו להאזנה "רגילה" ולא להאזנה של "תקשורת בין מחשבים" (שזה שימוש ברוגלה), או שההדבקה בוצעה זמן קצר לאחר פקיעת הצו. בכל המקרים הללו, המפורטים בדו"ח מררי, לא היו כלל תוצרי חקירה.
מה שהוועדה איתרה הוא מספר קטן של שימוש חורג ממה שהגדיר הצו. צריך להבין שהרוגלות הללו מסוגלות למספר רב של פעולות שאין להן עדיין הגדרה חוקית כלשהי. מה שצריך זה לדאוג שהשימוש בהן לא יזלוג לכיוון אותן פעולות. התברר שהשימוש זלג לכיוונן במספר זניח של מקרים. לא היה שימוש כזה בתיקי נתניהו. לא היה שימוש ברוגלות בתיק 3000 לראש הממשלה. לא, ראש הממשלה או מקורביו לא "הוקלטו". לא היו דברים מעולם. השופטת שדנה בתיק הצוללות וכלי השיט בדקה את כל הטענות ואת כל החומרים וקבעה שהחומר המוגבל שנמצא בתיק בעניינו של ראש הממשלה הוא "סתמי לחלוטין" ואין כל אינדיקציה להתנהגות לא חוקית של רשויות החקירה. גם בתיקי האלפים (1000, 2000 ו-4000) נמצא כי לא היתה כלל "האזנה" לראש הממשלה ואף ראיה עליה נסמכים התיקים הללו, לא הושגה כתוצאה משימוש ברוגלות.
היחיד ששמו נקשר, באופן שולי, לשימוש ברוגלה, היה עד המדינה שלמה פילבר. היה צו, אבל נתפס גם "חומר עודף". הוא כלל רשימת אנשי קשר וכמה פריטים זניחים נוספים. החומר הזה כלל לא הועבר ליחידה החוקרת. שופטי נתניהו, שלא התפרסמו באהדת יתר לפרקליטות, בדקו ה-כל. ולא מצאו כלום. אבל זה לא מפריע למכונת הפייק והרעל לייצר תחושה שהיה כאן מבצע חובק-עולם בו הופעל צבא רוגלות זדוניות כדי להפיל ראש ממשלה מכהן.
היחיד ששמו נקשר, באופן שולי, לשימוש ברוגלה, היה עד המדינה שלמה פילבר. היה צו, אבל נתפס גם "חומר עודף". הוא כלל רשימת אנשי קשר וכמה פריטים זניחים נוספים. החומר הזה כלל לא הועבר ליחידה החוקרת. שופטי נתניהו, שלא התפרסמו באהדת יתר לפרקליטות, בדקו ה-כל. ולא מצאו כלום. אבל זה לא מפריע למכונת הפייק והרעל לייצר תחושה שהיה כאן מבצע חובק-עולם בו הופעל צבא רוגלות זדוניות כדי להפיל ראש ממשלה מכהן.