לכל אירוע שבו מעורבת המשטרה מגיעים שוטרים לזירה ומתחילים בחקירה כדי להגיע לאמת. אחד האלמנטים המרכזיים בעבודת המשטרה הוא עבודתם של חוקרי הזיהוי הפלילי או בשם השגור "מז"פ". ברגע שמתקבלת הקריאה לאירוע, חוקרי המז"פ נקראים לחקר הזירה, מבצעים בה זיהוי פלילי ומחפשים את "ראיית הזהב" שממנה יוכלו להרכיב את התמונה המלאה ובסוף להצליח לתפוס את העבריין.
עם תחילתו של יום עבודתם, חוקרי המז"פ כלל לא יודעים כיצד הוא עלול להיגמר. "יכולים להיות אירועים החל מפריצות לרכבים ודברים כביכול פשוטים ועד לאירועי רצח אונס ומין למיניהם ואולי אפילו פח"ע", מסביר רס"מ ניסים יצחק, חוקר זירת זיהוי פלילי. "אבל פריצה לבית של אישה מבוגרת עלול להיות דווקא האירוע הכי מעניין. לפני זה הייתי ביחידה המרכזית של מחוז תל אביב. עשיתי דברים מטורפים כמו שרואים בסרטים, בסוף פה במז"פ אתה מרגיש ומריח את מה שאתה עושה. אתה יודע שאתה הבאת את החשוד כי היית חד והבנת מאיפה הוא נכנס".
השירות בתפקיד דורש מחוקרי הזיהוי הפלילי לעבוד מסביב לשעון ולהיות מוכנים לקפיצה פתאומית לכל אירוע. "יום עבודה פה הוא כל הזמן דינמי", שיתף רפ"ק אורן טליאס, מפקד מז"פ במרחב איילון. "בדיוק עכשיו שלושת הילדים שלי נמצאים פה במטה וברגע שיהיה אירוע חריג אז הם יצטרכו להישאר פה ואני אצא החוצה. אני כל הזמן זמין, 24/7 צמוד לטלפון ונוסע לזירות על פי המדרג של חומרה וצורך. אני תמיד זמין הילדים שלי משלמים על זה מחיר כבד, אבל הם מתורגלים כבר".
כאשר הם מגיעים לזירה, חוקרי המז"פ ניגשים אליה כאילו היא מעין חדר בריחה שבו עליהם לפתור את הפאזל המורכב. במהלך חקירתם בזירה, הם דואגים להביא אוסף ראיות מגוונות שישפכו אור על תעלומות מורכבות ובסוף יביאו לידי הפללה של הפושע שחולל את העבירה. לאחר שהממצאים נאספים, הם נשלחים למעבדה במטה הארצי ושם הם מנותחים בעזרת אמצעים טכנולוגיים משוכללים.
"אנחנו מחפשים את הטעות שהעבריין עשה. לא משנה איך ומה, בסוף אנחנו נמצא אותה", ציין רס"מ יצחק. הסיסמא הלא רשמית של החוקרים היא "כל מגע משאיר סימן" והם מסבירים שזה הרבה יותר מורכב ומשוכלל מלקיחה של טביעות אצבע. ככל שעובר הזמן, עבריינים רבים לומדים את חלק משיטות הפעולה של חוקרי המז"פ ומנסים להכשיל ולהסוות את העבירה, אך לא כל האמצעים נחשפים והחוקרים ממשיכים להשתפר באמצעות רעיונות יצירתיים. "זה למצוא את הרמזים והטעויות וללכת בעקבות הסימנים שרואים בחדר." ממשיך רס"מ יצחק. "הם בסוף עושים טעויות, כי כשאתה כפושע עושה עבירה, אתה בלחץ ועושה דברים באופן נמרץ, אנחנו תמיד נהיה שם לתפוס אותם".
"העבריינים לא מצליחים כי אנחנו מאוד יסודיים", הסביר רפ"ק אורן טליאס, מפקד היחידה. "יש לנו אנשים שונים ומוכשרים שמבצעים סיעורי מוחות בדרכים מגוונות. יש פה הרבה חשיבה מחוץ לקופסא ואנחנו גם מצליחים לזהות שיבוש והרס של זירות, מה שמכניס אותנו לתסריט אחר כי העבריין גם התעסק בשיבוש הליכי משפט. בסוף חוקר אחר מתעסק ב'למה?', אנחנו במז"פ מתעסקים ב'איך? מתי ואיפה?'".
כאשר הם נקראים לאירועי רצח, חוקרי המז"פ סוגרים זירה ושם מפענחים את השאלות הקשות כמו למשל מי היה שם, באיזו פינה, האם הרצח התבצע בזירה או שהגופה בכלל הועברה לשם? האם זה באמת רצח או שבכלל מדובר על תאונה? "יש גם מקרים של אנשים מבוגרים שנופלים בבית", הסביר רס"מ יצחק. "לפעמים מוצאים אותם רק אחרי שבוע-שבועיים, כשהגופה כבר פחות במצב לא ברור, אנחנו תמיד שם בשביל להבין את האירוע".
במהלך עבודתם, החוקרים נאלצים להתמודד גם עם זירות לאחר פיגועים קשים. "היו לנו כחוקרים לא מעט פיגועים", שיתף מפקד היחידה. "כשאנחנו מגיעים לזירת פיגוע, אנחנו רוצים לוודא שמה שאנחנו רואים זה מה שקורה פה. יכול להיות שפתאום תזהה ממצא שירמוז שיש פה מעורבות של מפגע נוסף, ואז אנחנו כבר בתוך סרט אחר לגמרי: זה אומר שיש עכשיו עוד מחבל שמסתובב חופשי. זה אולי החשד הגדול ביותר בפיגוע. אחר כך אנחנו מחפשים גם סייענים, עוזרים, מי לקח ממי אסף כל הראיות הפורנזיות שיגיעו למעבדה".
במקרים רבים החוקרים עובדים כבודדים בזירה ולפעמים כל החקירה תלויה בזיהוי מוצלח של חוקרי המז"פ בזירה. "יש לפעמים אירועים שאין בחקירה אף עצור ולא יודעים מי עשה את ועכשיו כל החקירה תלויה בנו בזירה", הסביר רס"מ יצחק. "אם מצאת בזירה דם מטפטף כשהוא שבר את הזכוכית או את המברג שהוא השאיר בזירה. אתה בעצם מתחיל את כל שרשרת החקירה שתגיע בהמשך מהממצא שהיה בזירה".
כל אחד מחוקרי המז"פ הוא גם בן אדם עם חיים ושגרה שכוללים את משפחתם, תחומי עניין ובילויים, אבל לאחר קבלה קריאת פתאומית, החוקר נאלץ במהרה למצוא את עצמו הופך גופות ומתנתק מהעולם הפרטי שלו. "אנחנו רואים הרבה מאוד מראות קשים", שיתף בכאב רס"מ יצחק. "במסגרת התפקיד, אנחנו צריכים לחקור גופות, לא רק לצלם, אלא ממש צריכים לגעת ולהבין. אנחנו מנסים להסתכל על הכול באופן מקצועי אז אני פחות לוקח משם דברים, אבל זה נכנס לנפש ממקום אחר. בעבודה יש לי סט אחר של בגדים שאיתם אני יוצא בסוף היום הביתה, כי לפעמים על המדים יש דם וריח של גופות. יש דברים שצריך להשאיר בעבודה. הילדים שלי פתאום רואים את אבא שלהם בטלוויזיה בחדשות כשיש פיגוע, ואז הם מבינים ושואלים אותי שאלות. אני משתדל להסביר להם אבל מבלי להיכנס לפרטים הקשים באירוע".
רס"מ יצחק שיתף באירוע שהיה קשה עבורו, על אף שהוא לא היה מקרה מוות. "הייתי באירוע פריצה לבית של אישה מבוגרת שקרה בזמן שהיא הייתה בבית על כיסא גלגלים ופשוט לא הייתה יכולה להגיב. לי זה כאב מאוד, בעיקר לראות כמה אנשים יכולים להיות אטומים. עבדתי שם בזירה הזאת איזה שעתיים עד שהצלחתי להביא את הבן אדם, את הטעות הקטנה שהוא עשה של מאיפה הוא טיפס בחוץ. הדברים הקטנים האלה. אתה יודע שהבאת את הפורץ וגם אם הצלחנו גם להחזיר משהו מהרכוש, אז כל זה בכלל ממלא אותך".
גם מפקד היחידה, רפ"ק טליאס חווה אירועים קשים שיושבים על נפשו. "יש גם מקרים שמציקים לי ויושבים עליי, בעיקר אירועים שהיה מדובר בעבירות מין. באירועים כאלה אם אתה לא הצלחת להביא איזו ראיה מכרעת, אז זה ממשיך ללוות אותך המון שנים. כאבא לילדים זו אולי העבירה הקשה ביותר שאתה נאלץ להתמודד איתה. כל הסרטים האלה שיש בקולנוע מצחיקים, כי לא מריחים את הריח ולא רואים את המראה הקשה. אנחנו בדרך כלל נמנעים מלראות טלוויזיה וכתבות על אירועים שעסקנו בהם. לא הייתי רוצה לראות כתבה ולשמוע את הסיפור מאחורי הקורבן מאחורי המנוע כי צריך איכשהו לשמור על הנפש בעזרת הדיסטנס הזה, פשוט חייבים אותו".
"היה לי אירוע שערכנו שיחזור של מקרה אונס", סיפר רס"מ עופר דנדקר. "הלכתי וליוויתי את הקורבן וראיתי את התחושות והתגובות. אתה ממש רואה אותו חוזר על האירוע. הדברים משם נשארים איתך. עכשיו בכל פעם שאני עובר ליד המקום ספציפי שזה קרה בו או מקום שהוא דומה למקום הזה, אני נזכר באירוע והוא ממשיך איתי בראש".