הנוער הכלוא לבש מדי צופים: "רוצה שיחזרו להתייחס אליי כמו ילד"

"כלא אופק" ליד כפר סבא הוא בית סוהר היחיד בארץ לנערים עוברי חוק בני 18-14. הסוהרים ועובדי הכלא הולכים על החבל הדק שבין משמעת של מתקן כליאה ולשמור על הנערים שביצעו עבירות חמורות מאוד בגיל צעיר ביותר, לבין ניסיון לאפשר להם חווית נעורים מיטיבה ונורמטיבית כמה שניתן. לערב אחד הצטרפנו אליהם, להצצה לחיים שמעבר לסורגים.

השבוע, ללילה אחד בין שני לשלישי, הנערים יצאו ל"מחנה קיץ" של הצופים - אירוע שיא לאחר פעילות של תנועת הנוער כל השנה בין כותלי הכלא. שבט הצופים באופק פועל זה 20 שנה משנת 2003, שנה לאחר שנפתח הכלא, ובכל סוף שנה הנערים מחכים לערב שבו הם נשארים ללילה לבן עם המדריכים שלהם במגרש הצמוד לכלא, אליו הם יוצאים לעיתים רחוקות בלבד אך אף פעם לא בלילה עם מוסיקה וכתובות אש.

130 הנערים באופק לא לובשים מדים כתומים כמו בבתי הכלא של המבוגרים, אלא מכנסי ג'ינס וחולצה כחולה. בערב הזה שמונה עשרה הנערים שזכו לצאת ל"מחנה" לבשו חולצות חאקי עם עניבת צופים מצוירת עליה. רגע היציאה היה מרגש ביותר. הנערים יוצאים לאט לאט מהאגפים לרחבה המרכזית וביחד יוצאים למגרש. המגרש כולו תחום בגדרות תיל גבוהים וכלבי שמירה סביבם, אחד הנערים מביט מעלה לשמים ואומר: "זו הפעם הראשונה שאני רואה את הכוכבים מאז שאני כאן". לרגע אחד אפשר לחשוב שאנחנו לא בכלא, אך מיד הסוהרים מבקשים מהם להסתדר לספירת ערב כבשגרה.

במגרש מחכים להם פופים, מוסיקה, מכונת פופקורן, ומסך גדול לצפות בסרט. ניכר על הנערים שהם מתרגשים מאוד, אך הם מסתירים את זה טוב ושומרים על פאסון. מפקדת מתחם אופק, סגן-גונדר קרן אטיאס, מעבירה לנערים תדריך על הלילה שלפניהם. היא מבקשת מהם להצליח להשתחרר וליהנות אך גם לשמור על עצמם - הבקשה הקטנה הזו היא האתגר הגדול ביותר לנערים האלו, בתוך הכלא אך בעיקר בחוץ עם כל הפיתויים שיש לעולם להציע.

"המטרה היא לקחת את הנערים האלו, שעברו לא מעט אכזבות בדרך, ולתת להם כלים מהעולם הנורמטיבי ודפוסי התנהגות קצת אחרים", מסבירה סגן-גונדר אטיאס. "אנחנו עוטפים אותם בהרבה אהבה וחום ועובדים הרבה על אמון, שלא קיים בקרב הנערים האלו, כדי לתת להם כלים לדרך. יש הרבה אתגרים עם האוכלוסייה הזאת. יש אתגרים כמו עם כל הנערים בגיל הזה - הרבה אימפולסיביות ולא חושבים כמה צעדים קדימה. לזה צריך להוסיף שהם נוער עובר חוק ומקבלים פצצת אנרגיה שאנחנו צריכים להתמודד איתה. הרגעים הכי מרגשים בעיניי זה שאנחנו מצליחים להגיע לנערים האלו ולעשות שינוי, גם אם הוא קטן".

קרן משתפת ברגעי הקושי שלה, שקשורים למפגשים עם משפחות הנערים: "הקושי הוא לשתף את המשפחות ברגעי השינוי הקטנים האלו ואז לראות שהם נתפסים לדפוסי העבר של הנער וזה מאוד מקשה על התהליך. לפעמים אנחנו מגיעים למסקנה שאולי לא נכון להמשיך לבסס את הקשר הזה ומחפשים דמויות משמעויות אחרות שהקשר שם יכול להיות מיטיב יותר. יש משפחות שלפעמים לא יודעות לעכל את השינוי של הנער וצריך לגייס אותם לטובת זה".

יש חשש מערב כזה שאולי יכול לצאת משליטה?
"הנערים שנבחרו להשתתף הם נערים שהשתתפו בפעילות של הצופים כל השנה וקיבלו חוות דעת מגורמי המקצוע שהם מסוגלים לכך. הנערים יודעים שאם יהיו בעיות - יהיו לזה משמעויות. יש כאן שני נערים שהם יותר מאתגרים ולקחנו את הסיכון המחושב הזה כדי לתת סיכוי לשיקום".

"לפעמים מגיעים לכאן נערים צערים בני 14 ואני שואלת את עצמי איך הגעת בגיל כל כך צעיר להסתובב עם דוקרנים בחוץ או אפילו עם סמים קשים", משתפת קרן בכאב. "אנחנו מבינים שסיפורי החיים מאוד קשים והדמויות המרכזיות שהיו להם, לא נתנו להם אמון. כאן אנחנו רוצים להפוך את הסיפור הזה ואנחנו רואים שברגע שיש אמון מתוך מקום של ביטחון וגבולות, הנער פנוי לשיקום".

לאחר התדריך, הנערים בליווי המדריכים שלהם מדליקים מדורה. הרגע הזה יכול להיות מסוכן לנערים הללו, הסוהרים משגיחים כל הזמן שדבר לא ייצא משליטה ועל כל עץ שנוסף למדורה והמדריכים מחזיקים בחומרים הדליקים. לחלק מהנערים יש עדיין תווי פנים של ילדים ולעיתים אפשר לראות את הפחד בעיניים שלהם, אך הגוף שלהם מראה אחרת - הוא מלא קעקועים שהם קעקעו על עצמם והידיים שלהם מצולקות מהקטטות שעברו בחיים. הנערים מתיישבים סביב המדורה ומדברים על החיים שבחוץ, על הפספוס ועל החלומות שעדיין שמורים אצלם.

ד' הואשם בניסיון לרצח כשדקר את הקורבן בליבו, הוא נשפט לשלוש שנים, מתוכם ריצה שנה וחצי ונותרה לו עוד שנה וחצי: "בגיל 14 נכנסתי לבית הסוהר. כשנכנסתי בפעם הראשונה לאופק הייתה תחושה שעכשיו אני באמת מתחיל לשלם על המעשים שלי, כי עד אז הייתי בהרבה חלופות מאסר ועברתי בין מקומות. כעסתי על עצמי כי זה לא פשוט להיות כלוא בין ארבע קירות, במיוחד בגיל כזה. יש הרבה דברים שלא מבינים בגיל הזה עד למצב שאתה מקבל כאפה ואתה מתחיל להבין את ההשלכות של המעשים שלך. אני גם כועס שיש הרבה דברים שאני לא יכול לעשות שילדים בגילי עושים כי אני כאן".

לד' יש פנים נעימות מאוד, הוא בחור עדין ורגיש ובכל זאת הוא ביצע את אחת העבירות הקשות ביותר. "נגררתי אחרי חברים לא טובים. אלו אנשים שאתה מסתובב איתם מהבית הספר והשכונה כי זה מי יש סביבך ואז אתה עושה דברים רעים. יכולתי לעצור את זה ולא עצרתי, המשכתי להסתובב איתם. אני מצטער על זה כי לא הייתי צריך להגיע לזה", הוא מספר.

אחד מרגעי הקושי של ד' היה לפגוש את האחייניות הקטנות שלו בפעם הראשונה בין כותלי הכלא: "היה קשה לראות אותן בפעם הראשונה מאחורי סורגים. זה לא צריך להיות ככה והן לא צריכים לחוות את זה. הדבר שהכי חסר לי זמן איכות במשפחה".

"הרבה זמן לא הייתי ככה ער בלילה ולראות את הכוכבים. אלו פעילויות שמשחררות, אף פעם לא הייתי בצופים בחוץ אבל אני יודע להגיד שכאן זה נותן תחושה שכאילו אנחנו לא בכלא. אני מרגיש שינוי אחרי השנה וחצי הזאת, אני לומד למה יש דברים שלמישהו אחד מותר ולי אסור. החלום שלי אחרי הכלא זה להמשיך את השינוי שעשיתי, לעבוד על הכעס שלי. אני רוצה יום אחד להתגייס אפילו לצבא", מסכם ד' בעיניים נוצצות.

90% מהנערים באופק הם עצורים ומחכים לתום ההליכים המשפטיים בעניינם, לעומת כעשרה נערים בלבד שכבר נשפטו ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל. זה שוני נוסף מבתי המאסר של המבוגרים, שם המיעוט נמצאים עדיין בהליכים משפטיים. המטרה היא ברורה - להוציא את הנערים כמה שיותר מהר לחלופות מאסר ולמוסדות בקהילה, אולם עדיין הנתונים מעידים שיש 70% רצדיביזם בקרב נערים עוברי חוק.

אחד העצורים הוא י', בן 15, שחשוד בהחזקת נשק והוא כלוא באופק שלושה חודשים. "התאכזבתי מעצמי שנכנסתי לכלא שוב לכלא, כי זה לא מעצר ראשון שלי. בלילה הראשון שלי פה שכבתי בתא ושאלתי את עצמי איך הגעתי לכאן שוב, למה חזרתי לפה. פה יש הרבה זמן לחשוב, בבית אתה לא חושב", הוא משחזר. "כעסתי על עצמי כי אני רואה ילדים בגילי בחוץ נהנים ואני כלוא פה ועם אזיקים ומסדרים - זה לא אמור להיות ככה. ההרגשה שלהיות עצור היא לא קלה. כשאתה כלוא כשאין לך פעילויות אתה מחפש בעיות. כשיש את הצופים אז לאט לאט אתה נפתח יותר ומרגיש לא כלוא".

י' מספר קצת על החיים שבחוץ: "עברתי הרבה תסכולים בחיים, עוד תסכול ועוד תסכול ואז אתה מגיע למקומות לא טובים. אני מנסה לעבוד על הדברים האלו. על טעויות משלמים, אני עשיתי טעויות גדולות ועכשיו אני פה משלם עליהם. הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בחוץ זה משפחה, בית וחופש. פה אתה כלוא ובחוץ אתה חופשי. כאן אני צריך לקום ב-6 בבוקר ולעמוד, זה לא קל אבל מסתדרים. בחוץ לא הייתי בשום תנועת נוער, בחוץ לא הייתי הולך אפילו לבית ספר. זה לא ממש עניין אותי. פה אני קם והולך לפעילויות. הדבר הראשון שאני רוצה לעשות כשאצא מפה זה לדבר עם המשפחה ולהגיד להם שהשתנתי, שאני לא אותו בן אדם".

כמו בקרב אסירים מבוגרים, גם באופק ישנם נערים שעברו כבר כמה סיבובים בכלא וכמו אצל המבוגרים כל סבב יוצר מערבולות ואכזבות קשות. לנ' זה המעצר השלישי והוא רק בן 15, בפעם הזו הוא עצור על התפרצויות. "כשאתה חוזר לכאן בפעם השלישית אתה מרגיש שאין לך יותר מה להפסיד, שתמשיך ככה כל החיים. התחושה שאני נכנס ויוצא במין מעגל כזה ושבחוץ הכל משתנה. האחים הקטנים שלך גדלים, עוברים אותך בגובה ואתה כאן".

איך זה להסתכל בעיניים של הצוות אחרי שאתה חוזר לכאן?
"בושה. מצד אחד אני מכיר את כולם אז אני אומר לעצמי - חזרתי למקום שאני מכיר. מצד שני לוקחים אותך כמו עוד אחד שחזר, אתה לא מיוחד ולא משהו חריג. אתה עוד אחד שהולך וחוזר ולא לומד. אני מתגעגע לשבת עם המשפחה. אני רוצה לכפר על כל הצער שגרמתי להם ולהגיד להם שאני מצטער ולא מגיע להם כל מה שעשיתי להם. כל לילה שהם היו נשארים ערים בגללי, שמשטרות מגיעות לבית ואחים הקטנים שלי רואים את זה - לא מגיע להם. אבל המחשבות האלו מגיעות רק שאתה נכנס לפה עוד פעם, ברגע שאתה חוזר לבחוץ אתה שוכח הכל ומתאקלם לחיים החופשיים - אתה הולך עם זה ועושה את זה. עושה מה שכולם עושים".

בעוד חודשיים נ' צפוי להשתחרר והפחדים כבר מתחילים להתעורר: "זה המעצר הכי ארוך שלי ואני מפחד לא למצוא את עצמי בחוץ. נכנסתי שכולם עוד רכבו על אופניים, אני משתחרר כשלכולם כבר יש רישיונות. הכל משתנה - שירים, אנשים. אני מפחד להיאבד ואז להגיד לעצמי - עדיף כבר את בית הסוהר. בחוץ זה עולם שלא נגמר ואתה לא חושב שתיתפס וחושב שאתה יכול לעשות הכול.
הדבר שאני חולם עליו זה שיחזרו להתייחס אלי כמו ילד. שלא תעשה משהו וישר התייחסו אליך כמו גדול. אני רוצה שאם עכשיו אני עושה משהו אז שיתסכלו עלי כמו ילד. כשאני בא עכשיו, אני עדיין ילד אבל מי שמולי רואה מה שאני משדר אז אני כבר לא ילד בתפיסה שלו והכל ייראה אחרת. הייתי מוותר על כל מה שעברתי פה כדי לחזור להיות ילד".

לפנות בוקר מגיע, הנערים כבר עייפים מאוד, אך הם לא נותנים לעצמם לישון כי לילה כזה לא יחזור, לפחות לא בקרוב. לפתע אלעד, רכז פעילות הצופים בכלא אופק, אומר: "קדימה, להכין את כתובות האש". הנערים קמים מהפופים ומתחילים לגלגל את היוטות על הברזלים, מנקים את כל הבלגן של הלילה ומתארגנים לטקס המרגש.

אלעד אומר שהוא לא חשש מהערב כי ידע שהוא יהיה מוצלח ומסביר שהמניע המרכזי שלו ושל המדריכים זה הרבה אמונה: "המטרה היא להביא לנערים האלו חווית נעורים, להביא את הצופים לכאן. זה מאוד דומה לצופים שאנחנו מכירים בחוץ - תהיה פה פעולה, קבוצה, סנדות, חבלים וכתובת אש. זה שונה בזה שאין פה טבע ואנחנו בתוך הכלא. נדליק מדורה בתוך חצי חבית ולא על הרצפה, נהיה בלילה במגרש מוקף חומות ולא ביער. מתרגלים לגדרות".

בסוף הלילה המיוחד הזה השמש מתחילה לזרוח בשמיים, שמונה עשרה הנערים נעמדים בח', הפעם אף אחד לא סופר אותם. כל נער מקבל תעודה ומדליקים את כתובות האש "שבט אופק". לרגע אחד "אופק" הוא לא שם של בית כלא, אלא שם של עוד שבט צופים.