באחד מהתקפי הזעם שלו השבוע, צוטט שר המשפטים יריב לוין אומר בישיבת הממשלה את הדברים האלה: "מיעוט פוסט-ציוני מנסה להשליט את ערכיו באמצעות מערכת המשפט. השינוי יבוא רק ממהלך עמוק ויסודי. אנחנו לא נשב פה לנצח. זו ממשלה עם הזדמנות היסטורית לעשות את השינויים הללו. אסור לנו לפספס, אם לא נהיה נחושים לעשות עכשיו גם את התיקונים וגם לקבע אותם בדרך שאי אפשר לשנות, ולא לפחד מהשמאל אחרת כשנהיה במצב הפוך והם לא ידפקו לנו חשבון. אם לא נטפל בזה, לא נעשה כלום".
נתחיל מהסוף: "אם לא נטפל בזה", אמר לוין. הבעיה היא, שאתם "מטפלים" רק בזה, למרות שכמעט ולא דיברתם על זה בקמפיין. הבטחתם יוקר מחיה, הבטחתם משילות, הבטחתם ביטחון אישי, הבטחתם הדברת הטרור, נכשלתם כשלון חרוץ בכל התחומים האלה. עשיתם רק הפיכה משטרית ומה יצא לכם ממנה? חורבן. אבל לא על זה רציתי לכתוב היום.
מהטקסט למדתי שלוין רוצה לעשות את השינוי "בדרך שאי אפשר לשנות". לאן נעלם הדמוקרט? ממתי אתה עושה בדמוקרטיה דברים בדרך שאי אפשר לשנות? הרי מה שעכשיו אתה רוצה לעשות, זה לשנות. אז למה לשלול את זה מהבאים אחריך? אבל גם על זה לא רציתי לכתוב היום. מה שצד את אוזני בנאום הפשיסטי של שר המשפטים היא העובדה שלוין מייחס לבית המשפט העליון פוסט ציונות. הרי ה"מיעוט הפוסט ציוני" לא יכול "להשליט את ערכיו" עלינו בלי שיתוף פעולה של בית המשפט העליון, נכון? אז המסקנה היחידה היא, שהעליון הוא ראש החץ של הפוסט ציונות.
בואו נקצר הליכים ונדלג קדימה: הדגל האדום שלהם הוא עמית. יצחק עמית. נושא הדגל הפוסט ציוני, הצורר המודרני, האיום האפל על עתיד המדינה. זה השם. על פי שיטת הסניוריטי, עמית אמור להחליף את נשיאת העליון חיות באוקטובר הקרוב. אין דבר שמטריף את הכנופיה הזו יותר מהעובדה הזו. הם סימנו והפכו את יצחק עמית לדמון במימדים תנ"כיים. המטרה החשובה ביותר שלהם היא למנוע ממנו את התפקיד. לפעמים נדמה לי שזה חשוב להם אפילו יותר מאשר למנוע גרעין מאיראן. אין תעלול שהם לא מנסים כדי להצליח לגנוב איכשהו את המהלך הזה ולבלום את מינויו של אותו עמית משוקץ. כולל הנסיון הנואל השבוע לבטל את לשכת עורכי הדין. התפלאתי שלא שרפו בובות בדמותו במדורות ל"ג בעומר האחרון.
גם אם אתקל בו בטעות ברחוב, לא אזהה את השופט עמית. לא נפגשנו או דיברנו מעולם. האובססיה סביבו עוררה את סקרנותי. אנסה לשרטט כאן את דמותו של מי שמהווה היום את הסכנה הממשית ביותר לחלום הציוני. לצערי לא הצלחתי לשכנע אותו (באמצעות מקורבים) להעניק לי שיחת רקע טלפונית. "הוא פדנט", אמר אחד מחבריו, "הוא לא מבין בתקשורת, לא מדבר עם תקשורת, הוא גם די בהלם מהסיטואציה שנוצרה סביבו". אז הסתפקתי בשיחות עם מתמחים שלו בעבר, חבריו לספסל לימודי המשפטים, שופטים ששירתו לצידו, אנשים שמכירים אותו, חברים שלמדו איתו, קצינים ומפקדים ששירתו איתו. בואו ננסה לצלול ביחד לדמותו של האדם שהדיח לאחרונה את חסן נסראללה מהתואר "האויב המר ביותר של מדינת היהודים".
יצחק עמית נולד באוקטובר 1958 בתל-אביב בשם יצחק גולדפריינד. שני הוריו היו ניצולי שואה הארדקור. "מבחינת אבא שלו, היו שני ימי עצמאות, אחד היה יום העצמאות של המדינה והשני היה ה-8 במאי, היום בו שוחרר מחנה הריכוז בו שהה", מספר אחד מחבריו. הבית היה דתי. איציק (כך קראו לו כולם) הצעיר חבש כיפה, כמו אחיו דב. ב-8 באפריל השנה העלתה פרופ' ברכה אלפרט פוסט לא ארוך לדף הפייסבוק שלה. "אשמח שתכירו", כתבה, "השופט עמית, נשיא העליון הבא לפי שיטת הסניוריטי, לא מה שאולי חשבתם". אלפרט כותבת על מזימת הקואליציה לבטל את שיטת הסניוריטי כי, לדבריה, "עמית סומן על ידי הפוליטיקאים בקואליציה כמי שאינו משלהם, כחלק מטענות על היות השופטים בני אליטה והיעדר גיוון בבית המשפט. יצחק עמית הוא בן דודי היקר ואני רוצה לספר לכם עליו מזוית אישית", הוסיפה.
"כילדים בילינו רבות זה בבית ההורים של זו ולהיפך. יצחק הוא בן לניצולי שואה. אביו, בן למשפחה מרובת ילדים מכפר קטן, שרד שבעה מחנות עבודה והשמדה בפולין. אמו, היחידה ששרדה מכל בני משפחתה, ניצלה על-ידי משפחה נוצרית שגידלה אותה כאחת מילדיהם. היא נמצאה כמעט במקרה לאחר המלחמה והוחזרה בדרך לא דרך לעם ישראל. הוריו הכירו ונישאו בארץ וחיו תחילה בעוני רב. בעבודה קשה הצליחו לשקם את חייהם. בני המשפחה התגוררו בשכונת שפירא בדרום תל אביב, שם למדו יצחק ואחיו דב בבית ספר יסודי. הוריהם פתחו מסעדת פועלים קטנה ביפו ויצחק עזר להם אחרי בית הספר ובחופשות. בכיתה ג' ההורים, שרצו לתת לילדיהם חינוך דתי, העבירו אותם לבי"ס "מוריה" בתל-אביב בחלק צפוני יותר של העיר. זה היה כרוך במאמץ לא קטן: יציאה בשעת בוקר מוקדמת וחזרה מאוחר בחשכה, נסיעות בארבעה אוטובוסים הלוך וחזור. לאחר מכן המשיכו בחינוך הדתי בתיכון "צייטלין". אמא הדסה הייתה אשת חסד, שנוסף על עבודה קשה לצד בעלה וגידול מסור של ילדיה, תמכה וסייעה לנזקקים והיתה מוקפת חברות מכל עדות ישראל. אבא שמואל, אדם דתי, ישר, ערכי ובעל חוש הומור ששעשע אותנו במפגשים המשפחתיים. זה היה בית הגידול שבו צמח השופט יצחק עמית. על לימודיו של עמית (בהצטיינות) ועל שירותו למדינה (קצין ב8200) ניתן לקרוא בכתובים... כבת משפחתו אני יכולה להעיד ממקור ראשון על רגישותו, טוב ליבו ואנושיותו, ועל כך שהוא זוכר תמיד כיצד צמח 'מלמטה', משכונת שפירא דלת האמצעים, וליבו לא גבה".
עושה רושם שילדותו ובית הוריו לא נמצא את האקדח המעשן להפיכתו של יצחק עמית לעוכר ישראל. אז בואו נתקדם לצבא: הוא התגייס ב-1976 ל-8200, בעיקר בזכות מגמת הערבית המשובחת בצייטלין. תא"ל (מילואים) חנן גפן, לימים מפקד 8200, היה המפקד הישיר שלו בבסיס היחידה בצפון.
"הוא היה אחד האנשים המבריקים שעבדתי איתם", מספר גפן, "הוא הגיע לדרגת מומחיות עצומה בתחום עליו הוא הופקד". הם שירתו בבסיס מודיעין בצפון הארץ, ותחום ההתמחות היתה סוריה. "יום אחד היה אצלנו ביקור של ראש אמ"ן שלמה גזית", מספר תא"ל גפן, "מיד כשהגיע לבסיס הוא נתקל בחבר'ה של איציק, הם היו כמה חברים מצייטלין, כולם חובשי כיפות, ומאותו רגע עמית היה זה שהכתיב את כל הביקור. הוא נשא את הסקירה עבור ראש אמ"ן, היא היתה הכי מקיפה והכי יסודית ומבריקה שנשמעה עד אז". גזית התרשם. גם גפן. הוא השקיע מאמץ גדול בשכנועו של עמית להאריך את שירות הקבע שלו, אבל נכשל. עמית רצה ללמוד משפטים.
עמית היה קב"ר. קצין בינה רשתית. תפקיד הליבה החשוב ביותר ב-8200. הקצין שאחראי על כל המודיעין שנאסף בגזרתו: ממיין אותו, מנסח אותו, מפרש אותו, מכין אותו ומפיץ אותו לדרגים הנכונים (לדעתו). "הבקיאות שלו היתה שם דבר", משחזר גפן, "אני הייתי הקב"ר של כל המרחב הצפוני והוא שירת תחתי, הוא הפך לסמכות העליונה בתחום המשטר והצבא הסורי, ממש האורים והתומים של הנושא כולו. כשעזב, הותיר אחריו חלל גדול".
עמית נשא לאשה את רבקה, ששירתה באותו בסיס. "אני לא זוכר אם הם הכירו כשהוא שירת עדיין בשירות סדיר, או באחת מתקופות המילואים", אומר גפן, "היא היתה מב"רית (משקית בינה רשתית), באר-שבעית, הם הקימו משפחה לתפארת". שאלתי את גפן אם ניתן לייחס לעמית, איכשהו, נטיות פוסט ציוניות או אנטי ישראליות כלשהן. "זה מצחיק", אמר, "הוא האדם הכי ציוני שאני פגשתי. ואני פגשתי כמה אנשים בימי חיי". אגב, גפן היה מפקד 8200 בין השנים 1993 ל-1997, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, ולא נחשב, אני כותב את זה בעדינות, כאחד מתומכי ההסכם. להיפך, היו לו בזמנו כמה נבואות זעם שהגשימו את עצמן והוא היה זה שבמקום להשתתף בריקודי השלום, הכין את 8200 לאפשרות של מלחמה, גם ביהודה ושומרון. "לא מזמן", חושף גפן, "הזמנו את עמית ליחידה. יש לנו פורום של כל מפקדי 8200 והזמנו אותו לביקור שערכנו באחד הבסיסים. הוא לא נכח בחלק המודיעיני, אבל בחלקים האחרים כן, וכולנו התכבדנו בו מאוד. הוא כבר היה המיועד לנשיא בית המשפט העליון ולא תמצא ביחידה או בצבא מי שלא יגיד לך שאין ראוי ממנו".
י' התגייס מחזור אחד אחרי עמית ל-8200. "עשיתי את אולפן הערבית מחזור אחד אחריו והגעתי לבסיס בו הוא שירת בצפון", הוא מספר, "הם היו חבורה של 4-5 חבר'ה מצייטלין, ציונות דתית קלאסית, כיפות, חבר'ה נהדרים. הוא הכיר את רבקה בבסיס, היא היתה חיילת שלי. הוא היה צייטליניסט קלאסי, מבריק, מצחיק, אמין, חבר טוב. היינו עושים משמרות ביחד, בילינו אין סוף שעות יחד. הם היו הדוסים של הבסיס, אבל כולנו היינו אחים ואחיות. איציק היה פשוט מלח הארץ. סמכנו עליו בעיניים עצומות, למדנו ממנו, אחרי השירות עוד נתקלתי בו בספריה של הפקולטה למשפטים בתל אביב, גם כעורך דין הוא בילה שם שעות ארוכות, היה הכי רציני שאפשר, למד כל דבר על בוריו. כששמעתי שהוא התמנה להיות שופט עליון, התמלאתי גאווה".
טוב, גם מהשירות הצבאי לא ניוושע. יכול להיות שהוא התדרדר למחוזות הפוסט ציונות דווקא כמשפטן? כסטודנט, הוא נחשב לעילוי. סיים בהצטיינות. אחר-כך היתה לו פרקטיקה פרטית וב-1997 התמנה לראשונה לשופט שלום בעכו. גם שם, תעמידו פני מופתעים, הוא נחשב למבריק ומבטיח. עבר לחיפה, טיפס למחוזי, מונה לעליון. כל עורך דין שהופיע מולו מחזיק באותה דעה: הוא משהו מיוחד. ציוניו במשובי השופטים השונים היו תמיד הכי גבוהים. "הוא מענטש", אומר עורך-דין צמרת שהופיע באולמו לא מעט פעמים, "מולו אתה יודע שתקבל את יומך בבית המשפט, הוא נוהג בך בכבוד, והוא גם הוגן מאוד".
על פי הויקיפדיה, "עמית מתואר לעיתים כאקטיביסט, ולעיתים כבעל נטיה מתונה לשמרנות". כלומר הוא גם וגם. תלוי בעניין עצמו. דבר אחד בטוח: עמית הוא שופט מקורי. "יש לו חידושים, הוא נוקט לעיתים בשיטות מפתיעות, הוא מאלה שאי אפשר לדעת מראש מה יפסקו, וזו מחמאה", אומר עליו שופט לשעבר. "יכול להיות שזה נובע מהעובדה שהוא מכיר את כל העולמות, הוא גדל וחונך בבית דתי, עבר לעולם החילוני אבל חי את כל ההוויות ויש לו ראיה רחבה", אמר לי מי שישב איתו על כס השיפוט, "כך או אחרת, הוא ציוני דגול ובן אנוש מופלא".
ומה לגבי הפסיקה? אז ככה: עמית מוכר כמי שדוחה באופן עקבי את העתירות נגד הריסת בתי מחבלים. כדי שעתירה כזו תתקבל, על פי תפיסתו, התנאים צריכים להיות מחמירים ביותר. ב-2015 דחה בג"ץ עתירה נגד חוק החרם, שהטיל סנקציות כלכליות על מי שקורא לחרם על ישראל. עמית היה בדעת הרוב (את פסק הדין כתב השופט מלצר). כלומר אישר את החוק. וגולת הכותרת: עמית הוא זה שאישר דיון נוסף בפרשת מצפה כרמים. אחרי שכבר הוחלט לפנות את המאחז, היה זה עמית שאישר דיון נוסף והיה זה עמית בדעת הרוב שהחליטה, בסוף פסוק, להשאיר את המאחז על מכונו. אכן, פוסט ציוני לתפארת.
אז למה הם כל כך שונאים אותו? לא יודע. אני מניח שיש לו גם פסיקות אחרות. כי ככה זה בעולם המשפט. כל מקרה לגופו. רק השבוע פסק הרכב אולטרא-שמרני (סולברג, וילנר ושטיין) של בית המשפט העליון נגד השר מיקי זוהר, בערעור על תביעת הדיבה שהגיש נגד "קריים מיניסטר". השופט סולברג, מתנחל דתי, הוביל את הפסיקה. עוד רגע גם הוא יהיה פוסט ציוני.
שאלתי השבוע מישהי שהתמחתה אצלו על עמית כבן אדם. "מדהים", אמרה, "פשוט מדהים. אני מעריצה אותו. הוא נותן לך הרגשה טובה, הוא מאזין לכולם, הוא פתוח, הוא בן אדם טוב ויש לו חוש הומור מיוחד. היה פשוט כיף לעבוד עבורו". שאלתי אותה על תפיסת עולמו. "הוא מורכב", ענתה, "מצד אחד הוא עד היום יודע את ההפטרה שלו בעל פה. הוא בא מעולם הדת, הוא חי אותו, אבל מכיר גם את העולמות האחרים. הכי חשוב זה שהוא הכי חרוץ, הכי יסודי, הוא מכיר כל תיק לפרטי פרטיו, לומד את הכל על בוריו, מגיע מוכן לדיונים, מתייחס לעבודת השיפוט בחרדת קודש. מה שהכי אהבתי אצלו זו הצניעות. הוא לא עושה מעצמו עניין, הוא מביט בך מגובה העיניים, הוא לא שוכח מאיפה הוא בא, והוא בא לשרת את הציבור, לא לרדות בו".
על חוש ההומור של עמית כבר נכתב. יש לו גם נטיה לערבב את חיי היומיום בעולם המשפט. הוא הכניס לפסקי דין שלו משפטים של הגשש החיוור ("לא אכפת לי ברוטו, אבל ביד") ואפילו את סמי הכבאי: "סמי בא לעזור, הוא הכבאי הגיבור", כתב בפתח פסק דין בו ביטל החלטה לחייב את רשות הכבאות לפצות בעלי מפעל ב-15 מיליון שקל בשל רשלנות. ועוד משהו: הנה קטע שנכתב במקור ראשון ע"י הפרשן המשפטי דר' יהודה יפרח: "האירוניה בעתירה לביטול ההשכלה הגבוהה לחרדים ישבה קרוב מאוד לשופטים ביום שני האחרון, מול הקלדן, במרכזו של אולם ג' של בית המשפט העליון. לאירוניה הזו יש שם ופנים. קוראים לה אסתי אוחנה. אשה חרדית מהר נוף. נשואה ואם לארבעה ומתמחה של השופט עמית ששובצה כמזכירת הדיון בבג"ץ". אגב, על פי הקריה האקדמית אונו, שם למדה אוחנה, מדובר במתמחה החרדית הראשונה אי פעם בבית המשפט העליון. לא פלא שזה קרה דווקא אצל יצחק עמית.
אי אפשר לסיים בלי קטע שכתב השופט עמית בסיום פסק דין בערעור שהוגש לעליון ע"י אדם שהורשע בפגיעה מינית באחייניתו, שהיתה בת 12. המקרה היה קשה. הילדה העידה 9 שעות, למרות שניתן היה לפטור אותה מעדות בגלל גילה. השאלות היו קשות, היתה פגיעה קשה בה ובמשפחתה בעקבות ההליך המייסר הזה. המערער הורשע בפסק הדין, וגם בערעור. לשופט עמית כנראה כאב מאוד על הילדה. זה מה שכתב לה, בקטע המסיים של פסק הדין:
"לפני סיום, ונוכח אופיין של הטענות שנשמעו מכיוונו של המערער, מצאתי להפנות מילים מספר למתלוננת עצמה. כשופטים, אנו דנים לצערנו במספר רב של מקרים שנכנסים תחת הכותרת 'עבירות מין במשפחה'. גילית אומץ לב ותעוזה כאשר עמדת על דוכן העדים בפני חקירה נגדית קשה ולא נעימה. עשית זאת, מאחר שהאנשים סביבך התירו להעלות אותך לדוכן העדים, כי ידעו שאת חזקה ונבונה ומסוגלת לעמוד בכך (על פי חוק, ניתן לפטור מי שגילו פחות מ-14 מלהעיד בבית המשפט). מתוך נסיוננו אנו יכולים לומר לך בוודאות ובבהירות: את הנפגעת והמערער הוא הפוגע. אין כל סיבה כי תקחי על עצמך אפילו קמצוץ, אפילו גרם של אשמה או של בושה. את 'אשמה' באותה מידה כמו שאשם מי שנשדד על ידי שודד או מי שארנקו נגנב על ידי כייס. אין כל סיבה שתעמיסי על גבך נטל של אשמה או בושה או מבוכה או תחושה ש'סיבכת' את משפחתך. המשא כולו צריך להיות על כתפיו של המערער, שפגע בך וניצל באופן מניפולטיבי, לדבריו שלו עצמו, את פער הגילאים ביניכם ואת האמון שאת וכל המשפחה רחשתם לו. למזלך, יש לך משפחה תומכת, הורים אחים ואחיות, שכולם רוצים בטובתך. אנו מקווים כי תוכלי לראות בפסק דין זה את פרק הסיום של הסיפור אליו נקלעת רק מהסיבה שהיית שם, וכמי שכבר גילתה כוחות נפש, אנו מאחלים ומאמינים כי יעלה בידך להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה".
מהשופט הזה, מהאדם הזה, הם מנסים בכל כוחם למנוע להגיע לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. יריב לוין משוכנע שאם רק יצליח לחסום את עמית ולמנוע ממנו את התפקיד, יוכתר מיד ליורשו של יהודה המכבי. האמת היא, שזה מגיע לו (לוין הוא "אולטראז" הפועל, למרבה הבושה). המציאות, כפי שרוב אזרחי המדינה כבר יודעים, הפוכה: מישהו צריך לפטור אותנו מעונשו של לוין עצמו. הישראלי שגרם הכי הרבה נזק בהכי פחות זמן לישראל בזמן האחרון. לזכותו ייאמר שלא עולל את כל זה לבד. לצידו ניצב שמחה רוטמן, לידם צורח דודי אמסלם, מעל כולם מרחפת רוחו של זה שאיפשר לכל זה לקרות. בנימין נתניהו.
הטרגדיה היא, שהמערכת באמת זקוקה לתיקונים, שיפורים והשלמות. אפשר היה לעשות את זה אחרת. אני זוכר את יריב לוין כח"כ צעיר, לפני יותר מעשור. דיברנו לא מעט ונלחמנו יחד מול ההתנגדות הגורפת של הפרקליטות להקמת נציבות ביקורת עם שיניים וסמכויות. אז, לא זיהיתי את הקיצוניות המופלגת, את העוינות לכל מה שמריח מדמוקרטיה וריבוי דעות. חשבתי שהוא באמת חושב שצריך לתקן את המערכת. לימים, הבנתי שהוא חושב שצריך להרוס את המערכת.
לימים, "תפסתי" את האידיאולוג לוין בנקודה רגישה. הבחירות לנשיאות המדינה בהן התמודדו ראובן ריבלין, מאיר שטרית, דליה איציק ועוד כמה. לסיבוב השני עלו ריבלין ושטרית. ריבלין היה מועמד הליכוד. שטרית היה מועמד "קדימה". גדעון סער הריץ את ריבלין. בנימין נתניהו, אלוהים יודע למה, הריץ את שטרית. זריז הרגליים שלו היה אז לוין. בהפסקה שבין שתי ההצבעות הוא הלך לחדריהם של הח"כים החרדים והפציר בהם, בשם נתניהו, להצביע שטרית. תנו לזה לחלחל: רובי ריבלין עוד לא היה הדמון שמכונת הרעל עשתה ממנו בשנים האחרונות. הוא איש ימין, ז'בוטינסקאי לתפארת, בית"רי אמיתי, מי שהתנגד לכל הפשרות, הסכמי השלום והמו"מים, הצביע נגד ההתנתקות "על הראש" של שרון (כשנתניהו הצביע בעד) וכיוצא בזאת. מילא נתניהו, הפסיכוזה המשפחתית נגד ריבלין אינה ניתנת לפרשנות בכלים אנושיים. אבל לוין? האם אין משימה הקטנה על מידותיו? כנראה שלא.
והנה, אחרי הבחירות האחרונות, במקום להתניע צי של דחפורים ולהסתער על הגבעה שישה ימים לאחר הקמת הממשלה, לוין יכול היה להודיע שהוא ממנה ועדה ציבורית שתשב על המדוכה ותביא לו המלצות תוך תקופה קצובה. הממשלה שהקים נתניהו נראתה יציבה. כולם ניבאו לה ארבע שנים לפחות. מה בער לו? היו על הפרק כמה משימות חשובות יותר. יוקר המחיה. הטרור. האלימות. המשילות. הגרעין האיראני. תעשה עבודה, תקיים דיון ציבורי, גייס תמיכה, תעבוד כמו שמחוקק פטריוט צריך לעבוד. מדובר בשינוי חוקתי. בשינוי כללי המשחק. את זה לא עושים במחטף או בבליץ כוחני. אבל לוין נקלע לוורטיגו. שכרון הכוח הפך אותו לזחוח מהרגיל, כוחני יותר מאי פעם. עכשיו הוא אוסף את השברים.
אני מאמין שפסקת התגברות, למשל, היא עניין נחוץ. היא צריכה להיכלל בתוך חוק יסוד חקיקה נרחב, מקיף, מאוזן ודמוקרטי. חוק שישים קץ למלחמה בין הרשויות ויחזיר את האיזון. בג"ץ יוכל לפסול חוק ברוב מיוחד של שופטים בלבד (לא פה אחד, כמובן). בג"ץ לא יוכל לפסול חוקי יסוד, אבל חוק יסוד יחוקק בארבע קריאות ורוב מיוחד. אחרי שבג"ץ יפסול חוק, הכנסת תוכל להתגבר על הפסילה ברוב של 70 ח"כים, בהם גם 2-3 ידיים מחוץ לקואליציה. ואפשר להדק את עילת הסבירות, להגדיר בצורה יותר מדוייקת את עבירת הפרת האמונים, לקצוב בזמן את כהונתם של היועמ"שים (אבל בשום אופן לא לפגוע בסמכויותיהם או עצמאותם). יש מה לעשות ויש על מה לעבוד. במקום זה, ההוניםם הסתערו על המצודה (אבל בלי אטילה). נכון לעכשיו, הם ניגפו. היא לא קורסת. הציבור הישראלי לא יתן לזה לקרות. מה שקורס בינתיים, זו המדינה.
מה קורה בבית הנשיא? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. אחרי כל התדרוכים, קלקולים, הדלפות, איומים, ספינים ושטיקים, הצדדים עוד יושבים שם. העובדה שרון דרמר הוא נותן הטון מטעם נתניהו באירוע, מעידה על רצינות. עוד הייתי ממליץ לשים לב שם לעו"ד רונן אביאני (מטעם המחנה הממלכתי) ונעמה שולץ, המנכ"לית של לפיד. ביום רביעי, אחרי שהקואליציה משכה בחזרה את נסיון המחטף בנושא לשכת עורכי הדין, הודיעה גם יש עתיד שהצביעה בטעות בעד הצעה אופוזיציונית כלשהי.
הם יצטרכו להביא משהו בשבועיים הקרובים. מה בדיוק? אף אחד לא יודע, אבל אפשר לקרוא לזה "הסכמות והגנות". מה פירוש הגנות? הסכמה על זה שאין חקיקה חד צדדית ושהוועדה למינוי שופטים נבחרת במודל הקיים, כולל חבר מהאופוזיציה. ומה זה הסכמות? לנסות לצמצם את הפערים בסוגיות המחלוקת. לייצר את ההסכמה שצריך יהיה חוק יסוד חקיקה וחוק יסוד שפיטה, וצריך יהיה להסדיר את היחסים ביניהם. העבודה האמיתית במה שמכונה "בית הנשיא" מתקיימת במעמד מצומצם בהרבה מההרכב המלא של הנציגים. אם זה יצליח, זה בוודאי ייחשף.
הבעיה היא, שלשני הצדדים יש אופוזיציה. גנץ ולפיד חוטפים כל הזמן מראשי המחאה. הם סופגים וסובלים בשקט. נתניהו חוטף מיריב לוין, מדודי אמסלם ומחלק מהבייס הליכודי שלו. הוא פחות אוהב לסבול. העניין הוא, וזה מה שנאמר בתוך החדר על ידי גורמים אובייקטיביים, שבין שני הקצוות, יש בלוק גדול של 70% מהציבור שדוחק בנבחריו להגיע להסכמה. האנשים לא רוצים עימות, לא רוצים כאוס, לא רוצים משבר חוקתי. הם רוצים הסכמה. לא רק האנשים. גם המדינה. גם הצבא. גם הכלכלה. גם הילדים שלנו. כולם רוצים.
בעולם מתוקן, נתניהו היה מבין מזמן את גודל השגיאה וחותך במהירות להנחת חוסם עורקים: יורד מרעיון העוועים הזה ושוכח ממנו כהרף עין. בעולמנו, נתניהו תקוע עם השותפים שלו, תקוע עם הקואליציה שלו ותקוע עם עצמו. אין לו כוח למהלכים אמיצים. הוא שבוי של המבוך שבנה, צריך לאכול מה שבישל. השאלה הנשאלת היא, האם צריך לדחוף אותו לקצה, או ללכת להסכמה. שאלה קשה.
לא מזמן בדק נתניהו את הנזק אם וכאשר יפטר את יריב לוין, או שזה יתפטר בעצמו. מדובר בארבעה עד חמישה מנדטים. בינתיים התפרסם סקר שבדק כמה מנדטים תקבל מפלגה שבראשה יעמוד לוין, אם וכאשר, תחת הדגל של רפורמה משפטית. שישה מנדטים. מי שמתחיל בשישה מנדטים, גומר בשישה מצביעים. אין לאירוע הזה אלקטורט אמיתי. עד לפני כמה שבועות, רוב הביביסטים בכלל לא ידעו במה מדובר.
נכון לעכשיו, מחאת ההמונים נגד ההפיכה המשטרית היא הצלחה גורפת, מחממת לב, מעוררת השראה. אסור לשכוח את זה. מצד שני, אסור להתאהב בזה. מותר לרצות בהחלפת הממשלה ומותר גם להפגין למען המטרה הזו, אבל העיניים צריכות להשאר על הכדור האמיתי שהוציא את מאות האלפים לרחובות: הדמוקרטיה.
ממשלת נתניהו תקום או תיפול על עצמה. המצב הכלכלי לא ישתפר בקרוב. הוא יחמיר. הסובלים הראשונים והעיקריים יהיו מצביעי הימין. גם המצב הבטחוני לא ישתפר באופן מהותי. גם לא המשילות. בכל התחומים הללו, הממשלה הזו היא כשלון חרוץ, ידוע מראש. כשאתה אוסף את כל מטורללי הסביבה, עם אפס נסיון ניהולי או ביצועי, ומחלק ביניהם את מה שהיתה פעם ממשלה מתפקדת, תוך גריסת משרדים ממשלתיים לרסיסים ופיצול משרדים חשובים משל היו דירות להשכרה של יצחק גולדקנופף, אתה מקבל קריקטורה. מכיוון שהממשלה לא באמת חושבת על המדינה, אלא על עצמה, מה שנותר לנו, ציבור המוחים העצום, זה למלא את מקומה. לחשוב על המדינה. אם יש אפשרות למנוע את הכאוס, לעצור את ההתדרדרות ולהפסיק את שרשרת האסון, צריך למצות אותה. אנחנו על סף המצוק. כל תנועה חדה מיותרת, כל תעלול מטופש, יכול להפיל אותנו לתהום. חשוב שנזכור שכשניפול לשם, ניפול כולנו יחד.