הוויכוח לא עוזב את לוד שנתיים אחרי שומר החומות: "צריך הבנה משני הצדדים"

שנתיים חלפו מאז מבצע שומר החומות וגם למרות חלוף הזמן, מאז הפרעות האלימות שהתרחשו בערים המעורבות, הפצעים עדיין מגלידים. תושבים שונים בעיר לוד משחזרים עבור וואלה! את סיפורם האישי במהלך אותם ימים ומה עבר מאז והאם יש אופק לשינוי.

רבקה לאון זדה עברה עם משפחתה להתגורר בלוד לפני 7 שנים. "גדלתי בירושלים ולאחר תקופה ארוכה בקריית ארבע, עברנו בעלי ואני ללוד. רצינו מקום שהוא לא אליטיסטי ומשהו שהוא גם יותר במרכז", סיפרה רבקה. את אירועי שומר החומות היא חוותה ממש ליד ביתה. "בליל של 10 במאי לפני שנתיים התחילו לזרום תמונות וסרטונים בוואטסאפ של מה שהתרחש בשכונת רמת אשכול. זה היה פחד אלוהים. חבר'ה שלנו פה יצאו עם דגלי ישראל ושרו שירי ארץ ישראל. תושבים התקשרו למשטרה מאות פעמים. בסוף אנשים התחילו לרדת לרחובות מתוך תחושה שאנחנו צריכים להגן על הבית. בקריית ארבע חוויתי המון פיגועים. כזה פחד כמו שהיה בלוד, לא חוויתי".

פידא שחאדה, חברת מועצת העיר לוד לשעבר וכיום פעילה חברתית, מתארת זווית מבט שונה, הזווית של אותם תושבים ערבים שהתאספו באותו לילה. "מבחינתנו זו הייתה הפגנה פוליטית על שייח ג'ראח ועל בנייה לתושבים ערבים. גם על אל אקצא הפגנו", היא מסבירה את דעתה.

פידא מתגוררת כיום באותו הבית שבו גדלה בלוד. בשנת 2018 היא נבחרה למועצת העיר וכיהנה בה גם בתקופת שומר חומות. בליל ה-10 במאי, היא הייתה חלק מקבוצת המארגנים של ההתארגנות ברחובות. "יצאנו בשעה 9 וחצי לאחר שבירת הצום. בהתחלה עמדנו והכול היה טוב. לא הייתה שום כוונה לקחת את זה לכיוון אחר. זה השתנה כשהרימו דגל פלסטין ואז המשטרה הפתיעה בהתנהלות שונה. המשטרה תקפה את העצרת בלי להודיע מראש. לפי חוק, המשטרה צריכה קודם להודיע שמדובר בהפגנה לא חוקית, אבל הם ישר זרקו רימוני הלם ואחרי זה עברו לירי גומי. כל הסיפור הזה יכול היה להיגמר בחצות, אם הימנים לא היו יורדים לרחובות".

לדברי שחאדה, לא צריך לתאר את מה שקרה בעיר כ"מהומות". "כשיש אנשים שרוצים להתנגד נגד הממסד, יש שימוש באלימות, זה נמצא בכל העולם, זה לא משהו חריג. אני לא מדברת על רצח, עד היום אני לא חיה עם הרצח של השניים, אבל להגיד שברו זכוכיות? זה לא סוף העולם".

עבור רבקה לאון זדה, יש פרספקטיבה שונה על אותם אירועים של חלק מהציבור הערבי. "מאז, השתתפתי בהמון שיחות של יהודים וערבים", מספרת רבקה. "ניסינו להבין ולגשר. אני כבר מזמן הבנתי שעל מה שקרה באותו הלילה, אני לא אסכים עם החברות הערביות שלי. זה ממש כמו קריקטורה כזו שמראים לכולם מספר. אני רואה 6 והיא רואה 9".

מאז המהומות שידעה העיר בזמן מבצע שומר החומות, רבים הפנו אצבע מאשימה אל עבר קבוצת הגרעין התורני, קבוצת משפחות מהציונות הדתית שעברו ללוד על מנת לחזק את העיר, את הציבור היהודי בה ואוכלוסיות מוחלשות. "אנחנו רואים בזה משימה ציונית", מסביר ברק עוקבי, ראש המכינה הקדם-צבאית מעוז שנמצאת בלוד. "משימה ציונית שהמקום הזה יהיה יותר יהודי. המטרה הייתה לבוא לכאן, למקום שהוא לא קל. מקום שהוא מורכב, ולעשות בו טוב".

המכינה הקדם-צבאית מעוז הוקמה לפני 18 שנים בשכונת רמת אשכול בלוד, שכונה מעורבת שמתגוררים בה עולים חדשים וחלק מהגרעין התורני. בזמן המהומות בלוד בשומר החומות, מכינת מעוז הוצתה ע"י פורעים. "היינו בסדרת ירושלים עם החניכים ואז אני מקבל את התמונות של השריפה", נזכר עוקבי. "הרכב של המכינה נשרף וכל החלונות היו מנופצים".

לדבריו, האירועים הקשים רק חיזקו את תחושת השליחות. "זה העצים את התפיסה שלי, את השליחות שיש לנו דווקא פה במקום הזה", הוא אומר ודוחה את הביקורת שהגרעין התורני והמכינה הקדם-צבאית מתסיסים את החיכוך ו"תוקעים אצבע בעין" לציבור הערבי. "אני לא קונה את האמירה הזאת מהסיבה הפשוטה שכשקורה איזה אירוע לערבים בעיר, הם יודעים שהם יכולים להגיע לפה ולבקש מאיתנו עזרה. אני גאה בזה. אנחנו רואים ערך בלשבת פה במקום כזה שיש חיכוך. דווקא מכינה כזו, שהיא ממלכתית, שהיא ציונית, היא לא באה לעשות בכוונה, אלא היא באה לעשות טוב", מסביר ראש המכינה.

מאיר ליוש עבר ללוד לפני עשור. בתחילה, מה שהביא אותו ואת משפחתו לעיר לא היה אידיאולוגיה אלא מגורים זולים יותר במרכז המדינה. "אנחנו אנשים אידיאליסטיים מאוד, אבל לא הגענו לפה כי יש פה ערבים, לא הגענו לפה כדי להפריח את השממה. הייתה דירה גדולה במחיר טוב, באנו, התגוררנו, אחלה", מספר ליוש שעובד בייעוץ אסטרטגי ודיגיטל.

ליוש חושב שהפרעות שחוותה לוד במאי 2021 נבע מהיבט לאומני ודתי. "הפיצוץ היה מהסיבה הפשוטה שהקריאות היו לאל-אקצא וגם שנתיים אחרי הקריאות הן עדיין על 'התקוממות הכבוד'. זה עניין לאומני, יש מי שהאינטרס שלו הוא להעלות את האספקט הלאומני-פלסטיני ללב מדינת ישראל. אני לא אומר שהערבים בלוד לא קופחו במהלך השנים, אני יכול להסכים בנושא הזה, אבל יש כל כך הרבה התקדמות ממה שהיה פה פעם. הנקודה הזאת של הקשר לאל-אקצא, הקשר הלאומני, זה מה שהניע את הפרעות. לא קיפוח ולא גרעין תורני".

מיאדה אבו-חאלד, תושבת העיר, חושבת בניגוד למאיר שמה שגרם לאותם מהומות הוא הקיפוח וההזנחה של הציבור הערבי בעיר. "שומר החומות לא נבע מעניין לאומני", מספרת מיאדה. "הנושא הלאומני היה רק הטריגר".

מיאדה היא אשת חינוך, עוסקת כמדריכה ויועצת פדגוגית במכללת לוינסקי לחינוך ובנוסף מלמדת בבית הספר לנוער בסיכון מפתן אלון. היא אם ל-6 ילדים ובילתה את כל חייה בעיר לוד, בשכונה מעורבת. "הפיצוץ שהיה נגרם מהזנחה שהייתה ועודנה יושבת על פערים חברתיים ותרבותיים. מאז שהגרעין התורני נכנס לעיר, זה יצר מתיחויות מטורפות בין שני העמים. וכל ההשקעה הלכה אך ורק לצד אחד. אם הייתה הקצאה הוגנת של משאבים, חלוקה שוויונית, זה לא היה קורה. אני בעצמי כתבתי תוכנית שלמה לתקצוב החינוך הערבי. ניסיתי גם לגייס תקצוב חיצוני, אבל לא הקשיבו לי".

לאחר המהומות בעיר, מאיר לא חשב לעזוב את העיר. "מה שגורם לי להמשיך לגור בלוד, זה שאני אוהב את העיר הזאת", מספר מאיר. "אני רוצה שהעיר הזאת תפרח. אני מאמין בה. לא עוזבים עיר כי יש בה בעיות, מתקנים אותן. ערבים יגורו פה ואני רוצה שהם ימשיכו לגור פה. אני בן אדם שחי עם ערבים ואין לי שום בעיה להמשיך לחיות איתם. צריך ללמוד לחיות לצידם, אבל צריך שתהיה הבנה משני הצדדים על העניין הזה".

הביטוי "עיר מעורבת", מעלה אסוציאציות של דו-קיום, חברות, שותפות, אולם המהומות בשומר החומות חשפו צדדים אחרים של אלימות, מלחמה וייאוש. "אין דו-קיום בלוד, כי האמון בין הערבים ליהודים פחת מאוד", טוען ליוש. "בדו-קיום, הכוונה היא לחיים הרמוניים משותפים. לא, אין חיים הרמוניים משותפים בלוד. יש פה אזורים בעיר שלא אני ולא אתם נרצה להיכנס אליהם. זו בדיוק הנקודה. איך אתה יכול להגדיר דו-קיום בעיר כאשר יש אזורים שלציבור מסוים אסור להיכנס אליהם?".

פידא שחאדה מציינת כי סבתה חיה בתקופה של דו-קיום, אבל היא לא. "כל המערכת מופרדת. חינוך בנפרד, רווחה בנפרד, אין שום דבר שהוא שיתופי. לכל אוכלוסייה יש אזורים בעירייה נפרדים. כשעושים אירועים משותפים צריך לעשות אותם על בסיס שוויוני, צריך לערב את הערבים בזה. אי אפשר לדבר עלינו, צריך לדבר איתנו. אני יצאתי ממועצת העירייה מתוך ייאוש, אין עם מי לדבר".

מיאדה כבר איבדה תקווה בסיכוי לשיפור מצבה של העיר ושל התושבים בה. "לדעתי עוד 10 שנים, העיר תהיה באותו מצב", מעריכה מיאדה. "עדיין יהיו כל המתחים האלה וכל הפוליטיקה הזולה הזאת. האלימות משתוללת ומבריחה אנשים. פעם הייתי הבן אדם הכי אופטימי בעולם והאמנתי שאשנה, אבל איבדתי לאחרונה את התקווה לדו-קיום, התקווה שהחברה הערבית תתפתח ותתאושש, זה רק הולך ומחמיר".

רבקה חוששת שאירועים כמו אלה שנראו בשומר החומות יתרחשו שוב. "העיר בתהליך של התקדמות ומגמת עלייה, אך לא טוב מה שקורה פה. יש כאן הרבה עבודה לעשות, במיוחד בתחום החינוך. הקבוצות המשותפות שהקמתי, ליהודים וערבים, הביאו למצב שכל אחד מסתכל לשני בעיניים ויכול להכיל. בעיניי זה מרפא".