בגיל מאוד צעיר הבינה חזנה טעאון (49), שהדרך היחידה שלה לצאת מהעוני שבו היא גדלה יהיה דרך הצטיינות בלימודים. היא ראתה את חברותיה נאלצות לעזוב את בית הספר כדי להתחתן, ללדת ילדים ולחיות חיי דלות. אבל, היא החליטה שהיא לא תיתן למוסכמות לקבוע את גורלה והצליחה לשכנע את הוריה שהיא תצליח להשיג לעצמה גורל אחר על ידי כך שתתקדם אקדמית. עכשיו היא מופת לאחרות.
חזנה היא השביעית בין שמונה ילדים, שנולדה וגדלה למשפחת חוג'יראת בכפר הבדואי ביר אל מכסור שבגליל התחתון, בין שפרעם לנצרת. היה עוני. בבית רב הערכים והדל באמצעים לא היו אפילו שולחן או כיסא. הטלוויזיה הייתה של שחור לבן, עם תחנות רק של ירדן, סוריה וישראל. הם היו אוכלים בצוותא על שטיח דק שהונח על הרצפה הקרה ועל אותה הרצפה היו מכינים שיעורים. למרות זאת, כבר בכיתה א' היא התבלטה בכיתתה וכשהמורה פריאל, שהייתה מגיעה מנצרת, הייתה מעמידה אותה לצד הלוח ומצביעה במקל על אחת המילים שרשמה בגיר צבעוני, היה תפקידה של חזנה בת ה-6 לחזור עליה, ואחריה כל הכיתה.
"המורה הזו סימנה אותי כבר אז כמורה", היא אומרת כשהיא עצמה מסמנת את המורה ההיא מכיתה א' ואת אמא שלה כנשים שנתנו לה את הרוח הגבית המלווה אותה להגשמת ייעודה והשגת יעדיה - עד היום. אבל, הדרך הייתה כל הזמן תוך מלחמת הישרדות. הוריה ז"ל שהיו אנאלפביתיים אמנם עודדו אותה, אך לא היה בידם כסף כדי לממן את לימודיה, או בכלל. כך, במקביל, עוד מהיסודי, חזנה סייעה בפרנסת הבית ועבדה מילדותה גם בגידול בצל וקישואים ועם העדר.
"הייתי רועה את העיזים, הכבשים והפרות שלנו. האמת, אני חושבת שהעבודה עם הצאן העצימה אותי. היא לימדה אותי מנהיגות. נתנה לי אחריות גדולה על העדר כבר בגיל צעיר, גם כשהייתי מובילה אותו למרחקים גדולים מהבית. למדתי לא לפחד משום דבר וככה בטבע גם היה לי הרבה חופש והרבה זמן לחשוב עצמאית ולהחליט מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. לתכנן. יש משהו בקצב האיטי יותר של החיים האלה שהלך לאיבוד בחיים המודרניים", היא מספרת לוואלה!.
"אף פעם לא ראיתי את עצמי במקום של פוליטיקה. מבחינתי הכול מתחיל ונגמר בחינוך", היא אומרת בהתייחסות לבעיה הבוערת בחברה הערבית. "אנחנו סובלים מגל האלימות ההולך ומתעצם. יש לנו דור צעיר עם ילדים בני 17-16 שאני רואה אותם כקורבן, טרף קל של כנופיות הפשע. אם אנחנו כאנשי חינוך לא ניתן לזה מענה, אז מי ייתן? אם היינו משקיעים בילדים שלנו, במיוחד באלה שהם על הקצה, ילדים גבוליים, כאלה שאולי שקופים או לא רואים בבית הספר משמעות, ונסתכל על בית הספר לא כבית חרושת לציונים אלא בית חינוך שמעצב את הדורות הבאים, אז בטוח היינו יכולים להמציא מסגרות מתאימות לילדים האלה והתוצאה הייתה שהיינו מצמצמים ובסופו של דבר ממגרים את הבעיה הזו עם האלימות".
בכפר למדו בזמנה עד כיתה ח'. הרבה ילדים ובעיקר בנות - פרשו. "אצל אנשים הייתה מחשבה כזו של למה להשקיע בילדה שתיכף מתחתנת והולכת לגור אצל משפחת הבעל", היא מסבירה. אבל, חזנה לא ויתרה והחלה לפקוד את בית ספר התיכון בשפרעם, שמונה קילומטר מהבית. "הייתי הולכת ברגל ותוך כך משננת את החומר", היא נזכרת. "לימי הולדת אצל ילדים אחרים לא הייתי הולכת. הייתי מתביישת שאם אני אלך אליהם, הם ירצו לבוא אלינו וייראו איך אנחנו חיים".
היא סיימה בהצטיינות חמש יחידות במתמטיקה וכימיה. "אז זה היה סנסציוני", היא משחזרת, "זה נתן לי דחיפה עצומה להמשיך, אבל המצב הכלכלי שוב לא איפשר". עצלנית היא לא. היא הייתה קמה יום יום ב-04:30 להספיק להסעה וככה עבדה שנתיים במשחטת עופות ואח"כ במתפרה מקומית, עד שחסכה מספיק כסף כדי להתחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה. כך, היא הפכה לאישה הראשונה בכפר ובמשפחה שיצאה לאקדמיה והיא סיימה תואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה, המשיכה ללימודי תואר שני בחינוך למתמטיקה עם תזה על אודות "משמעות הממוצע, טעויות אופייניות בהוראת המתמטיקה", ובין לבין - גם תעודת הוראה. היא גם בוגרת קורס לצמצום פערי הזדמנויות בחינוך של מכון מנדל. לאחר שחזנה הגשימה את חלומה היא גמלה בליבה לשוב אל הכפר כמחנכת כיתה ולעודד את בנות הכפר ללכת בדרכה.
בדרך לדוקטורט
"הייתי יכולה ללכת להייטק, אבל ריגש אותי יותר לעמוד מול תלמידים מאשר לשבת מול מסך מחשב", היא מתוודה. כך, היא מצאה עצמה כאשת החינוך הראשונה מהכפר בתיכון בתיכון שבינתיים הוקם בכפר, אבל ללמוד היא מעולם לא הפסיקה. בקיץ, באוניברסיטת חָאאֵן בספרד, היא צפויה להשלים את הדוקטורט שלה, באנגלית, על מנהיגות בחינוך ומול ועדת הבוחנים היא תגן על התזה שלה: "השפעת סגנונות ניהול על אקלים והישגים בית ספריים".
חזנה ובעלה שריף טעאון (48), אף הוא בדואי מביר אל מכסור ויועץ לביטוח הלאומי, בנו את ביתם בכפר אעבלין שם הם מתגוררים ומגדלים את הבת חלא בת ה-11, תלמידת כיתה ו'. חזנה עצמה ממשיכה ללמד בבית הספר התיכון עתיד בכפר הולדתה ביר אל מכסור, שם צברה כבר ותק של 25 שנה כמורה למתמטיקה. היא מחנכת כיתה י"א מדעית ורכזת מדידה והערכה. היא אף גררה אחריה את האח הצעיר (45) לתחום החינוך וגם הוא חזר לכפר בתור מחנך כיתה ומורה לאזרחות. לשניהם מטרה מוצהרת לעזור לתלמידים לשבור את תקרת הזכוכית כמוהם ולהוביל אותם למצוינות.
חזנה טעאון היא בוגרת תכנית "ראשית", יוזמה של קרן משפחת ליאון עם משרד החינוך ומכון מופ"ת, שהושקה בשנת 2020, בעיצומו של משבר הקורונה. זו תוכנית דגל דו-שנתית הממקמת מחנכות ומחנכים וצרכיהם, במרכז תשומת הלב ופועלת לקידום שוויון הזדמנויות באמצעות ביסוס תפקיד מחנכי ומחנכות הכיתה בישראל ובשבוע הבא, סיפורה יוצא הדופן ומעורר ההשראה של חזנה, יוצג בכנס 'מחנכות לשם שינוי' של הקרן שיתקיים ב- 21 במאי. במהלכו ייחשפו מגוון פעילויות, מחקרים, תובנות ומודלים לעבודה עם מחנכות ומחנכי כיתה כסוכנות שינוי משמעותיים לשוויון הזדמנויות.
"השינוי מתחיל במחנכות", אומרת מיכל ליאון, מנכ"לית קרן משפחת ליאון: "תפקיד המחנך/ת הוא תפקיד קריטי בהתפתחותו ועיצוב זהותו של כל ילד וילד. כולנו מודים למחנכות על הנתינה והמסירות הרבה שהן משקיעות בחינוך ילדי ישראל. קרן משפחת ליאון שמה לה למטרה להציב את מקצוע "חינוך כיתה" כפרופסיה ולסייע למחנכות במתן כלים, בחקר ויישום של שיטות עבודה ייעודיות. מחנכות כמו חזנה הן מקור השראה ואות לדוגמא ומופת למצוינות בחינוך לערכים שתכליתם שוויון וצמצום פערים. חזנה היא בוגרת של תכנית "ראשית- מחנכות לשם שינוי" ומסיימת את השנה השנייה בה. הסיפור האישי של חזנה מדגיש את מהות הכוח שטמון בחינוך ויכולת ההשפעה שלו על החברה".