תחילת שנת 1956 מצאה את מדינת ישראל כשהיא נתונה במצוקה ביטחונית עמוקה. צבא מצרים התעצם והתחמש, פדאיונים חדרו לתוך ישראל וזרעו בהלה, סוריה איימה מצפון. באמצע פברואר של אותה השנה, פנה הרב יצחק יעקב וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים שבירושלים, אב שכול, לראש הממשלה דוד בן גוריון. זמן קצר בלבד אחרי שקם מהשבעה על בנו, הוא ביקש מבן גוריון שהמדינה תצייד כל תושב מגיל 15 עד 80 בנשק ותאמן אותו להשתמש בו. המכתב, שפרסם לאחרונה ארכיון המדינה, מלמד על דמותו המרתקת של הרב וכטפוגל ועל האווירה בישראל של אותם ימים.
אלו כותרות של יום אחד בראשית חודש פברואר אותה שנה: אבא אבן, שגריר ישראל בארצות הברית, ממש התחנן לכך "שהמערב יספק לישראל כמויות צנועות של נשק". בריאיון טלוויזיוני הוא הזהיר "שהמזרח התיכון מתקרב לרגע מסוכן שבו תרגיש מצרים את עליונות נשקה" ותצא להתקפה נגד ישראל.
גם בחזית הצפונית שרר מתח נוכח עימות בין ישראל וסוריה על השליטה במקורות הירדן. ישראל התחילה בעבודות להטיית הנהר והכותרות בעיתונים בישרו כי "המערב מנסה לשכנע את ישראל לא לחדש את העבודה בערוץ הירדן". בארצות הברית חששו כי העימות בין ישראל לסוריה יביא למלחמה. באותו יום הצהיר הרמטכ"ל משה דיין כי "יש להילחם על כל טיפת מים בירדן, על חופש שייט בכנרת ועל כל שעל אדמה בנגב".
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה
עוד נודע באותו היום כי רוסיה סיפקה למצרים טנקים חדישים מסוג "סטאלין" ומפציצים מדגם "אליושין". כן נמסר שבכוונת רוסיה להקים במצרים מפעל למחקר גרעיני. כותרת סמוכה בעיתון דיווחה על תרומות אזרחי ישראל ל"קרן המגן". ישראל הצעירה חשה מאוימת ונצורה, והאזרחים החלו לתרום כסף עבור רכישת נשק. דרשות עבור תרומה לקרן נשמעו בבתי הכנסת, ברחובות ירושלים נערכה תהלוכה של חיילים ותהלוכת בני נוער עם לפידים לוותה על ידי תזמורת המשטרה, בניסיון לעודד את התושבים לתרום. ראש העיר, אגרון, נשא נאום.
באותם ימים מתוחים ישב הרב וכטפויגל ופנה לבן גוריון: "לכבוד ראש השרים מר דוד בן גוריון שליט"א". בראשית מכתבו מזכיר הרב את הברית שכרת המלך שלמה עם חירם מלך צור, "ויהי שלם בין חירם ובין שלמה". אבל, "היות ומצבנו רחוק מזה", כותב הרב, "שמזרח ומערב חברו יחד להכריתנו חס וחלילה. לכן באתי להציע שכעת בא הזמן ללמד לבני ישראל קשת (כפי שנכתב בספר שמואל ב' - א"א)". הרב וכטפויגל הציע לחמש את כל בני ה-15 עד ה-80, וללמדם כל יום איך להשתמש בנשק, "חוץ משבת קודש ויום טוב, שעה ביום איך להגן על נפשו ועל נפשות בני ביתו וללמד את כולם שידם יהא מוכן לקרב ואצבעותיהם למלחמה וה' הטוב יפרוש עלינו סוכת השלום ויצילנו מאימת המלחמה", סיכם.
הרב יצחק יעקב וכטפויגל (1887-1975), ראש ישיבה ותלמוד תורה מאה שערים, היה רב חרדי-ציוני. הוא נשא גם בתפקיד ראש בית הדין האשכנזי בירושלים. שמונה שנים לפני ששלח את המכתב, איבדו הרב ורעייתו, בלומה רחל, את בן הזקונים שלהם, שמואל.
שמואל היה חבר באצ"ל ונהרג בקרב ביפו ב-25 באפריל 1948, בן 19 במותו. גופתו לא נמצאה. נכדו של הרב הוא העיתונאי, העורך ומבקר האמנות אדם ברוך. אמו, נחמה, היא אחותו של שמואל. הוא היה קרוב אל סבו ובספריו כתב עליו. בספרו ב"תום לב" כתב שכששליח האצ"ל בא להודיע לבלומה רחל ולרבי יצחק יעקב שבנם נעדר, בני הזוג ניחמו את השליח, שאותו לילה נשאר ללון בביתם.
האם השכולה חיפשה אחר בנה שמואל. באחד הימים הגיעה לכיכר השעון ביפו והקיפה אותה שבע פעמים. היא התעלפה ועוברי אורח ניגשו לעזור לה. הם לא ידעו שהיא מבקשת למצוא את בנה. בעקבות שמועה שנחטף לירדן, פנתה לחייל מהאו"ם שיסייע לה. בשנתיים הראשונות הייתה נפגשת מדי כמה חודשים עם מפקדים לשעבר באצ"ל וביקשה לדעת אם יש סיכוי שבנה נבהל מההפצצות וברח לעבר תל אביב. אחרי שנתיים השלימה עם דבר מותו.
אדם ברוך ציין כי במשך שבע שנים סבו וסבתו לא ישבו שבעה על בנם, כי לפי ההלכה באין גופה ובאין ראיית מוות ודאית אין הנעדר בחזקת מת, אלא לאחר שבע שנות היעדרות. "ואז לאחר שבע שנים, ישבו עליו כאילו מת באותו שבוע", כתב.
כשנתיים אחרי נפילת בנם, נערך כינוס בניסיון לאגד את משפחות הנופלים החרדים. "'לא תתגודדו', אמר שם ר' יצחק יעקב, 'לא תיפרדו לגדודים-גדודים, אלא תהיו ציבור אחד, עם אחד'", ציטט אדם ברוך את סבו בספרו "בתום לב". רצונו של הרב היה לשמור על אחדות העם. מספר עוד אדם ברוך על פגישה מקרית של סבו עם המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג). כשנודע למשורר שבנו של הרב נהרג כלוחם אצ"ל הוא הפליג בפני הרב על גבורת האצ"ל וגבורת שמואל, ואחר כך דיבר על הכנסת ועל עתיד האצ"ל כמפלגה. ר' יצחק יעקב אמר לו, "כולם יהודים", ואצ"ג שאל למה הוא מתכוון בזה. "כולם, כולל ה'הגנה'", ענה לו ר' יצחק יעקב.
הנכד מספר כי סבו וסבתו השתתפו בכנס יום השנה לזכר חללי מערכות ישראל שלא נודע מקום קבורתם. "התכנסו בחורשה נאה שבענפיה מצייצות ציפורים רבות", נזכר. "השמש הייתה טובה וחמימה, הבריות שם היו המומות והמדינה הייתה צעירה, והנה חבורה של חיילים החלה יורה לכיוון השמיים, ומרוב בהלה ציפור אחת הפילה ארצה את קינה וביציה נשברו". באותו הרגע סבו, הרב וכטפויגל, נבהל גם הוא מהיריות, וסיכם עם עצמו שלא ישתתף עוד בכינוסים כאלה.
אדם ברוך היה בן שלוש כשדודו שמואל נהרג. במשך כמה שנים עוד שיחק עם מטוסי פח קטנים ששמואל נתן לו במתנה. כאב לו שבזיכרון הישראלי נשכחה דמותו של שמואל כמייצג זרם בישראליות וביהדות. "לא מדברים עליו מאז מותו. לא בספרות, לא בקולנוע, לא בתקשורת. כי הוא לא הלך בשדות ולא היה 'הטיפוס' של האצ"ל או המשפחה הלוחמת. גם הציונות הדתית שכחה את שמואל וכטפויגל, הסוג או הדימוי, לאו דווקא אותו אישית... היטב ידענו כי לא תהיה לו תקומת זיכרון בתרבות הישראלית מאז ועד", כתב אדם ברוך.
מדי שנה היה הולך ביום הזיכרון לבית האצ"ל שבחוף יפו, מנשק את אותיות שמו של שמואל על קיר הבית, נכנס פנימה, מביט בתצלום הדוד שלו, משוחח איתו קצת ומשם הולך לבית הכנסת ואומר קדיש לזכרו, ובקדיש כולל גם את סבו וסבתו, שיכלו לשבת שבעה על בנם רק שבע שנים אחרי שנהרג. אדם ברוך הלך לעולמו ב-24 במאי 2008.