התכנית הייתה ברורה. ההוראות היו פשוטות. הביטחון העצמי היה בשמיים. הגנרלים הבטיחו לוולדימיר פוטין "טיול בפארק" באוקראינה וב-24 בפברואר 2022 החלה הפלישה. אולם לאויבו, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, היו תכניות אחרות בשבילו. הקומיקאי היהודי חסר הניסיון הערים על סוכן הקג"ב לשעבר, שצבאו המסורבל החל להתפורר בבוץ האוקראיני בדומה לשקיעת הסובייטים באפגניסטן.
לפרויקט המלא - לחצו כאן
בין לילה, זלנסקי הפך לגיבור ומגן הדמוקרטיה. הוא יכול היה לבחור במנוסה, כפי שבחר חצי שנה קודם לכן נשיא אפגניסטן אשרף גאני, שנכנע עם התקרבות טליבאן לבירה. הנסיבות והמצב בשטח בשתי המדינות היו שונים, אך בסופו של דבר אלו הרגעים שבהם נמדדים מנהיגים ומעשיהם מחלחלים מטה, לצבא ולציבור.
זלנסקי דחה את הצעות הפינוי של המערב והפסיק בתוך ימים אחדים להסתתר בבונקר, לאחר שיחידות המתנקשים של פוטין כשלו במשימתם לחסלו. בחלוף השבועות והחודשים הוא אף סייר במוקדי הלחימה וטס בחשאי לוושינגטון ולבירות אירופה. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שרבים זלזלו ביכולתו לעמוד מול פוטין, גמל לזלנסקי בביקור היסטורי בקייב השבוע. מהעבר השני, פוטין נותר מבודד, מיעט לצאת ממוסקבה בשנה האחרונה בעודו מוקף באומרי הן שגרמו לו להאמין ביכולותיה של רוסיה למחוק את אוקראינה מהמפה.
חלק מהאסטרטגיה הכושלת של רוסיה נשענה על המחשבה שצבא אוקראינה ייכנע בתוך שעות, ולכן נשלחו בגל הראשון של הפלישה יחידות של המשמר הלאומי שהיו אמורות להשליט סדר בשטחים הכבושים.
אילו זלנסקי היה מחליט להציל את עצמו ומשפחתו קודם, ולנטוש את קייב כפי שהציעו לו במערב, ייתכן שהתיאוריה של הקרמלין הייתה מתממשת וצבא אוקראינה היה קורס כמגדל קלפים. פוטין קרא לכוחות האוקראיניים להניח את נשקם לאחר הפלישה ולתפוס את השלטון, אך הם הכינו לו הפתעה בדמותה של מלחמה שערה ואמיצה, שסיכלה את התכנית המקורית שלו.
כיבושה המהיר של קייב, כפי שהאמינו במוסקבה, היה מעצים את התדמית העוצמתית שטיפח פוטין לאורך שלטונו ומרתיע את המערב מלשלוח אספקה שוטפת של כלי נשק וציוד צבאי לצבא מתפורר. ואולם, שרשרת הכישלונות והביצועים הירודים שהפגינו הכוחות הרוסיים בימים הראשונים לפלישה ניפצה את המיתוס שעליו עמל פוטין קשה כל כך.
הצבא שהתיימר להיות החזק ביותר בעולם אחרי זה של ארצות הברית אחרי שנים של אימונים ושדרוגים, התקשה במשימות הפשוטות ביותר. הכוחות הרוסיים נקטו טקטיקות מיושנות, שהקלו על המגננה האוקראינית עד שזו הפכה בהדרגה למתקפה.
הגנרלים הרוסים שלחו טורי שריון ארוכים וכבדים במטרה לכבוש את קייב, אך מאחר שחיל האוויר הרוסי כשל במשימתו להשתלט על המרחב האווירי של אוקראינה בשעות הראשונות של המלחמה, הם היו לטרף קל עבור המל"טים ויחידות הנ"ט האוקראיניות.
השתלטות מהירה על עיר בירה, מקום מושבו של השלטון, היא משימה ראשונה במעלה בפלישות אימפריאליסטיות מסוג זה. ומשום כך, הנסיגה החפוזה של רוסיה מפרברי קייב באפריל הייתה נקודת המפנה במלחמה. היא חשפה לראשונה את מעשי הזוועות של הכוחות הרוסיים באזרחים, שיחזרו על עצמם בכל השטחים הכבושים באוקראינה: הוצאות להורג ללא משפט, עינויים ואלימות מינית. העדויות והמראות רק חיזקו את רוחם של האוקראינים לעמוד איתן מול גייסותיו של פוטין, ולא פחות חשוב מכך, את נחישותן של מדינות המערב לתמוך בקייב באמצעים שעד לא מכבר הן לא העלו על הדעת.
אחרי שנבלמה בצורה הירואית על ידי המגנים האוקראינים ונגד כל ההערכות, רוסיה תירצה זאת כ"מחווה" לטובת חידוש המשא ומתן עם קייב. אותה מחווה, - לכאורה, משום שפוטין לא הציג עד לרגע זה נכונות לפשרה - לא הייתה באה בחשבון אם צבא רוסיה היה צועד ברחובותיה של קייב, ערש הלאומיות הרוסית בעיני פוטין ונאמניו.
משראו בקייב ובמערב שהשד הרוסי אינו נורא כל כך, הגישה השתנתה. לא עוד התרפסות בפני הקרמלין, אלא אמונה שניתן להכניע את כוחותיו של פוטין בשדה הקרב ולשים קץ אחת ולתמיד לשאיפותיו הצאריסטיות. המדינות הבלטיות, שהיו במשך עשרות שנים תחת שלטון רוסי, חששו שהן הבאות בתור.
יחד עם פולין, שיחסיה עם רוסיה לאורך ההיסטוריה היו רצופי מלחמות ומעשי עוינות, הן דחפו לשינוי בגישה של האיחוד האירופי, נאט"ו וארצות הברית. המחלוקות בתוך היבשת הושמו ברובן בצד במפגן אחדות יוצא דופן נגד התוקפנות הרוסית.
אספקות הנשק הצנועות מהימים שקדמו למלחמה התחלפו במשלוחים בלתי-פוסקים לאוקראינה. בתחילה היה זה בעיקר נשק סובייטי שנשלף מהמחסנים של מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, ובהמשך הסירו מרבית חברות נאט"ו את ההגבלות שכפו על עצמן. מערכות ארטילריה והגנה אווירית מתקדמות, כלי רכב משוריינים ואמצעים מתקדמים אחרים החלו לזרום לקייב, שלא הורידה את הרגל מהדוושה בלחץ שהפעילה על מדינות המערב לחמש אותה בכל העומד לרשותם.
הברית הצפון-אטלנטית, שלפירוקה ייחל פוטין אחרי שנים של משברים פנימיים - בעיקר בעידן טראמפ - קמה לתחייה וקיבלה ייעוד מחודש. במשך כמעט שלושה עשורים אחרי המלחמה הקרה, נדמה היה שנאט"ו היא שריד מאובן הזולל משאבים. התרחבותה של נאט"ו אל תוך שטחי ברית ורשה לשעבר אחרי קריסת ברית המועצות הייתה לצנינים בעיניהם של החוגים הלאומניים הרוסים, שזעמו על התקרבותה לגבולות המדינה הרוסית בעידן הפוסט-סובייטי.
פוטין, שבתור קצין קג"ב במזרח גרמניה ראה במו עיניו את נפילת חומת ברלין ואת תחילת הסוף של ברית המועצות, חלם להחזיר עטרה ליושנה. הוא תיאר את קריסת האימפריה הסובייטית כאסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה-20 והחל לפעול כדי להחזיר את הגלגל לאחור.
האידיאולוגיה המוצהרת אמנם הייתה שונה, לא עוד קומוניזם כי אם שוביניזם רוסי מהזן שנדמה שחלף מהעולם, שנעטף בנוסטלגיה לאומנית קלאסית העורגת לאחד את כל חלקי האומה ההיסטוריים. אך המטרה הייתה ונותרה אותה מטרה - שליטה על עמים אחרים בניגוד לרצונם.
בתחילת שלטונו, פוטין הצליח לשקם את מעמדה של רוסיה בזירה הבינלאומית. הוא מחק את ההשפלה שנחל בצ'צ'ניה קודמו בוריס ילצין, כשמחץ בברוטליות את ההתקוממות הבדלנית ברפובליקה המוסלמית בתחילת שנות ה-2000. היה זה מסר לכל העמים השונים החיים בתחומי רוסיה וחולמים להתפצל ממנה, והשלטון המקומי בצ'צ'ניה נותר נאמן לקרמלין עד היום. מנהיגו, רמזאן קדירוב, שלח אלפי לוחמים לאוקראינה והוא בין הקולות הנציים ביותר ברוסיה.
בנוסף להתערבויות שונות במערכות בחירות במדינות ברית המועצות לשעבר, בראשן הרעלתו של ויקטור יושצ'נקו בבחירות באוקראינה ב-2004 שהסתיימו ב"מהפכה הכתומה", פוטין המשיך להפעיל כוח צבאי עבור מימוש חזונו.
ב-2008, כשהיה ראש ממשלה בשל הגבלות כהונה אך המנהיג בפועל, פלשה רוסיה לשני מחוזות בדלניים בגיאורגיה בזמן שהעולם היה עסוק באולימפיאדת בייג'ינג. המלחמה נעצרה כעבור שישה ימים עם ניצחון מוחץ לצבא רוסיה ועם תגובה רפה של המערב. לו ארצות הברית, תחת ממשל בוש, ומדינות אירופה היו נוהגות אחרת אז, ייתכן שהטרגדיה הנוכחית באוקראינה הייתה נמנעת.
למערב הייתה הזדמנות נוספת להעמיד את פוטין במקומו. ב-2014, כשנשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' התקפל מהסכם לשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי בשל זעמה של מוסקבה, פרצה מחאה עממית שהובילה להפלת השלטון הפרו-רוסי.
הקרמלין כינה זאת "הפיכה" ואירועים אלו מוזכרים תדיר על ידי פוטין בנאומיו על "הניאו-נאצים" המושלים כיום בקייב. התשובה של מוסקבה לתהפוכות במדינה השכנה הייתה הצתת עימות מזוין במזרח אוקראינה, שבה חיה אוכלוסייה גדולה של דוברי רוסית, וכיבוש חצי האי קרים וסיפוחו לרוסיה.
רוסיה נענשה בסנקציות מוגבלות ובסילוק מארגון שמונה המדינות המתועשות, אך לא מעבר לכך.
ב-2014 היה העולם טרוד במלחמה אכזרית אחרת, זו שניהל דאעש ברחבי המזרח התיכון. רוסיה הייתה כביכול בצד של "העולם המתורבת" נגד כוחות האופל.
פוטין לא ידע שובע ושלח ב-2015 כוחות לזירה נוספת, לסוריה, הרחק מהבית. נשיא רוסיה רצה למנוע את נפילתו של בעל ברית נוסף בעולם הערבי שטוף המהפכות ונרתם יחד עם איראן להציל את משטר אסד. הוא עשה זאת בהצלחה, תוך החרבתן של ערים שלמות שבהן התבצרו המורדים. צבא סוריה אף שב להשתמש בנשק כימי נגד אזרחים, אותו נשק שהתחייב לסלק משטחו בעקבות הסכם בין פוטין לנשיא ארה"ב ברק אובמה שמנע פעולה אמריקנית נגד סוריה אחרי הטבח ברוטה ב-2013.
רק כשהטקטיקות האלו יובאו לאירופה בתוך כמה שנים, אל פתחו של האיחוד האירופי, החליט המערב לשבור את הכלים מול הקרמלין. עד 24 בפברואר אשתקד, הספיק פוטין להתערב במערכות בחירות שונות במדינות המערב, ולהשפיע במיוחד על אלו בארצות הברית ב-2016. ניצחונו של דונלד טראמפ, שהרעיף עליו שבחים וסנט בנאט"ו ללא הרף, חיזקו את רוחו של פוטין. שכירי חרב של כוח ואגנר בהובלת בעל בריתו, "השף" יבגני פרוגוז'ין, נפרסו במדינות אפריקה.
בלארוס ושליטה אלכסנדר לוקשנקו הפכו לתלויים בפוטין בעקבות הפגנות האופוזיציה ב-2020, ומוסקבה תיווכה לסיום המלחמה בין אזרבייג'ן וארמניה באותה שנה. בינואר אשתקד, שבועות לפני הפלישה לאוקראינה, כוח אזורי בהובלת רוסיה סייע לשלטונות בקזחסטן לדכא הפגנות נגד השליט.
פוטין השתכנע שהונחו היסודות ל"איחוד" בין רוסיה לאוקראינה, שבעיניו היא יצירה מלאכותית. הוא טעה, והוטעה, וכעת גורלו ומורשתו מונחים על הכף. לא רק שנאט"ו לא נחלשה, אלא היא עומדת להתקרב עוד יותר לגבולותיה של רוסיה עם הצטרפותן העתידית של פינלנד ושבדיה, שתי מדינות שהיו במשך שנים ארוכות ניטרליות עד לשינוי דרמטי בדעת הקהל עם פרוץ המלחמה.
טורקיה והונגריה, שממשיכות לשמור על קשרים עם רוסיה בניגוד ליתר חברות הברית, אמנם מעכבות את התהליך מסיבות שונות, אך תהליך הצטרפותן של שתי המדינות הנורדיות צפוי להסתיים בחודשים הקרובים.
הגמילה של אירופה
קונספציה נוספת של פוטין שהתפוגגה היא המחשבה שמדינות המערב יתעייפו מלתמוך באוקראינה, בין היתר בשל המשבר הכלכלי שנוצר עם היגמלותה של אירופה מהאנרגיה הרוסית. קייב יכולה להודות להתחממות הגלובלית שבגינה החורפים ביבשת קשים פחות, ומדינות אירופה שרדו את התקופה הזו עם מאגר מספק של נפט וגז תוך שהן מאיצות את הקמתם של מיזמי אנרגיה חלופית חדשים.
עם תחילתה של השנה השנייה למלחמה, אין סימנים לכך שברז הסיוע המערבי לאוקראינה עומד להיסגר. למרות זאת, לדיקטטורות מסוגן של רוסיה יש יתרון שאין למדינות דמוקרטיות: סבלנות גדולה יותר ואמצעי שליטה על האוכלוסייה. באופן רשמי, זו אפילו לא מלחמה אלא רק "מבצע צבאי מיוחד". פוטין עשוי להאמין שככל שתיגרר המלחמה, כך דעת הקהל תתחיל לעשות את זה, במיוחד בארצות הברית.
אף שביידן הבטיח בביקורו ההיסטורי בקייב השבוע כי ארצות הברית תעמוד לצדה של אוקראינה עד שתנצח במלחמה, סקר שפורסם החודש מראה על היחלשות לא מבוטלת בתמיכת הציבור האמריקני בסיוע לקייב. חלקים מהימין האמריקני, בעיקר מקרב תומכיו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, מהדהדים את התעמולה של הקרמלין שלפיה האשמה על פרוץ המלחמה נופלת על זלנסקי ו"מחרחרי המלחמה" בוושינגטון. הם טוענים כי את עשרות מיליארדי הדולרים שהעביר ממשל ביידן לאוקראינה בשנה האחרונה היה צריך להשקיע בכלכלה המקומית.
לאור השליטה של הרפובליקנים בבית הנבחרים, לפחות עד ינואר 2025, הם עשויים להערים קשיים בעתיד על המשך המימון של מאמצי המלחמה של אוקראינה. חרף כל השבחים הראויים שניתנו לתעוזה ולנחישות של הכוחות האוקראיניים, זלנסקי בעצמו הודה שאין לקייב אפשרות לנצח ללא תמיכת המערב.
נשיא רוסיה, מצדו, לא יכול להרשות לעצמו לסגת ללא הישגים טריטוריאליים ממשיים. הוא כבר השקיע את רוב הונו, וכמו מהמר בקזינו, הוא מכפיל בכל סיבוב את סכום ההימור כדי לפצות על מותם ופציעתם של מאות אלפי חיילים ועל נזקי הסנקציות המערביות, אף על פי שכלכלת רוסיה שרדה ותפקדה טוב בהרבה ממה שרבים במערב העריכו.
לכך תורמת העובדה שחרף הסיסמאות של ביידן ומנהיגים אחרים במערב, לא "כל העולם" נגד רוסיה. למעשה, פרט למרבית מדינות אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן וקוריאה הדרומית, רוב העולם ממשיך לשמור על יחסים עם רוסיה מסיבות אידיאולוגיות, כלכליות או אינטרסנטיות גרידא, כמו ישראל, למשל. אמנם ניכר שהשפעתה של רוסיה בחצר האחורית שלה דעכה בעקבות המלחמה, איך היא אינה מבודדת כפי שהיו רוצים לראות במערב.
בשר תותחים
קשה להעריך כיצד תיראה השנה השנייה למלחמה, פרט לכך שהיא עשויה להיות מדממת עוד יותר מזו שקדמה לה. פוטין וזלנסקי נערכים במקביל למתקפות חדשות, וכל אחד מבוצר בעמדתו שמונעת משא ומתן בעתיד הנראה לעין.
פוטין כבר השתמש ברוב הקלפים שלו ואלו שנותרו בידיו אינם טובים במיוחד. רוסיה סובלת ממחסור כבד בכוח לוחם איכותי, שאת רובו השליכה לשדה הקרב בימים הראשונים למלחמה כשהעריכה שכ-200 אלף חיילים יוכלו להכניע מדינה בסדר גודל של אוקראינה. בהמשך, היא הפעילה את כוח ואגנר הידוע לשמצה, ומנהיגו החל לאסוף אסירים מבתי הכלא ברוסיה ולשלוח אותם לחזית עד שהפכו במהרה לבשר תותחים.
בספטמבר הוכרז על ידי פוטין גיוס מילואים נרחב של כ-300 אלף חיילים, הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, והוא הצליח לבלום במידת מה את ההפסדים בשדה הקרב. עם זאת, רוב כוח המילואים הזה כבר נשחק והקרמלין מהסס לצאת לסבב גיוס חדש אחרי שהקודם הוביל למנוסה של מאות אלפי צעירים מהמדינה. חלקים גדולים מהציבור עוד תומכים במלחמה וכל ניסיון לפתוח במחאה נגדה דוכא ביעילות על מנגנוני הביטחון של פוטין, אך הקרמלין מהלך על חבל דק.
למרות השליטה המלאה בתקשורת הרשמית, דווקא ביקורת מהצד הנצי במפה הפוליטית, היחידה שמותרת ברוסיה של פוטין, מערערת על מעמדו. פריגוז'ין וקדירוב, מנהיג צ'צ'ניה, הרגישו בטוחים מספיק כדי להלום בממסד הביטחוני והצבאי הרשמי על ביצועיהם של הקצינים הבכירים ואף בשר ההגנה והרמטכ"ל בעצמם.
מאבקי הכוח הפנימיים הללו עשויים להגיע לנקודת רתיחה, ובשבועות האחרונים נראה שקרנו של פריגוז'ין מתחילה לרדת כשהוא התחנן באופן גרפי למדי לקבל תחמושת נוספת. הוא בסופו של דבר קיבל את מבוקשו, אך גם אם כוחותיו יצליחו לכבוש אחרי חודשים ארוכים את העיירה האסטרטגית באחמוט במחוז דונייצק, יהיה זה ניצחון פירוס.
דוב של נייר
כשהוא עם הגב לקיר, פוטין הוא מנהיג עוד פחות צפוי. רק לפני שנה, לא מעט מומחים שגו בהערכתם שהוא לא יעז לפלוש לאוקראינה אלא יסתפק באיומים בלבד. הוא ובכירי הקרמלין ממשיכים לפזר איומים מרומזים בדבר שימוש אפשרי בנשק להשמדה המונית אם אוקראינה תחצה קווים אדומים, בפרט אם תפתח במתקפה גדולה שמטרתה שחרור חצי האי קרים. ולרגל יום השנה למלחמה, פוטין הודיע על השעיית אמנת הגרעין New START ועל הגברת הכוננות הגרעינית.
עם זאת, במערב, נכון לעכשיו, לא מאמינים שפוטין יעז ללחוץ על הכפתור האדום ומסרבים להיכנע ל"סחיטה גרעינית". בחודשים האחרונים הם ניאותו לתחינות של זלנסקי והחלו לספק לאוקראינה טנקים מתקדמים, כשהמטרה הבאה של קייב היא גם מטוסי קרב חדישים. "הדוב הרוסי" התגלה כדוב של נייר.
לרוסיה, בניגוד לאוקראינה, יש מחסור במקורות לאספקת נשק איכותי. מדינות רבות שהמשיכו לשמור על קשרים עמה חוששות משיתוף פעולה צבאי בשל הסנקציות המערביות, ומוסקבה בייאושה החלה להישען על מדינות מצורעות אחרות כתחליף למאגריה המרוקנים - מאיראן היא קיבלה מל"טים ומקוריאה הצפונית פגזים ותחמושת.
התפתחות דרמטית, שלפי המערב נמצאת על הפרק, תהיה אם סין תחל לחמש את רוסיה. בייג'ינג אמנם משווה לעצמה תדמית של מתווכת הוגנת בסכסוך ולרגל יום השנה לפלישה אף הציגה "תכנית שלום", אך זו מיטיבה בעיקר עם מוסקבה.
שתי המעצמות הידקו את יחסיהן בשנה החולפת, ובשבוע שעבר נפגש שר החוץ של סין עם פוטין במוסקבה לקראת מפגש פסגה בהמשך השנה עם שי ג'ינפינג. אם סין, הלומדת לקחים מאוקראינה ביחס לשאיפותיה בטייוואן, תתערב במלחמה אז ייתכן שתתממש אזהרתו של זלנסקי מפני מלחמת עולם שלישית, שהיתכנותה לא הייתה כה מוחשית מאז משבר הטילים בקובה ב-1962.