החודשים האחרונים עומדים בסימן הרחבת השותפות האסטרטגית בין רוסיה לאיראן ובעליית מדרגה משמעותית בשיתופי הפעולה הצבאיים בין המדינות, שאף תוארו על ידי גורמים אמריקנים בכירים "כשותפות הגנה מלאה". מגמה זו באה לידי ביטוי באספקת מאות מל"טים תוקפים מאיראן מדגם "שאהד 136" ובהדרכות לתפעולם, בהסכמה על הקמת קו ייצור משותף למל"טים ברוסיה, וככל הנראה גם בנכונות איראנית לספק לרוסיה טילי קרקע-קרקע.
יתרה מכך, ככל שתמשך המלחמה באוקראינה ויחריף המחסור הרוסי באמצעי לחימה, כך תגדל התלות הגוברת בקבלת סיוע צבאי מאיראן, וכתוצאה מכך יתרחבו התמורות שמוסקבה מצידה תהא נכונה לתת. בהתאם לכך, האפשרויות העומדות בפני ישראל לכרסם בקשרים המתהדקים בין רוסיה לאיראן מצומצמות ביותר.
העמקת שיתופי הפעולה בין רוסיה לאיראן טומנת פוטנציאל לשיפור היכולות הצבאיות וכושר התמרון האיראני, באופן שיעצים את האיומים מצידה ומצד בעלי בריתה במרחב (חזבאללה, חותי'ם) נגד ישראל ומדינות המפרץ. כך, במימד המדיני - יצירת ציר אסטרטגי ומחויבות גוברת מצידה של מוסקבה לתמוך בעמדותיה של טהראן בזירה הבינלאומית (למשל, סביב עסקת הגרעין); בתחום הצבאי - שדרוג חיל האוויר, מערכי ההגנה האווירית ויכולות המודיעין של איראן. זאת, לנוכח האפשרות שרוסיה תספק לאיראן מערכות הגנה אווירית מתקדמות (S400?), מטוסי קרב מתקדמים מדגם SU-35ומסוקי קרב. במישור הטכנולוגי - איראן יכולה להשתמש באוקראינה כשדה ניסויים לבחינת ושדרוג ביצועי המל"טים וכל אמל"ח אחר שתספק.
מהצד השני, ניכר כי רוסיה עדין מגלה זהירות מהרחבת הסיוע לאיראן בתחומים העלולים לפגוע באינטרסים אסטרטגיים שלה ולעורר תרעומת וצעדי תגובה מצד מדינות שיש להן חשיבות מיוחד עבור מוסקבה בכלל, ובעת הנוכחית בפרט, ובראשן סעודיה וישראל. בהתאם לכך, וחרף הדיווחים על בקשות איראניות לסיוע ברכישת חומרים גרעיניים ובייצור דלק גרעיני, רוסיה נמנעת ככל הידוע מלהעניק לטהראן סיוע לפיתוח פרוייקט הגרעין הצבאי. זאת, בשל החשש מההשלכות האסטרטגיות והביטחוניות ארוכות הטווח עבורה באם לאיראן יהיה נשק גרעיני - הגברת הביטחון העצמי והתעוזה האיראנית, פגיעה אנושה במשטרי בקרת הנשק, מירוץ חימוש גרעיני מצד סעודיה, מצרים ותורכיה, וערעור היציבות במזה"ת.
באשר לסוריה, רוסיה נמנעת מלשנות את מאפייני פעילותה מול ישראל משתי סיבות עיקריות. האחת, הפעילות נגד יעדים איראנים בסוריה משרתת גם אינטרסים רוסיים אסטרטגיים להחלשת הנוכחות האיראנית במדינה. השנייה, ההבנה כי כל עוד יישמר חופש הפעולה של חיל האוויר בסוריה, ישראל תמשיך להיות מורתעת מלספק לאוקראינה מערכות הגנה אווירית.
הדרך עבור ישראל להתמודד עם התפתחות הציר הרוסי-איראני עוברת, בראש ובראשונה, בשימור היחסים המיוחדים עם ארה"ב והקשרים עם מדינות השלום והנורמליזציה, לצד האצת תהליכי בניין הכוח. הקשרים האסטרטגיים והביטחוניים עם ארה"ב הינם חיוניים לכל מאמץ לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית ובאיום הגובר מצידה. הממשלה הצפויה צריכה להימנע מצעדים מערערי יציבות, בייחוד מול הפלסטינים, או כאלו שייתפסו כעומדים בסתירה לערכים המשותפים עם וושינגטון, העלולים להעכיר את אווירת היחסים ולפגוע בשיתופי הפעולה האסטרטגיים.
ישראל צריכה לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח כתוצאה מהתרעומת הגוברת בארה"ב ובאירופה כלפי איראן, בייחוד לנוכח הסיוע למאמץ המלחמתי הרוסי ולדיכוי האכזרי של המהומות, כדי לגייס תמיכה מערבית בקידום חלופות שונות לבלימת פרוייקט הגרעין האיראני ולפגוע במאמצים מצידה לשיפור יכולותיה ההתקפיות (טילים, מל"טים). זאת, בין היתר, באמצעות הגברה משמעותית של הלחצים על המשטר בתחום הכלכלי ומבית, והטלת סנקציות על גופים ואישים המעורבים בפרויקט הגרעין ובפעילויות טרור.
במקביל, מוצע לממשלה החדשה לפעול לשימור מערכת הקשרים עם רוסיה בדרג המדיני והביטחוני. דווקא לנוכח שיתופי הפעולה המתהדקים בין רוסיה לאיראן, ישראל צריכה לנקוט גישה זהירה ביחס לבקשות האוקראיניות ולהימנע מחציית הקווים האדומים של רוסיה (בדגש על אספקת מערכות הגנה אווירית), העלולים להוביל לערעור מערכת הקשרים עם מוסקבה ולצעדי תגמול מצידה, שיפגעו בחופש הפעולה הישראלי מול יעדים איראנים במרחב.
ד"ר שי הר צבי הוא חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן