הנאום ההיסטורי, רצח האחיות והתנועה ששינתה את העולם: 150 שנות המאבק באלימות נגד נשים

הקונגרס הבינלאומי הראשון לזכויות נשים התכנס בפריז ב-1871. באירוע ההיסטורי, שבו נכחו מחוקקים רבים, שבע החלטות הועברו, החל מהרעיון ש"אישה מבוגרת שווה לגבר מבוגר".

אמילי ונטורי, אמנית, סופרת ופעילה למען רפורמות וזכויות נשים במאה ה-19 בבריטניה, נאמה בקונגרס נאום בלתי נשכח שבו הכריזה: "אתמול בערב, ג'נטלמן שנראה קצת ספקן לגבי היתרונות של הקונגרס שלנו, שאל אותי, 'ובכן מאדאם, מהי האמת הגדולה שאת מתיימרת לחשוף לעולם?' עניתי לו, 'מסייה, הכרזנו שאישה היא בן אדם'. הוא צחק. 'אבל מאדאם, זאת אמרה נדושה'. אכן, כן; אך כשהאמרה הנדושה הזאת, שאותה כולם מקבלים בחיוך כשמדובר רק במלים, תוכר בחוקי האנושות, פני העולם ישתנו. כמובן, אז לא יהיה צורך להתכנס בקונגרס כדי לדרוש את זכויות האישה".

מועצת נשים בינלאומית נוסדה ב-1888 (ICW ) והייתה לאחד מארגוני הנשים הבינלאומיים הראשונים. הארגון הוקם עם כ-49 נציגות המייצגות 53 ארגוני נשים מ-9 מדינות: קנדה, ארצות הברית, אירלנד, הודו, בריטניה, פינלנד, דנמרק, צרפת ונורווגיה. מייסדות המועצה היו אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני.

המועצה החלה לפעול בנושא זכות הבחירה לנשים בתחילת המאה ה-20. נכון ל-2020, חברים ב-ICW ארגונים מכ-70 מדינות, והמטה המרכזי נמצא בפריז שבצרפת. ועידת המועצה מתכנסת אחת לשלוש שנים.

חבר הלאומים (LoN) הוקם ב-10 בינואר 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה. מטרות החבר כללו מניעת מלחמה באמצעות ביטחון קיבוצי, פירוק מנשק, יישוב סכסוכים בין מדינות באמצעות משא ומתן ודיפלומטיה ושיפור הרווחה העולמית. סעיף 23 מכיר בזכות נשים ל"תנאי עבודה הוגנים ואנושיים". הארגון גם פיקח על הוועדה לענייני העבדות שמטרתה היתה להעביר את העבדות מן העולם, ולהילחם בסחר בנשים.

ב-10 בדצמבר 1948 אומצה ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם של האומות המאוחדות. ועדה בראשות אלינור רוזוולט, אשתו של נשיא ארצות הברית, פרנקלין ד. רוזוולט, כתבה מסמך מיוחד שמצהיר על הזכויות המגיעות לכל אדם בעולם, ועליו חתמו מרצון כל המדינות שחברות באו"ם.

בהכרזה נכתב: "במקומות קטנים, קרובים לבית - כה קרובים וכה קטנים עד כי אין הם מופיעים על מפות העולם. עדיין הן עולמו של האדם היחיד; השכונה בה הוא מתגורר; בית-הספר או הקולג' אליהם הוא הולך; המפעל, החווה או המשרד בהם הוא עובד. אלו המקומות שבהם כל איש, אישה וילד מחפשים שוויון בצדק, שוויון הזדמנויות, מעמד שווה ללא הפליה. אם לזכויות האלה אין משמעות שם, אז תהיה להן משמעות מעטה בכל מקום אחר. ללא פעילות אזרחית המכוונת לקיים אותן קרוב לבית, כל ציפייה להתקדמות בעולם הרחב תהיה לשווא". (אלינור רוזוולט)

מינרווה ברנרדינו מהרפובליקה הדומיניקנית, אחת מארבע הנשים שחתמו על האמנה, אמרה לאחר מכן "אני מאד גאה בכך שהיה לי תפקיד בשינוי השם של ההכרזה מ'זכויות הגברים' להכרזה על זכויות אדם".

פטריה, מינרווה ומריה תרזה מירבל - שלוש אחיות ממשפחה בורגנית ברפובליקה הדומיניקנית, כולן נשואות עם ילדים - לא חשבו שיום אחד ייזכרו כמהפכניות. אל בסוף שנות ה-50, תחת שלטונו של העריץ רפאל טרוחיו, הן סיכנו את חייהן ופעלו עם מתנגדיו. ב-31 שנות שלטונו האכזרי, משטרו של טרוחיו דיכא זכויות אדם ואת קולות המתנגדים. האחיות מירבל סייעו לארגן ולחזק את תנועת המחתרת שנלחמה במשטר, ונעצרו אינספור פעמים בשל כך.

בלילה גשום אחד ב-1960, שלוש האחיות היו במכונית בדרך הביתה, כשעובד של טרוחיו עצר את הג'יפ שלהן והיכה אותן באלה עד שמתו. המכונית נזרקה מעבר לצוק כדי שהתקרית תיראה כמו תאונה, אך איש לא האמין לכך. אזרחי המדינה ידעו כי טרוחיו הוא שהורה על המתקפה הקטלנית. פטריה היתה בת 36, מינרווה בת 34 ומריה תרזה בת 24.

הרצח זיעזע את הציבור והוביל להתנקשות בטרוחיו על ידי קבוצת מתנגדים שישה חודשים לאחר מכן. לאחר שהרפובליקה הדומיניקנית אימצה את הדמוקרטיה בסוף שנות ה-70, "הפרפרים" - כפי שכונו האחיות על ידי העם - נהפכו לסמל של התנגדות פמיניסטית ודמוקרטית. האו"ם הפך את יום מותן - ה-25 בנובמבר - ליום הבינלאומי למלחמה באלימות נגד נשים.

הכנס העולמי השני על נשים בקופנהגן אימץ החלטה בנושא "נשים מוכות ואלימות במשפחה". נציגים מ-145 מדינות השתתפו בכנס.

באותה שנה, קונגרס האו"ם השישי על מניעת פשיעה והטיפול בעבריינים קרא ליחס שווה לנשים במערכת הצדק הפלילי - דרישה הכרחית שמבטיחה את הזכות של נשים לשוויון מול החוק.

בכנס העולמי השלישי על נשים בניירובי, נציגי הממשלות הכירו בכך שאלימות נגד נשים היא "בעיה בינלאומית". 1,900 נציגים מ-157 מדינות נכחו בכנס. באותה שנה, העצרת הכללית של האו"ם אימצה את ההכרה הראשונה לגבי אלימות במשפחה.

הכנס העולמי על זכויות אדם נערך בווינה באוסטריה ב-14015 ביוני 1993. הרגע המשמעותי בכנס היה ההכרה הרשמית בכך שאלימות נגד נשים היא הפרה של זכויות אדם. בדברי הסיום שלו, אמר מזכ"ל הכנס איברהימה פול, כי ההכרה מספקת לקהילה הבינלאומית "מסגרת עבודה חדשה לתכנון, דיאלוג ושיתוף פעולה" שיאפשרו גישה הוליסטית לקידום זכויות אדם ויערבו שחקנים בכל הרמות - בינלאומית, לאומית ומקומית".

באותה שנה, העצרת הכללית של האו"ם אימצה את ההכרזה למניעת אלימות נגד נשים. אלימות נגד נשים היא "כל אלימות המבוססת על מגדר שכתוצאה ממנה, או סביר שכתוצאה ממנה, תיגרם פגיעה פיזית, מינית או נפשית לנשים, כולל איומים באלימות, כפייה או שלילת החירות, בין אם בחיים הציבוריים או האישיים".

ב-1984, חברים במפלגת העובדים של כורדיסטאן (PKK ) קראו להקמת מדינה כורדית עצמאית בטורקיה - והחלו במאבק חמוש נגד כוחות הביטחון הטורקים. העימות נמשך עד אמצע שנות ה-90, ונכון ל-1997, היו יותר מ-4,000 אזרחים הרוגים.

שוקראן איידין היתה בת 17 כשקבוצה של שומרים כפריים הגיעו לכפר שלה. הם הגיעו לבית משפחתה והחלו לתשאל אותם לגבי ביקורים של חברי PKK בביתם. לאחר איומים ועלבונות, שוקראן ומשפחתה נאלצו לעזוב את הבית. עיניהם של שוקראן ושל אביה כוסו והם נדחפו לכלי רכב והוסעו לתחנת המשטרה.

שוקראן הופרדה ממשפחתה ובמשך שלושה ימים הוכתה, הופשטה, רוססה במים קפואים בזרם חזק בעודה קשורה לצמיג. היא נלקחה לחדר חקירות שם גבר במדים אנס אותה בכוח. לפני שיחרורה, שוקראן נאלצה לחזור לחדר שבו נאנסה. היא הוכתה במשך שעה על ידי כמה תוקפים והזוהרה לא לדווח על מה שעשו לה.

כששבה לכפר, שוקראן ואביה התלוננו אצל משרד התובע הציבורי. הוא שלח את שוקרן לרופא שיבדוק אם היתה בתולה בעת האונס. המסקנה היתה שקרום הבתולים שלה נקרע ויש חבולות רבות בירכיה, אך אי אפשר לקבוע מתי קרום הבתולים נקרע. לרופא לא היה כל ניסיון בבדיקה של קורבנות אונס. לאחר מכן, שוקראן נשלחה לשתי בדיקות נוספות שדרשו לדעת מתי איבדה את קרום הבתולים שלה. לאחר שנפתחה חקירה, שוקראן ומשפחתה היו נתונים להטרדה והפחדות בבלתי פוסקות על מנת שיבטלו את התלונה.

בפסיקה נכתב: "אונס של עציר על ידי גורם מדיני היא צורה חמורה במיוחד ומגונה של יחס גרוע לאור הקלות שבה מבצע העברה יכול לנצל את פגיעות והחולשה של הקורבן שלו. יתרה על כך, אונס מותיר צלקות פסיכולוגיות עמוקות שאינן חולפות עם הזמן כמו צורות אחרות של אלימות נפשית או פיזית".

בית המשפט החליט שטורקיה אחראית להפרת זכויות האדם של שוקראן, והדגיש את סעיף 3 שאוסר עינויים וסעיף 13 שמגדיר את הזכות לקבל טיפול. בית המשפט קבע כי התובע הציבורי היה צריך לפעול מיד ולפתוח בחקירה של התלונות של שוקראן. באופן כללי, התובע הציבורי לא חיפש ראיות תומכות לתלונה ואימץ "גישה של כבוד" כלפי אנשי הביטחון.

ב-6 באפריל 1994, מטוס שבו היו ז'ובנל הביארימנה, נשיא רואנדה, וסיפריאן נטריאמירה, נשיא בורונדי, הופל מעל קיגאלי. ההתנקשות ניפצה את הסכם השלום שגובש בין ממשלת רואנדה לחזית הפטריוטית של רואנדה. אלימות קשה פרצה במדינה כולה.

במהלך מאה ימים, רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה התבצעו בעיקר נגד אזרחים משבט הטוטסי ובני הוטו מתונים. בתגובה, בית המשפט הפלילי הבינלאומי לרואנדה נוצר על ידי מועצת הביטחון של האו"ם כדי "לתבוע את האחראים לרצח העם והפרות חמורות אחרות של החוק הבינלאומי בשטח רואנדה והמדינות השכנות". אונס ואלימות מינית נכללו בתביעות.

ב-2 בספטמבר 1998, בית הדין הרשיע את ז'אן פול אקייסו ברצח עם. משפטו של אקייסו, שהיה בעברו איש חינוך ושימש כראש העיר שבה נרצחו בני טוטסי, נחשב לאחד מהמשפטים הבולטים בהם עסק בית הדין שהוקם ברואנדה בשל הפסיקה התקדימית בכל הנוגע לאונס.

במשפט נקבע לראשונה כי גם אונס יכול להיות פשע מסוג רצח עם. שופטי בית הדין קבעו כי "תקיפות מיניות היו חלק אינטגרלי מתהליך הריסת הקבוצה האתנית של בני הטוטסי, וכי מעשי האונס היו שיטתיים וכוונו רק נגד נשות הטוטסי, מה שמעיד על המטרה המפורשת של המעשים האלה - לחולל רצח עם".

בית המשפט קבע כי "אונס הוא צורה של אלימות" וכי "המרכיבים המרכזיים של פשע האונס אינם יכולים להיות מוגדרים מכנית על ידי חפצים ואיברי גוף". בית המשפט הגדיר אונס כ"חדירה פיזית בעלת אופי מיני, שבוצעה על ידי אדם תחת תנאים של כפייה".

אמנת רומא של בית המשפט הפלילי הבינלאומי הכירה בפשעים מבוססי-מגדר תחת אזור השפוט שלה, כ"פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם". פשעים אלה כוללים אונס, עבדות מינית, זנות בכפייה, הריון כפוי, עיקור כפוי, רדיפה מבוססת מגדר, סחר באנשים, בעיקר נשים וילדים, ואלימות מינית כפשעים תחת סמכותה.

מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את החלטה 1325, שמכירה בכך שלעימות צבאי יש השפעה ייחודית ולא יחסית על נשים, וכי ההשתתפות של נשים בפתרון העימות היא הכרחית כדי לשמר את השלום.

בשלהי שנות ה-80 ותחילת ה-90, הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית לשעבר של יוגוסלביה חוותה משבר כלכלי ופוליטי. באותה תקופה, הפדרציה כללה את בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מקדוניה, מונטנגרו, סרביה וסלובניה. לקוסובו ו-וויבודינה היה מעמד של מחוזות אוטונומיים בתוך הרפובליקה של סרביה.

בשל המשבר, הממשלה המרכזית נחלשה והפדרציה נהפכה מפולגת. ב-מרץ 1992, בוסניה הצביעה בעד עצמאות, הסרבים הבוסנים החרימו את ההצבעה. עימות פרץ בין הבוסנים, לסרבים הבוסנים ולקרואטים בבוסניה שהכריזו גם כן על עצמאות. במהלך העימות התלת צדדי, אזרחים מכל הצדדים מצאו את עצמן קורבנות של פשעים מחרידים. לפחות 100 אלף אנשים מתו בעימות ושני מיליון נאלצו לברוח מבתיהם. כ-35 אלף נשים נאנסו.

במלחמות ביוגוסלביה התרחשו מעשים רבים של אלימות מינית כלפי נשים: הן נאנסו, עברו התעללות מינית והשפלות מיניות, ורבות מהן הוחזקו במחנות אונס, נכנסו להריון ונכפה עליהן ללדת. בקרואטיה, החלו להתבצע לראשונה מעשי אלימות מינית ואונס נגד נשים. מעשי האלימות המינית והאונס הסלימו בייחוד בבוסניה-הרצגובניה, שכן הם היו חלק ממדיניות התקפית שמטרתה לבצע טיהור אתני ולהבריח קבוצות אתניות אחרות משטח מסוים.

חלק מהנשים העידו כי נלקחו ממרכזי המעצר בניגוד לרצונן לדירות או בתים פרטיים, לעיתם למשך 5-6 חודשים. שם, נשללה חירותן, הן נאנסו שוב ושוב, הוכו ונאלצו לנקות, לבשל ולשרת את הדיירים, שהיו חיילים סרבים. שליטה פסיכולוגית ופחד לא איפשרו בריחה. הנשים היו מודעות לסכנה שטמונה בבריחה וידעו גם כי אין להן לאן לברוח.

במאי 1993, מועצת הביטחון של האו"ם הקימה את בית המשפט הפלילי הבינלאומי של יוגוסלביה לשעבר בתגובה לזוועות שקרו בבוסניה, קרואטיה והרצגובינה. האישים שהובאו למשפט בפני בית הדין היו החל מדרג של חיילים פשוטים ועד לראשי מדינה, ראש ממשלה ומפקדי צבא ומשטרה.

החל ב-20 במרץ 2000 ובמהלך שמונה חודשים, 63 עדים העידו, כולל 16 שורדות אונס, אונס קבוצתי ועבדות מינית. בפסיקה נכתב: "הראיות מראות כי החיילים הסרבים-בוסנים השתמשו באונס ככלי של טרור. כלי שניתן להם לשימוש חופשי ליישם מתי ובאיזה האופן שהם רוצים...הראיות מראות שהכבוד האנושי הבסיסי ביותר נמנע מנשים וילדות, אמהות ובנות מוסלמיות, והתייחסו אליהם כאל נכסים לשימוש וזריקה של הכוחות הסרבים הכובשים". האישומים היו בגין שימוש בעינויים, אונס ועבדות כפשעים נגד האנושות, עינויים ואונס כהפרה של החוק הבינלאומי. נקבעו גם חוקים כדי להגן על קורבנות של אלימות מינית מפני טראומה נוספת וסטיגמה בעת העדות.

הכאב הנפשי והפיזי שנגרם לקורבנות של אונס צוין באופן מיוחד והוכר בבית המשפט. "אונס הוא אחת מהחוויות הנוראיות יותר שאדם יכול לגרום לרעהו", נפסק. בנוסף אונס כצורה של עינוי הוכרה באופן רשמי. "כאב חמור או סבל, כנדרש בהגדרה של פשע עינויים, מוכח ברגע שהאונס עצמו מוכח, מאחר שפעולת אונס בהכרח טומנת בחובה כזה כאב או סבל", נאמר.

המשפט נחשב פורץ דרך משום שזאת היתה הפעם הראשונה שבה בית המשפט הפלילי הבינלאומי הגיש אישומים אך ורק בשל פשעים של אלימות מינית. זאת היתה גם הפעם הראשונה שההרשעה באונס היתה הרשעה בגין פשע נגד האנושות. לפני המשפט, אלימות מינית שבוצע במהלך עימות צבאי לא קיבלה כלל הכרה בחוק ההומניטרי הבינלאומי.

מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את החלטה 1820 שמכירה בקשר בין אלימות מינית לטקטיקות מלחמה. ההכרזה גם קובעת כי מדינות שמעורבות בעימות צבאי חייבות לפעול באופן מיידי כדי להגן על אזרחים מפני אלימות מינית, כולל אמון חיילים ויישום אמצעי משמעת.

סוכנות האו"ם לשוויון מגדרי ולהעצמת נשים - UN Wome - הוקמה באמצעות שילוב של ארבע מחלקות שונות שהיו מוקדשות לנשים.

אמנת איסטנבול ("האמנה למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה") נוסדה. האמנה הבינלאומית של מועצת אירופה אושרה על ידי ועדת השרים של מועצת אירופה ב-7 באפריל 2011 ונכנסה לתוקף ב-1 באוגוסט 2014. נכון לנובמבר 2020, 45 מדינות חתומות על האמנה (כולל האיחוד האירופי), מתוכן 34 אשררו אותה בבית המחוקקים שלהן.

רשימת המדינות שהצטרפו או אשררו את אמנת איסטנבול: אלבניה, אנדורה, אוסטריה, בלגיה, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, קפריסין, דנמרק, פינלנד, אסטוניה, צרפת, גאורגיה, גרמניה, יוון, איסלנד, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, מלטה, מונקו, מונטנגרו, הולנד, נורווגיה, צפון מקדוניה, פולין, רומניה, פורטוגל, סן מרינו, סרביה, סלובניה, ספרד, שוודיה ושווייץ.

העצרת הכללית של האו"ם אימצה את יעדי פיתוח בר קיימא (Sustainable Development Goals ) - שקוראים לביטול כל צורות האלימות נגד נשים וילדות.

תנועת MeToo # - תנועה חברתית נגד הטרדה מינית, התעללות מינית ותרבות אונס, שבה אנשים מפרסמים את החוויות של ניצול מיני או הטרדות שביצעו - נולדה.

בביטוי "Me Too" נעשה שימוש באופן מקורי בהקשר הזה ברשתות חברתיות ב-2006 באתר "מיי ספייס", על ידי שורדת תקיפה מינית והפעילה טראנה ברק.

המטרה של "Me Too", לדברי ברק ואחרות שהצטרפו אליה, היתה להעצים קורבנות תקיפה מינית (בעיקר נשים צעירות שאינן לבנות) באמצעות אמפתיה, סולידריות וה"כוח במספרים", על ידי חשיפה של הכמות העצומה של נשים שחוו תקיפה מינית והטרדות, בעיקר במקום העבודה.

לאחר החשיפה של הטענות לניצול והטרדה מינית נגד מפיק הסרטים ההוליוודי הארווי ויינשטין באוקטובר 2017, התנועה החלה להתפשט באופן ויראלי ונוסף לביטוי "Me Too" האשטאג בטוויטר - MeToo#. ב-16 באוקטובר, 2017, השחקנית אליסה מילאנו צייצה כי "אם כל הנשים שעברו הטרדה או תקיפה מינית היו כותבות בסטטוס שלהן 'Me too', אולי אנשים היו מתחילים להבין כמה נרחבת הבעיה". סלבריטאיות אמריקניות רבות הצטרפו לקריאתה והוסיפו MeToo # בחשבונות שלהן.

סיקור תקשורתי נרחב ליווה את התנועה, והדיון בהוליווד, בעיקר הוביל לפיטורים מתוקשרים של גברים בעמדות כוח רמות שעל פי העדויות ניצלו נשים. לאחר שמיליוני בני אדם החלו להשתמש בביטוי, הוא תורגם לעשרות שפות אחרות.

באחרונה, ברק אף אמרה כי זאת תנועה בינלאומית לצדק ולאנשים שנדחקו לשוליים. לאחר ש-MeToo# נהפכה ויראלי בשלהי 2017, פייסבוק דיווחה כי כמעט מחצית מכל משתמשיה האמריקנים היו חברים בשלב מסוים של אדם שהוטרד או הותקף מינית.