"חושבני שאחרי שהחוזה כבר נחתם אין צורך בשעה מאוחרת זו לחפש דרכים חדשות ולדחות סיום הפרשה ותעשה מיטב יכולתך לסיימה כך שנוכל במהרה לשכחה". במשפט הזה הביע מנכ"ל ראש הממשלה כעס ותסכול וגם רמז לפקידות הבכירה כי רצוי שיפעלו ללא דיחוי נוסף.
מתברר כי גם לפני 68 שנים הצליח המנגנון הביורוקרטי לעצבן את אנשי הביצוע. טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לא הסתיר את כעסו על עיכוב הסכם לחלופי קרקעות. מדובר בחוזה חילופי קרקעות בין מדינת ישראל, באמצעות קק"ל, לבין משפחות בני הדת הבהאית שהחזיקו אדמות בחופה המזרחי של הכינרת. תיק מסמכים שפורסם לאחרונה בארכיון המדינה שופך אור נוסף על אותה פרשה מעניינת. מדובר בהתכתבות בעניין תביעות משפחת בהאים על אדמותיה באיזור עין-גב והחלפתן בקרקעות בעכו.
תחילתה של הפרשה בשנת 1882 אז החלו הבהאים לרכוש אדמות באזור הכינרת. כ-30 שנים קודם לכן החלו הרדיפות אחרי מייסדי הדת החדשה באיראן. בהא אללה, ממייסדי הדת ומאמיניו עברו לאיסטנבול ואחר כך הגיעו לעכו והתיישבו בה.
כשהתאפשר להם על ידי השלטון העות'מאני לרכוש קרקעות, קנו הבהאים שטח אדמה באזור עכו ולאחר מכן בחוף המזרחי של הכינרת, בסמרה, שם יושב היום קיבוץ האון. שליחו של הבהא אללה בהתיישבות שממזרח לכינרת היה אחיו, מירזא מוחמד קולי. בהמשך קנו קרקע באיזור הכפר נוקייב שמצפון לסמרה, באום ג'וני שליד מוצא הירדן מהכינרת ובעדסייה שממזרח לירמוך, מעט לפני שהנהר נפגש עם נהר הירדן.
בעוד שבעדסייה כמעט כל התושבים היו בהאים שהיגרו מאיראן, הרי שבנוקייב, סמרה ואום ג'וני, מרבית התושבים היו ערבים שהיו במעמד אריסים ועיבדו את האדמות עבור בעלי הקרקע הבהאים. לימים יתברר כי להתיישבות הבהאים לחופה המזרחי של הכינרת תהיה השפעה מכרעת על עיצוב הגבולות העתידיים של מדינת ישראל; בשנים 1923-1920 דנו ביניהן בריטניה וצרפת על קו הגבול שיעבור בין המנדט הבריטי על ארץ ישראל למנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. ההסכם בין הצדדים נקרא ניוקומב-פולה על שם מנסחיו - ניוקומב הבריטי ופולה הצרפתי.
בתשתית ההסכם היו שלל מניעים וביניהם מספר עקרונות יסוד - לא יפונו כפרים מאדמתם, ממקורות המים שלהם, מדרך ראשית העוברת סמוך אליהם או מעיירת המחוז שלו. על פי עקרונות אלו, היה ברור כי הכינרת כולה והאדמות ממזרח לימה יהיו בשטח המנדט הבריטי, משום שלאביר האימפריה הבריטית, סר עבד אל בהאא מחיפה, היו שם יישובים ואדמות. עבד אל בהאא הוא בנו של מייסד הדת - בהאא אללה, והוא גם מפיץ הדת הבהאית.
יש לציין כי מניע משמעותי נוסף לקביעת קו הגבול ממזרח לכינרת ולא במרכזה הייתה תוכניתו של פנחס רוטנברג לייצור חשמל במפעל הידרואלקטרי מדרום לכנרת. לאותו מפעל שבו תמכו הבריטים היה צורך באספקת מים סדירה מהאגם. לגבולות ארץ ישראל המנדטורית השלכות משמעותיות על הגבולות המדיניים של מדינת ישראל.
האחוזות החקלאיות שהקימו הבהאים שינו את הנוף שממזרח לכנרת. גוטליב שומכר, מהנדס וארכיאולוג, בן המושבה הטמפלרית בחיפה, ערך בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 מספר סקרים ברמת הגולן, והיה החוקר הראשון שתיעד חבל ארץ זה. וכך תיאר ב-1913 את הכפר נוקייב: "יש שלוש בקתות וגן-ירק לאורך 40 מטר מעל הכנרת ועוד ארבעה גנים על החוף. השטח מצפון לואדי פיק שייך לעבאס אפנדי אל-באבי, שהוא ראש וראשון לכת הבאבי (הבהאים). הם נטעו כאן מטעי אפרסקים, תפוחים, רימונים, תאנים, תפוזים ולימונים, המושקים על ידי ואדי פיק .הם נראים נפלא, במיוחד על רקע השטח הצחיח שסביב הכנרת . שתינו כוס תה וצילמנו נשים בדוויות שהכינו חמאה. את הפירות והירקות שמגדלים בגנים אורזים כל יום בארגזים ושולחים ברכבת מצמח' לחיפה ולדמשק. יקרות במיוחד העגבניות, המבשילות בעמק הירדן מוקדם מאשר באזורים אחרים".
בתחילת המאה ה-20 רכשה התנועה הציונית מידי הבהאים חלק מאדמות אום ג'וני. היה זה חיים מרגליות-קלווריסקי שביצע את העיסקה עבור יק"א, היא החברה היהודית ההתיישבותית של הברון הירש. על אדמה זו הוקמה בשנת 1910 דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים. אחרי מלחמת העולם הראשונה נרכשו שאר אדמות הבהאים באום ג'וני ועל אדמות אלה הוקמו בית זרע, דגניה ב' ואפיקים.
ב-1934 רכשה חברת "קדמת כנרת" מידי הבהאים חלק מאדמות נוקייב. מייסד החברה, ד"ר הרמן באדט, היה משפטן בכיר וחבר פרלמנט בגרמניה. הוא היה יהודי שומר מצוות וציוני. כשבשנת 1932 עברו חוקים שהורו להחרים את רכוש היהודים שהגיעו לגרמניה אחרי 1914 ואסרו להעסיק יהודים בתיאטראות, אמר כי "לחוקים אין ערך ואין עדיין מקום לחשוש". כעבור שנה עלתה המפלגה הנאצית לשילטון. יום לפני הבחירות נמלטו באדט, אשתו ושלושת ילדיהם מגרמניה. בערב פסח 1933 הגיעו לתל אביב, פליטים חסרי כל.
בחזונו ראה באדט כיצד אחרי שארצו שינתה את פניה ויהודים החלו להגר ממנה לארץ ישראל, הם ימצאו את מקומם בארץ החדשה כעובדי אדמה. על פי התוכנית בני המעמד הבינוני יהפכו לחקלאים ויחיו בישוב שבו לכל משפחה משק פרטי.
בעזרת בעלי הון יהודיים שנשבו בחלומו, הקים את חברת "קדמת כנרת" וביחד עם חברת "הכשרת הישוב" נרכשו בשנת 1934 כ-12 אלף דונם מידי הבהאים בכפר נוקייב. הוא חלם איך מאותה חלקת קרקע פוריה ושופעת מים, יגיעו הירקות מדי יום לתחנת הרכבת שבצמח ומשם ישווקו לרחבי הארץ ואפילו ישלחו לאירופה. אבל במציאות לא היו מי שהלכו אחרי החזון של באדט, מה עוד שאיזור נוקייב היה רחוק ומבודד מכל ישוב, ללא דרכים ותחבורה ונתון לאיומים ביטחוניים. תוכניתו לא התממשה, חברת "קידמת כנרת" פשטה את הרגל וקק"ל רכשה מידיה את האדמות.
עם זאת, הזרעים שזרע, נבטו כעבור שלוש שנים כשעל האדמה עלו מייסדי קיבוץ עין-גב, בהם גם עולים מגרמניה. הצעירים, חלקם סטודנטים יהודים שגורשו ממוסדות הלימוד, עלו על הקרקע ביולי 1937 כאחד מישובי "חומה ומגדל". בין המייסדים היה גם עולה צעיר, בן 26, טדי קולק שמו.
תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 כבר לא התחשבה באותם עקרונות וכך יצא שהקהילה הבהאית נמצאה בחלקה בעכו שבתחומי המדינה הערבית העתידית וחלקה במזרח הכנרת שבתחומי המדינה היהודית העתידית. עם פרוץ מלחמת העצמאות עזבו רבים מהבהאים את ארץ ישראל. בסכסוך הישראלי-ערבי הם לא נקטו עמדה ולא תמכו בצד כלשהו ושמרו על עמדה ניטראלית. האריסים הערבים שעיבדו את אדמות החוות נמלטו לסוריה.
קיבוץ עין-גב נותר מבודד בזמן הקרבות ונתון להתקפות סוריות. במיקום אסטרטגי מדרום לקיבוץ נותרה משפחה בהאית. אנשי עין-גב הורו להם לעזוב את המקום ולהתפנות. הבהאים עזבו ועברו לטבריה ובמקום התמקמה חוליית מגנים מעין-גב. הקיבוץ עמד בפני מתקפה של מאות חיילים סוריים והדפה אותה במחיר דמים כבד ובהרס של מבנים רבים במשק.
כשהסתיימה המלחמה נקבעו בסכמי שבית הנשק בין ישראל וסוריה שלושה אזורים מפורזים. אחד מאותם אזורים היה ממזרח לכינרת. לממשלת ישראל היה ברור כי יש צורך ליצור בהקדם עובדות בשטח, כלומר - רצף קרקעי מדרום האגם ועד לעין-גב. בתחילה הוקם קיבוץ מעגן בדרום האגם ומיד לאחר מכן הקמת קיבוץ האון בין מעגן לעין-גב. לשם כך היה צריך לרכוש את אדמות סמרה ונוקייב שהיו בידי הבהאים. במסגרת ההסכמים בין מדינת ישראל לבהאים הוסכם כי בתמורה לאדמות ממזרח לכינרת שיעברו לידי המדינה, יקבלו הבהאים אדמות בעכו. עוד הוחלט כי לתקופת ביניים יוחכרו להם שטחים חקלאיים בציפורי ובעמק בית נטופה שהיו לפני כן בבעלות ערבית.
מתיק המסמכים שפרסם ארכיון המדינה עולה כי מדובר היה בהסכם שיישומו היה סבוך ומייגע. טדי קולק, ממייסדי עין-גב ומי שהכיר את השכנים הבהאים של קיבוצו, היה כעת בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ולא אחת הגיעו לפיתחו סוגיות שעיכבו את מימוש ההסכם.
מאותם מסמכים עולה כי הוא נדרש אף לעימות סביב זרימת מי הנעמן ליד עכו. הבהאים שעקרו ממזרח הכנרת והתבססו בעכו קבלו על כך שרשויות המדינה הרחיבו את נחל הנעמן במהלך שנת 1955. עד אז זרימת המים בנחל סיפקה להם את מבוקשם עבור הגנים שטיפחו השדות החקלאיים. ברוב כעסם וכדי להעלות חזרה את פני המים בנחל, כדי שאלו ישובו לזרום לתעלות המים שלהם, סתמו הבהאים את ערוץ הנעמן. וכך מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעצמו נאלץ להתערב ולפתור את הסכסוך. הגיע הדבר לידי כך שגם הדייגים שדגו בשפך הנעמן התלוננו בפניו.
בסופו של דבר יושם ההסכם. עדות אחרונה לנוכחות הבהאים במזרח הכינרת נותרה בבית קברות קטן בקיבוץ עין-גב. בשנות ה-70 הוסכם בין עין-גב ונציגי המשפחות הבהאיות כי הקברים יועתקו למקום סמוך, מתחת להר סוסיתא. בסיוע מנהל מקרקעי ישראל הועתקו ב-1985 13 הקברים ונערך טקס קבורה על פי כללי האמונה הבהאית. עם השנים נוספו מספר קברים של צאצאי מירזא מוחמד קולי, הוא מקים הכפרים הבהאיים לחוף הכנרת.
בשבוע שעבר התארחו בעין-גב צאצאי המשפחות שגרו באזור עד מחצית המאה הקודמת. הם הגיעו לישראל מארצות הברית כדי להשתתף בכנס דתי במרכז הבאהי העולמי בחיפה. יואל בן יוסף ואריאל צור, חברי הקיבוץ, ערכו להם סיור במקום, בחלקת הקבר ובמקום שבו שכנה החווה המשפחתית, שכיום ניצבת בו חלקת בננות. שטח זה נקרא בעין-גב עד היום "הפרסי". בין האורחים שהגיעו לקיבוץ היו מוניר בהאי שגדל בחווה עד גיל 9 ובני משפחתו של אחיו פואד בהאי, שנולד וגדל בחווה. צור אמר כי "מוניר סיפר שהוא זוכר היטב את טדי קולק. הוא תאר אותו כ'דוד חביב'".
אביו של בן יוסף עצמו היה מוכתר עין-גב ובקשר קרוב עם השכנים הבהאים. בתיק המסמכים הדן ביישום ההסכם איתם אף מספר מכתבים שהוא כתב ובו הוא מבקש כי המדינה תעמוד בהתחייבויות שנתנה לבהאים. האורחים הנרגשים אמרו כי עבורם מהווה הביקור סגירת מעגל של מעל 70 שנה והבטיחו כי בכוונתם להישאר בקשר עם עין-גב.