רב סרן אלירז פרץ, לוחם בחטיבת גולני וסמל ראשון אילן סביאטקובסקי נפלו בקרב ברצועת עזה בחודש מרץ 2010 במהלך היתקלות עם מחבלים סמוך לגדר המערכת. המחבלים חוסלו אך מי ששלח אותם עדיין נותר בחיים והמשיך לתכנן פיגועים והכוונת טרור נגד ישראל. 12 שנים לאחר מותם, קיץ 2022, המעגל נסגר עם חיסולו של המחבל חאלד מנסור - מפקד הגזרה הדרומית של ארגון הטרור הג'יהאד האיסלאמי על ידי צה"ל.
השבוע, שלושה חודשים לאחר חיסולו של מנסור שהתחבא בדירת מסתור ברפיח, נפגשו בני משפחתם של פרץ וסביאטקובסקי: מרים פרץ, ואריק סביאטקובסקי עם מפקד המחלקה של השניים בגולני, סא"ל תומר גרינברג, וכן עם הקצינה שניהלה את המבצע לחיסול חאלד מנסור.
מרים פרץ, אמו של אלירז פרץ ששכלה גם את בנה הבכור אוריאל פרץ בקרב בלבנון ב-1988, סיפרה כי אלירז נהרג בערב ליל הסדר. "באותו היום שמתי לב שההתארגנות שלי לחג לוקה בעצבות והשיא שלה הגיע כשסידרתי את החפצים שהותיר בני אוריאל", אמרה. "ניקיתי את תיק הרחצה שלו, ואני מוצאת את עצמי חושבת מחשבה נוראית 'רק שלא יהיה לי עוד ארגז כזה'. החרדה הזאת נכנסת יותר ויותר פנימה והיא נובעת מזה ששבועיים לפני היה אירוע של ירי דו צדדי שבו נפל חייל מחטיבה אחרת - ובחטיבת גולני הטילו על אלירז ללכת להלוויה. הוא הגיע עם זר של גולני, וכולם היו שם בכעס על גולני. הוא חש שזה הופנה אליו כי הוא היה הנציג שלהם שם, ותוך כדי הוא שומע את הלחשושים וכל כך כאב לו. כשהוא הניח את הזר על הקבר הוא רעד כולו אבל הבין את המבטים, אחר כך הוא התקשר אליי ואמר לי 'אמא, שם בבית העלמין הרגשתי שקוברים אותי', והמשפט הזה הפריע לי".
"אני חוזרת ליום שישי", היא ממשיכה. "אני נערכת לשבת, שהייתה יומיים לפני ליל הסדר, הבית מבריק, ישבתי בסלון ופתאום אני מסתכלת על הזגוגית בכניסה לבית ורואה אנשים עם מדים צהליים עומדים שם, וזהו, אני הבנתי שקרה משהו. רצתי לעבר הדלת ונעלתי אותה. הגפתי את התריסים ונעלתי הכול. אני לא מוכנה לשמוע עוד פעם את המשפט הנורא הזה הילד שלך נפל בקרב. לקחתי את הטלפון והתקשרתי לקצינת הנפגעים של גולני אבל היא לא עונה לי, ואני מתקשרת לרסאן עליאן ולמי לא, אבל אף אחד לא עונה לי. ואז מישהו מהחיילים מצליח להיכנס לבית ואני אומרת להם 'אין בעיה, הוא פצוע, בסדר, אני אלך לבית חולים', אבל אף אחד מהם לא אמר לי מילה. הייתי נראה לי בטירוף דעת. אני רואה שהם רוצים לדבר, אני פשוט נזרקתי עליהם וסגרתי לשנים מהם את הפה ואמרתי להם 'אתם לא מדברים', והם אומרים 'לא נדבר'".
"צעקתי שזה לא יכול להיות"
פרץ המשיכה לשחזר את היום הנוראי וסיפרה כי בזמן הזה ילדיה חזרו הביתה והתחילו להבין את שאירע. "הם אמרו לי 'אמא תשמעי אותם', וברגע שהם אמרו את המשפט, 'הבן שלך נפל בקרב', צעקתי", היא נזכרת. "לא יכול להיות! שני בנים!. תוך שניה הבית התמלא במנחמים. אחד מהם זה היה דורון אלמוג, אלוף פיקוד דרום לשעבר שפגש את אלירז אחרי שאוריאל נפל, כשישבנו שבעה ואחד מהמפקדים של אלירז אמר 'אני לא מוכן לקבור אח נוסף - תוציאו אותו מהסיירת', ואני אוטומטית אומרת, 'תוציאו אותו מכל דבר שיש בו מוות'. אלירז אמר לי 'תני לי שבוע להחליט על חיי', והוא נסע למכינה שלו בגוש קטיף ופגש את דורון אלמוג. הוא דיבר איתו ואני לא יודעת מה היה ביניהם אבל אלירז שכנע אותי לחתום לו והיד רעדה. מותו של אלירז זעזע את כל המדינה, כי לא היה שני אחים שנהרגו בקרב. גבי אשכנזי אמר לי שבפעם האחרונה ששני אחים מתו במלחמה זה היה הילדים של מרים גובר".
אלירז תכנן לצאת לקורס מג"דים. הוא למד הוראה במסגרת הצבא, היה אוהב אדם וכל הזמן חייך. "הבחור לצידו בתמונה שתלויה בסלון הוא גרמן רוזקוב", סיפרה מרים. "בחור נוצרי ששירת איתו ביחד והיה החבר הכי טוב של אלירז. אני אימצתי את הילד הזה".
לדבריה של מרים, כאלירז נפצע בקרב בחומת מגן והגיע לבית החולים הוא אמר שקוראים לו "ישראל ארצי" כדי שלא יודיעו לה שהוא נפצע והיא תגיע לבית החולים. כשהיה מאושפז, הוציאו לו רסיסים מהרגליים ואמרו לו כי הוא צריך לקחת מנוחה של שבועיים בבית. אלירז סירב ואמר "אין סיכוי - חיילים שלי מתים בג'נין" אבל הייתה לו בעיה אחת והיא שלא היו לו נעליים. זאת, משום שבמהלך הפינוי שלו לבית החולים גזרו לו אותם. אב של אחד החיילים נתן לו בבית החולים 300 שקלים, אלירז קנה נעלי ספורט - וחזר להילחם. "אני זוכרת שצפיתי בטלוויזיה והראו את חיילי צהל בג'נין", שחזרה מרים. "ראיתי אחד עם נעלי ספורט ותהיתי מי זה החייל המטורף הזה. זה היה אלירז פרץ".
מרים שיתפה כי היא קיבלה הודעה מגורמי הביטחון שנעצר אדם שהיה מעורב בפגיעה באלירז - ביום בו בנו הבכור עלה לכיתה א'. "אני זוכרת שכאבתי וחשבתי איך ילד מגיע לכיתה בלי אבא שלו אבל אחרי ההודעה על מעצר המחבל אני הרגשתי שיש פה איזה מסר לבן שלו - שהוא ימשיך, ילמד וידע שהוא יכול להיות בטוח", אמרה. "ההודעה על חיסולו של מנצור הגיעה בערב תשעה באב. יממה לפני כן נולדה לי הנכדה ה-18, ביום הולדתו של אלירז. הייתי במערבולת רגשות. יש בי גאווה ענקית וביטחון בעם, בצה"ל ובשב"כ. גם אם עברו עשר או 15 שנים אנחנו נגיע אליהם - הייתי קוראת לזה סגירת חשבון".
אריק, אחיו של אילן, סיפר כי בפעם האחרונה שדיבר איתו הוא היה בשבוע האחרון שלו בעזה. "התחלנו לתכנן תכניות לסוף השבוע בבית והוא סיפר שהוא רוצה לעשות קעקוע וביקש ממני כסף בשביל זה", שיתף. "הוא דיבר על הטיול לדרום אמריקה אחרי השחרור ושם גומייה על היד שתזכיר לו את ההתחייבות לגדל קוקו אחרי השחרור. כשזה קרה הייתי אצל חברים, ההורים התקשרו ומייד הבנתי שקרה משהו לא טוב. כשראיתי אנשי צבא מחוץ לבית נפל לי האסימון אבל לא הצלחתי לעכל את זה. החבר'ה מקצין העיר ביקשו ממני לקרוא לחברים ומכרים שיבואו לתמוך בהורים".
עוד סיפר אריק כי להלווייתו של אחיו הגיעו אלפי אנשים, בלי היכרות מוקדמת. "הם הגיעו לתמוך ולחזק", אמר. "מאז יצאנו למסע של לעכל את זה ולהתמודד עם השבר והחלל שנפער בחיים שלנו. הקשר עם החברים מהצבא נשמר עד היום, ההורים שלי לקחו את זה מאוד קשה, המון שנים, ורק אחרי שהגיעו הנכדים אז איך שהוא זה גרם להרגיש יותר טוב, והתעורר בהם אור ושמחה".
בזמן שחיסלו את חאלד מנסור, אריק היה במילואים. "הדבר הזה זה כן סגירת מעגל אבל אין בזה נחמה, כי זה לא יחזיר את אילן", אמר אריק. "ועדיין הייתה הרגשה נעימה לדעת שבצה"ל זוכרים את הדבר הזה ודואגים לסגור את כל הקצוות".
סא"ל תומר גרינברג, רע"ן תקיפה בצאלים ומי שכיהן כמפקד מחלקה בגולני במרץ 2010, סיפר כי התקרית התרחשה בבוקר יום שישי - כששני מחבלים התקרבו לגדר רצועת עזה כדי להניח מטען. "הגיע כוח לשם בהובלת אלירז", שחזר. "אלירז והחפ"ק שלו הגיעו ראשונים ונפגעו. החפ"ק שלו נפצע קשה, אלירז נהרג וגם אילן נהרג מאש המחבלים. לאחר מכן הכוח הסתער וחיסל אותם. אני זוכר שבלוויה לא דיברתי עם ההורים של אילן. חשבתי שאני המפקד ישיר שלו ואני האדם שלא החזיר אותו הביתה בחיים. חששתי מאוד מאיך שההורים יגיבו, אבל אבא של אילן חיבק אותי ואמר לי 'איבדתי בן אחד - אבל יש לי 17 בנים חדשים'. מאז יש לנו קשר מדהים ובכל ביקור ועלייה לקבר אנחנו נפגשים ומעוררים זיכרונות. ההורים של אילן 13 שנים אחרי, ממשיכים ללוות אותנו, ושומרים על קשר. זה קשר שלא נפסק וזה מאוד מחזק".
על חיסולו של מנסור אמר גרינברג כי המסר המועבר דרכו זה הרוח של צה"ל. "כל מי שיניסה ויפגע בחיילנו ובאזרחים שלנו - יום יבוא ואנחנו נפגע בו", הבהיר. "זה יכול להיות שנה אחרי, שנתיים אחרי ובמקרה פה גם אחרי 12 שנים".
הקצינה שהובילה את מבצע החיסול אמרה כי במרץ 2010, בזמן ההיתקלות, הייתה בלשכה של יואב גלנט שהיה אלוף פיקוד דרום, בהכנות לחתונה שלה. "את האירוע הזה לסיכול חאלד מנסור אני מובילה כבר כמה שנים וכשהתברר לי מה הקשר שלו למותם של אלירז ואילן הצטמררתי כולי", אמרה. "באירוע הזה היינו כבר כמה פעמים דרוכים, אבל כשזה קורה ויש אור ירוק, זה לא יאומן. אחרי שאתה סביב אותו אדם כל כך הרבה שנים אתה צריך להתרגל וללמוד יעד אחר. זה לא ממקום של שמחה לאיד, אלא מהמקום הזה של אמא לילדים ותושבת הדרום - עכשיו אפשר לתת לילדים שלנו יותר שקט".