בהתחלה, עוגה נמרחה על ה"מונה ליזה" בפריז, לאחר מכן, מרק עגבניות נשפך על "החמניות" של וינסנט ואן גוך בלונדון. על "ערמות שחת" של קלוד מונה בפוטסדאם הותז פירה תפוחי אדמה. ביום חמישי, הגיע תורו של הציור "נערה עם עגיל פנינה" של האמן ההולנדי יאן ורמיר במוזיאון מאוריצהאוס בהאג.
בסך הכל מדובר על יצירות ששוות יחדיו יותר מ-2 מיליארד דולר. המטרה: להסב את תשומת לב הציבור הרחב למשבר האקלים ולאיום הקיומי שהוא מציב לאנושות.
ליצירות האמנות היקרות והחשובות לא נגרם נזק, אך ממוזיאון ברבריני בפוטסדאם דווח כי המסגרת המוזהבת מהמאה ה-19 של ציורו של מונה, נגרם נזק. המטרה של פעילי האקלים אינה לפגוע בציורים, אלא לעורר מודעות באמצעות התנגדות אזרחית. התקשורת בולעת לעת עתה את הפיתיון, ומדווחת על התקריות האלה בכל פעם ובכל מקום שהן קורות - גם אם בקורטוב של הומור. המומחים חלוקים בשאלה אם מחאה כזאת יכולה לשנות דבר כלשהו במציאות, כשחלקם סבורים שמדובר בבזבוז זמן ילדותי.
הארגון הבריטי "ג'אסט סטופ אויל", שחבריו שפכו מיץ עגבניות על "החמניות" בגלריה הלאומית בלונדון, אינו ארגון הסביבה הראשון שהוציא לפועל מתקפות אמנות בחודשים האחרונים: במאי, בחור המחופש לזקנה בכיסא גלגלים זרק חתיכת עוגה על ציור ה"מונה ליזה" במוזיאון הלובר בפריז, וצעק על האנשים המופתעים "חשבו על כדור הארץ", בעודו מובל החוצה על ידי אנשי ביטחון. ביולי, מפגיני אקלים הדביקו את ידיהם לזכוכית שמכסה את הציור "פרימברה" של בוטיצ'לי בגלריה אופיצי בפירנצה. במקביל, פעילי ג'אסט סטופ אויל הדביקו את עצמם למגרות של יצירות אמנות מפורסמות בלונדון, מנצ'סטר וגלזגו וריססו "לא לנפט חדש" תחת העתק של "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י.
"אנחנו נמצאים באסון אקלימי, וכולכם מפחדים ממרק עוגבניות או פירה על ציור", אמרו פעילי ארגון Letzte Generation הגרמני כשכרעו ברך מתחת לציור המטפטף כשידיהם מודבקות למסגרת. "אני מפחדת כי המדע אומר לנו שלא נוכל להאכיל את המשפחות שלנו ב-2050...הציור הזה אלא יהיה שווה כלום במצב כזה", אמרה אחת המפגינות בפוטסדאם.
פיבי פלאמר, אחת מפעילי ג'אסט סטופ אויל שזרקו את מיץ העגבניות, אמרה בראיון כי הקבוצה לא היתה עושה זאת אם לא היתה סמוכה ובטוחה שהציור מוגן על ידי זכוכית. לדבריה, המטרה היא לא לשאול אם אנשים מוכנים לזרוק מרק על ציורים, אלא להעלות שאלות דחופות יותר לגבי דלקי מאובנים, מדיניות אקלים ועלויות הומניטריות. "אנחנו משתמשים בצעדים כאלה כדי לקבל את תשומת לב התקשורת, משום שאנחנו צריכים שאנשים ידברו על הנושא. אנחנו יודעים שהתנגדות אזרחית עובדת. ההיסטוריה מראה לנו שהיא משפיעה".
היסטוריה של מחאות אמנותיות
פעילי אקלים הם אינם הראשונים ששמו למטרה יצירות אמנות מפורסמות במסגרת המחאה שלהם. "ונוס מול המראה", המכונה The Rokeby Venus, של דייגו ולסקז הספרדי היא אחת מיצירות האמנות המפורסמות ביותר של האמן. בציור נראית אלת האהבה הרומית שוכבת ערומה על צדה כשגבבה לצופה, מביטה במראה שמחזיק קופידון.
במרץ 1914, הסופרג'יסטית מרי ריצ'רדסון נכנסה לנשיונל גלרי בלונדון וחתכה את הציור כמה פעמים עם סכין קצבים. ריצ'רדסון, שהיתה סטודנטית לאמנות ועיתונאית, עשתה זאת במכוון כאקט של מחאה נגד מעצרה מנהיגת הסופרג'יסטיות הבריטית אמלין פנקהסרט. לאחר מכן היא אמרה שבחרה בציור המסוים הזה בשל ערכו ומשום ש"גברים נהגו ללטוש עיניים בציור כל היום".
"ניסיתי להרוס את הציור של האישה היפה ביותר בהיסטוריה המיתולוגית כמחאה נגד הממשלה שהורסת את פנקהרסט, שהיא האדם היפה ביותר בהיסטוריה המודרנית", אמרה ריצ'רדסון. העונש שנגזר עליה היה שישה חודשים בכלא, אך היא שוחררה לאחר כמה שבועות בעקבות שביתת רעב. המוזיאון נסגר לשבועיים בשל עבודות הרסטורציה.
"גרניקה" של פבלו פיקאסו היוותה מטרה למחאה במהלך מלחמת וייטנאם. בפברואר 1974, שנה לאחר מות פיקאסו, האמן האיראני טוני שפרזי ריסס את הציור האנטי מלחמתי בספריי אדום וכתב "Kill Lies All", באותיות ענק על הציור השחור-לבן שהיה מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.
שפרזי הגיב לחנינה שהעניק הנשיא ניקסון לוויליאם קיילי, הקצין האמריקני היחיד שעמד למשפט על טבח מי ליי ב-16 במרץ 1968. האמן גם רצה למחות נגד מלחמה ומוות של אזרחים, על פי מוזיאון ריינה סופיה הספרדי במדריד. שפרזי הוצא מהאולם והואשם בעבירת היזק. כנשאל על ידי המשטרה מדוע עשה זאת, ענה שפרזי, "אני אמן, ורציתי לספר את האמת".
צוות המוזיאון הצליח לנקות את האותיות המרוססות בתוך שעה. משום שהציור היה מכוסה בשכבה עבה ביותר של לק, לא נגרם לו נזק קבוע. כיום, שפרזי הוא סוחר אמנות בניו יורק. כשנשאל על יד אתר "ולצ'ר", אם היה עושה זאת שוב, הוא ענה: "אלה היו זמנים אחרים. אלה היו זמנים אומללים, והיה צריך להתייחס לכך. הייתי בן 30. לא הייתי אותו אדם שאני היום, אז ברור שלא".
בשנים האחרונות השיטה אומצה גם כמחאה נגד יצרניות האופיואידים, בעקבות משבר האופיואידים החמור בארצות הברית, שגבה את חייהם של אלפי בני אדם במדינה והוביל להתמכרות קשה בקרב אינספור אחרים.
PAIN , ארגון Prescription Addiction Intervention Now, נוסד ב-2017 על ידי הצלמת האמריקנית נאן גולדין, שהחלימה מהתמכרות למשככי כאבים. הארגון ערך בשנים האחרונות הפגנות במוזיאונים גדולים בעלי קשרים עם משפחת סאקלר, הבעלים של יצרנית התרופות פרדו פארמה. חברי הארגון מתמקדים בעיקר ב"פילנתרופיה הרעילה של המשפחה המיליארדרית", לטענתם. הם מוחים נגד מוזיאונים שקיבלו תרומות מהמשפחה וקוראים להם לנתק את הקשרים הפיננסיים ולהסיר את שם המשפחה מאגפים שונים במוזיאונים.
במרץ 2018, פעילי הארגון תלו שלטים ופיזרו בקבוקי תרופות שעליהם היה כתוב "אוקסיקוטין במרשם משפחת סאקלר" באגף סאקלר במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. בפברואר, המפגינים זרקו חתיכות נייר שנראו כמו מרשמי תרופות במוזיאון גוגנהיים בעיר. לאחר מכן הם צעדו בשדרה החמישית והתכנסו להפגנה על מדרגות המטרופוליטן. ביולי, שיתף הארגון פעולה עם פעילים צרפתים שערכו מחאה בלובר. הם עמדו בתוך הבריכה סמוך לפירמידה מזכוכית המפורסמת והחזיקו שלט שעליו כתוב "הורידו את השם של סאקלר".
הקבוצה ערכה מחאות דומות בלונדון במוזיאון ויקטוריה ואלברט ובמוזיאון האמנות הרווארד. כתוצאה מכך, הלובר היה הראשון שהסיר את שם משפחת סאקלר מקירותיו ביולי 2019. מאז מוזיאונים רבים הלכו בעקבותיו, כול המטרופוליטן וגוגנהיים, הנשיונל גלרי, טייט גלרי בלונדון ועוד. חלקם הבטיחו להפסיק לקבל תרומות מהמשפחה.
לדברי גולדין, "פעולה ישירה עובדת. הקבוצה שלנו נלחמה במשך ארבע שנים כדי שהמשפחה הזאת תיקח אחריות באמצעות מגזר התרבות והתמקדות בפעולות אפקטיביות, עם תמיכה עצומה של קבוצות מקומיות שנלחמו לצידנו".
אם כן, מחאה לא מזיקה, אך מתוקשרת, עשויה לשנות דברים במציאות. מנגד, אי אפשר להשוות חברה אחת שגורמת נזק למצב גלובלי קיומי שמשפיע על כל החיים בכדור הארץ. יתרה מכך, במשבר האקלים, אין אשם אחד שאפשר להצביע אליו את האצבע או להטיל עליו את כל האחריות. אלה ממשלות, חברות ענק, חקלאים, בעלי אינטרסים, אנשי פיננסים ועוד ועוד. כשפעילי האקלים מוחים באמצעות יצירות האמנות, האם יש לכך בכלל השלכות על מי שגרם למשבר האקלים מלכתחילה?
הזינוק במחאות אקלים נועזות ויצירתיות יותר ויותר מגיע בתקופה של עלייה חדה בחרדה מפני שינוי האקלים. עם זאת, אף שהחרדה היא נרחבת, המפגינים הם בדרך כלל המיעוט. על פי מחקרים, פחות מ-10% מוכנים להיות מעורבים במחאה לא אלימה. דורות צעירים יותר נוטים לתמוך במחאה פעילה יותר שמייצרת עימותים, אך לא רק הם. גם מדענים מעורבים במחאה. סיינטיסט רבליון היא קבוצה של מדענים ואנשי אקדמיה שלוקחים חלק במרי אזרחי וקוראים לעמיתיהם להצטרף. לדברי סטיוארט קפסטיק, מהמרכז לשינוי אקלים ומהפכים חברתיים באוניברסיטת קרדיף, "מרי אזרחי לא אלים, מבחינתי, הוא המוצא האחרון", הוא אמר ל"פראנס 24". "אני מקווה שזה דבר שידחוף את מקבלי ההחלטות להיות שאפתניים יותר. משבר האקלים אינו מטופל ברצינות שמגיעה לו". לקפסטיק אין ספק שהמחאה של קבוצת המדענים "היא הדבר הנכון לעשות".
קפסטיק אינו לוקה באשליות, הוא יודע שהמחאות האלה הן "רק חלק מתהליך". השינוי האמיתי והמשפיע הוא הפחתת פליטות גזי החממה באמצעות הפסקת השימוש בנפט וגז. כדי שזה יקרה, "נדרשת פעולה ולחץ לאורך זמן בכל שכבות החברה", הוא מוסיף.
לדברי אוסקר ברגלנד, מרצה באוניברסיטת בריסטול, התזמון של פעולות המחאה האלה אינו מקרי. "אנחנו רואים עלייה בפעולות המחאה לקראת כנס האקלים COP27 במצרים שייערך בנובמבר. המטרה היא שנושא האקלים ימשיך לככב בתקשורת".
הסכנה: אובדן התמיכה הציבורית
לדברי מומחים, הסכנה שטמונה בפעולות המחאה האלה היא אובדן תמיכת הציבור וכעס על הפגיעה ביצירת האמנות האהובות. מנגד, יש גם יתרונות, בתנאי שהמחאה תגרור תשומת לב מספיק גדולה. "אין כל קשר בין זריקת מרק עגבניות על ציור לדרישה להפסיק הנפקת רישיונות נפט גז חדשים", אמר ברגלנד. "ההתמקדות היא רק על תשומת הלב שמקבלים מהפעולה ומה המטרה שלה".
אך חוסר הקשר הזה הוא שמרגיז אנשים שתומכים דווקא בפעילי אקלים באופן כללי. "ללא קשר לאם אתם חושבים שהמחאות האלה אפקטיביות או לא - אך בתור מדען אקלים שעובד בתחום כבר 30 שנה, ובהחלט חש סימפטיה למפגינים, אני לא מבין מדוע הם שמים למטרה מוזיאונים או ארגונים שאינם למטרות רווח שאמורים לסייע לכולנו", אמר ל"אטלנטיק", ג'ונתן פולי, מנכ"ל פרוג'קט דרודאון. פויל הוא מדען אקלים משפיע אך הוא גם עמד בראש האקדמיה למדעים של קליפורניה ב-2014-2018 בסן פרנסיסקו - אחד מהמוזיאונים למדע הגדולים בעולם.
לדבריו, הציורים אמנם מוגנים על ידי זכוכית, אך זאת אינה אטומה לגמרי לנוזלים. בנוסף, צוות האבטחה וצוותי המוזיאונים עצמם אינם מוכנים לאפשרות שיהיה עליהם לבדוק כל מבקר ומבקר כדי לראות אם הוא נושא מזון כלשהו. בנוסף, המוזיאונים שבאופן מסורתי נמצאים בחובות ונאבקים על תקציבים ותרומות, יהיו עדים לגידול בעלויות הביטוח והאבטחה במאות אלפי דולרים, אם פעולות דומות ימשיכו לקרות. אפשרות אחרת היא שמוזיאונים יצטרכו לשים את הציורים המפורסמים והיקרים בתוך קופסאות הגנה בדומה ל"מונה ליזה" בלובר.
פולי מתנגד גם לקישור האוטומטי בין אמנות לקפיטליזם שמוביל לאי שוויון גם בהשלכות של משבר האקלים. "אנשים אומרים לעצמם, 'אמנות יקרה למיליארדרים', אך זה לא נכון. המיליארדרים שומרים את יצירות האמנות שלהם בתוך כספות בבתיהם, מבוטחות ומוגנות היטב. הם לא נפגעים מהמחאה, הציבור הוא זה שנפגע", הוא אמר והוסיף כי הפעילים ועובדי המוזיאונים הם למעשה שייכים לאותו צד. שניהם מנסים לשמר מתנה יקרה מפז רב-דורית בעבור כולנו. "איני מבין מדוע בשם השימור של דבר מה שאנחנו כל כך מעריכים, אנחנו צריכים לגרום נזק לדבר מה אחר שאותו אנחנו כל כך מעריכים", הוא תהה.
ואולם, יש גם ראיות לכך שמחאות מתוקשרות כאלה כן מעלות את המודעות בקרב הציבור לגבי האקלים באופן כללי. המדיה החברתית מסייעת במובן הזה רבות. לדוגמא, בעקבות המתקפה על "חמניות" של ואן גוך, סרטון שבו נראית הפעילה פלאמר מסבירה מדוע השתתפה במחאה זכה ל-7.9 מיליון צפיות. "מה שאנחנו עושים מניע את הדיון ואז אפשר להעלות את השאלות החשובות באמת", היא אמרה. סרטון אחר של מפגינה בשם לורה ג'ונסון שלקחה חלק בחסימת גשר ווטרלו בלונדון "בשם בנה הצעיר" ונלקחה מהזירה על ידי המשטרה, זכה ל-11.5 מיליון צפיות ברשת.
"אדם צריך להקשיב לשפה של הטבע, לא לשפת הציירים" כתב ואן גוך, והוסיף, " חשוב יותר לחוש את הדברים כפי שהם, את המציאות, מאשר לחוש ציורים". בלגרנד מסכים שלמחאת האקלים שמשתמשת באמנות יש תפקיד מוגבל: "אנחנו יודעים שצריך לעבור לחברות בנות קיימא ולטפל באי שוויון החמור. אנחנו צריכים תנועה רחבה במטרה לזעזע את המערכת הפוליטית. אך במהלך העשורים, שינוי האקלים ישפיע על יותר ויותר אנשים. נראה בהמשך שאנשים יפנו לפעולות נואשות יותר ויותר עקב כך".