עם הגב לקיר: כך יונית לוי סידרה לנתניהו ניצחון בבחירות 2015

בגיל 48 היה יאיר לפיד מאנשי התקשורת המצליחים בישראל. בנם של העיתונאי והפוליטיקאי יוסף (טומי) לפיד והסופרת שולמית לפיד כתב טור אישי פופולרי ב"ידיעות אחרונות" והגיש בערוץ 2 את מגזין החדשות היוקרתי של יום שישי. בנוסף, הוא הוביל במשך שנים את מסע הפרסום של בנק הפועלים. לפיד זכה. לא רק בהכרה ציבורית רחבה, אלא בהכנסות שהפכו אותו לאיש אמיד למדי.

כל אלה לא מנעו מלפיד להזדהות עם אנשי מחאת האוהלים. שישה ימים לאחד שהוקם המאהל ברוטשילד, הוא הקדיש להם טור שכותרתו "מרד העבדים". "אחי העבדים", פנה אליהם, ואז תיאר בכישרון רב את פירמידת האי-צדק שאחראים לה "האדונים", שר האוצר וראש הממשלה. המניפסט החברתי הופץ גם באמצעות עמוד הפייסבוק של לפיד, ומאות אלפי ישראלים חשו שהוא ניסח במדויק את קווי המתאר של החברה שבה היו רוצים לגדל את ילדיהם.

מה שנראה כתגובה אותנטית של פובליציסט למתחולל סביבו היה למעשה מהלך מתוחכם של אדם שכבר התחמם על הקווים לקראת כניסה למגרש הפוליטי. כמה ימים לאחר מכן התקבל לפיד כבן בית במאהל ברוטשילד. על כמה מהשלטים שנתקל בהם בסיור לילי נכתב: "מרד העבדים". כאשר נפתלי בנט נחת במאהל בשעת צוהריים מהבילה, ביקורו נתפס כטבעי הרבה פחות משל לפיד. לא משום שהיה מיליונר, אלא מפני שכפי שהעריך נתניהו, רוב המוחים השתייכו פוליטית למרכז-שמאל, ואילו בנט אחז בשני כובעים ימניים מובהקים: הוא היה מנכ"ל מועצת יש"ע ומייסד שותף, לצד איילת שקד, של "ישראל שלי", תנועה שיזמה קמפיינים אגרסיביים נגד ארגוני שמאל וגופי תקשורת והפיצה אותם ברשתות החברתיות. התנועה צברה עשרות אלפי אוהדים, וכך גם בנט ושקד.

בג'ינס וחולצה קצרה, כשלאוזנו צמודה אוזניית הטלפון הנייד והכיפה הסרוגה הקטנה שלראשו כמעט לא נראית, בנט בן ה-39 נטמע בקלות בשדרה התל אביבית. אבל לא רק במראה, גם בסגנון הדיבור הסחבקי והישיר הוא נראה כמו אחד מהחבר'ה. "המאבק צודק. הכאב הזה הוא של כולם, גם בשומרון יש מצוקה", אמר לנציגי הסטודנטים - ולעיתונאים. ביקורו היה מהלך שיווקי מבריק, משום שהוא הצליח לנתק את עצמו הן מסטריאוטיפ המתנחל והן מהמילייה שנגדו כוונה המחאה: נתניהו ואנשיו.

שקד, שניהלה את "ישראל שלי", סייעה למהלך של בנט וגייסה את פעילי התנועה להשתתפות בהפגנות. במועצת יש"ע, לעומת זאת, לא אהבו את ביקורו של המנכ"ל בשדרות רוטשילד. הם לא השתכנעו שהמחאה החברתית קשורה להגדרת תפקידו להגן על האינטרס של ההתיישבות ביהודה ושומרון. בנט מצידו המשיך למתוח את החבל ולדבר על דעת עצמו. "מבחינתי הוא לא מנהיג המחנה הלאומי יותר", אמר על נתניהו כמה שבועות אחר כך בעקבות החלטת הממשלה לפנות את מאחז מגרון. "אנחנו מחפשים מנהיג אחר", הכריז והוסיף כי ראש הממשלה איבד את רוב הציבור בעקבות המחאה. כעבור ימים ספורים פיטר אותו יושב ראש מועצת יש"ע, דני דיין.

הן לבנט והן ללפיד היו שאיפות פוליטיות מפליגות: להתיישב בבוא היום על כיסא ראש הממשלה. שניהם השכילו להבחין מיד עם פרוץ המחאה ברוח השינוי שהיא מבשרת והזדרזו לנצל אותה. עיניהם כבר היו נשואות לבחירות לכנסת, שהיו אמורות להיערך באוקטובר 2013. הם נעו לשם במסלולים מקבילים.
בינואר 2012 התפטר לפיד מערוץ 2 ובאפריל הכריז על הקמת מפלגת מרכז, יש עתיד בראשות יאיר לפיד. "אנשים ציניים לא בנו מעולם שום דבר", אמר בנאומו הראשון כפוליטיקאי, בכנס היסוד של מפלגתו באוניברסיטת תל אביב. אז גם חשף את הפרק הראשון במצע המפלגה: תוכנית לשוויון בנטל וגיוס חרדים, שהלמה להפליא את רוח המחאה.

בנט, לעומת זאת, ניסה להשתלב במפלגה קיימת. תחילה גישש את דרכו בליכוד, אך כשהגיע לכינוס מפלגתי התקבל בקרירות והבין שנתניהו נעל בפניו את הדלת. הוא הכין את הקרקע להתמודדות במפלגה משלו וייסד תנועה בשם הישראלים, אך משזיהה הזדמנות להשתלט על מפלגת הבית היהודי, גלגולה המעודכן של המפד"ל שהסקרים צפו לה היכחדות, הודיע כי יתמודד בפריימריז על ראשותה.

נתניהו זלזל בבנט. הוא לא חסך בכינויים שביטלו אותו במרוצת מערכת הבחירות: "זה שהיה העוזר שלי", "גימנזיסט מתלהב", "ילדותי", "אין לו את זה", וכשהיה במצב רוח טוב במיוחד הסתפק ב"בניטו". יחסו ללפיד היה מורכב יותר. מצד אחד, ראה בו פוליטיקאי בוסרי, שמפלגתו היא לא יותר ממפלגת אווירה, מצד שני, חשד שהוא שליחו של מו"ל "ידיעות אחרונות", שמבקש להעמיק את דריסת רגלו במערכות השלטון. אך לא היה בכך כדי להטריד אותו כמו איום אחר, ותיק ומוכר.

ביולי 2012 זוכה אהוד אולמרט מעבירות השוחד המרכזיות במשפטו ואותת על כוונתו לחזור לזירה הפוליטית. ראש הממשלה נכנס לסחרור. "האם אולמרט ירוץ?" הייתה השאלה הראשונה שהעלה בכל התייעצות שקיים אז. הוא ייחס לקודמו בתפקיד עורמה רבה ויכולת לרכז סביבו אנשים ומפלגות. לכן בסתיו 2012, לקראת חזרתה של הכנסת מפגרת הקיץ, קיבל נתניהו שתי החלטות חשובות שהיו כרוכות זו בזו. הראשונה שבהן הייתה צפויה: פיזור הכנסת בחקיקת בזק והקדמת הבחירות לראשית 2013. השנייה הפתיעה את המערכת הפוליטית: איחוד כוחות עם אביגדור ליברמן ברשימה משותפת שתיקרא "הליכוד ביתנו". החיבור בין השניים נתפר בחשאי במשך שבועות ארוכים במעון בבלפור ובניו יורק, ושושבינו היה לא אחר מיועץ הסקרים משכבר הימים, ארתור פינקלשטיין. הברית החדשה הבטיחה לנתניהו כהונה שלישית בראשות הממשלה, לכן היה מוכן לשלם בעבורה מחיר מופקע. ליברמן הוצב כמספר שתיים ברשימה, ונציגיו זכו למקום גבוה בה.

בכירי הליכוד זעמו הן על המהלך שנרקם מאחורי גבם והן על דחיקתם ברשימה לטובת אנשי ישראל ביתנו. הם חשדו שנתניהו הבטיח לליברמן הסכם חלומות של התמזגות בליכוד ושליטה במוסדותיו, אך הוא הרגיע את התסיסה בשילוב האופייני לו בין כישורי שיווק לנתוני סקרים. הליכוד ביתנו היא "המפלגה הרפובליקנית הישראלית", הכריז, "הרולס רויס של הימין", שלפי הסקרים של פינקלשטיין תגרוף לפחות 47 מנדטים. את הזוגיות עם ליברמן הגדיר נתניהו כמנהיגות שתפעל בעוצמה מול האיום האיראני והטרור. הוא כמובן הצניע סיבה משמעותית נוספת לאיחוד. משה כחלון, הפופולרי בשרי הליכוד, מאס בהצרת צעדיו בידי יושב ראש המפלגה שראה בו איום. הוא הודיע שלא יתמודד בפריימריז ובחן הקמת מפלגה חברתית-ימנית, שעל פי הסקרים הייתה פוגעת קשות בליכוד.

זמן קצר אחרי האיחוד עם ליברמן, בראשית נובמבר, נתניהו נשם לרווחה כאשר הפרקליטות הגישה ערעור על זיכויו של אולמרט והסירה את יריבו מדרכו. בהמשך אותו חודש, באותו יום ממש, הוא ספג מפח נפש בשתי חזיתות: ברק אובמה ניצח את מיט רומני בבחירות לנשיאות ארצות הברית, ונפתלי בנט נבחר ברוב מרשים לראשות הבית היהודי. החודש הסוער נחתם בהשלמת הפאזל של המפלגות המתמודדות בבחירות הממשמשות ובאות. מכיוון שכחלון לא הקים מפלגה, האיחוד עם ליברמן המשיך להעניק לנתניהו רשת ביטחון ונראה שראשות הממשלה מונחת בכיסו עוד לפני פתיחת הקלפיות. עם זאת, הרשימה שהנהיג הייתה מיושנת ואפורה לעומת אלה שהציגו מפלגות חדשות ומתחדשות, והוא הצטייר כמנהיג מבוגר ולא מעודכן.

ביש עתיד עיצב לפיד תמהיל מדויק של דתיים וחילונים, של ימין ושמאל מתונים, עם ייצוג לביטחוניסטים ולעולים. סיסמת הבחירות שלו, "באנו לשנות", הייתה הנגטיב של כל מה שהליכוד ביתנו ייצג. הבית היהודי התחדשה לא רק בבנט, אלא גם בשקד, שפרשה מהליכוד, התמודדה בפריימריז ונבחרה למקום גבוה ברשימה. יחד, בסיסמה "משהו חדש מתחיל", וכשהם משתמשים בתבונה באמצעים דיגיטליים, הפכו את המפלגה הדתית-עסקנית למגנט לצעירים, בהם מצביעי ליכוד פוטנציאליים. מפלגת העבודה המאובנת והגברית, עם האוריינטציה הביטחונית וקהל המצביעים המבוגר, עברה מהפך עם בחירתם של שלי יחימוביץ' והאג'נדה הסוציאל-דמוקרטית שלה לראשות המפלגה ושל שניים ממנהיגי המחאה, סתיו שפיר ואיציק שמולי, לרשימה לכנסת. ציפי לבני הקימה מפלגת שמאל-מרכז חדשה בשם "התנועה" ושילבה בין תדמיתה כפוליטיקאית ישרה ומנוסה לסדר יום מדיני. בהנהגת מפלגה נוספת עמדה אישה: זהבה גלאון נבחרה לראשות מרצ.

בליכוד ביתנו לא היה ייצוג חברתי משמעותי ולא נכללה שום אישה בעשירייה הראשונה. הנתק מרוח התקופה נמשך גם בקמפיין המפלגה. הסיסמה "הכוח להנהיג", שלטי החוצות שבהם נפרסו נתניהו וליברמן זה לצד וההתמקדות המוחלטת באיום האיראני ציירו את ראש הממשלה ואת שותפו כמחרחרי מלחמה. הציבור התעניין באותו זמן בנושאים אחרים לגמרי - צדק חלוקתי, שוויון בנטל ופוליטיקה חדשה, והתלהב, בדומה ל-2006, ממסרים של תקווה.

ביום הבחירות, שעות לפני סגירת הקלפיות, דווח לנתניהו כי אחוזי ההצבעה במעוזי הליכוד נמוכים. הוא יצא אל השטח, אך עשה זאת בחוסר התלהבות, וקבלת הפנים שזכה לה נעה בין אדישות לעוינות. בסוף היום התברר שכל תחזיותיו של האורים והתומים פינקלשטיין התבדו.

הליכוד ביתנו איבדה רבע מהכוח שהחזיקו שתי המפלגות ערב הבחירות וקיבלה רק 31 מנדטים. לעומת זאת, מפלגות המחאה נסקו, יש עתיד שזה עתה קמה הייתה המפלגה השנייה בגודלה, עם 19 מנדטים, והבית היהודי קבעה שיא היסטורי למפלגה - 12 מנדטים. נתניהו נחלש גם בהיבט הרחב יותר: גוש הימין התכווץ ל-61 מנדטים. לא היה ספק שימשיך לכהן כראש ממשלה, אבל מכיוון שלא היה מעוניין בקואליציה צרה ומתנדנדת, הוא מצא את עצמו תלוי במנצחים האמיתיים בבחירות: לפיד ובנט.

"במה שקשור לבנט ולשקד, שרה הייתה ג'יהאדיסטית", אומר מקורב לשעבר לרעייתו של נתניהו. בחודשים שקדמו לבחירות היא עסקה בהם בכפייתיות. היא כינתה אותם "בוגדים" ו"אופורטוניסטים", קראה כל מילה שפורסמה עליהם וניסתה להביא להכפשתם בדרכים שונות. "מבחינתה הם היו האנשים הרעים שעשו קריירה על חשבונה ועל חשבון בעלה. יש לה חושים חדים, והיא ידעה שהם תדרכו נגדה ונגד ביבי - היא זיהתה את טביעות האצבע שלהם אצל הכתבים הפוליטיים. חירפן אותה שהם מצליחים כל כך".

נתניהו לא נזקק לתגובתה הרגשנית של אשתו כדי שעמדתו כלפי בנט לא תשתנה. הוא הוסיף לראות בו אדם לא אמין, שרלטן, חתרן וחסר עכבות. על אף שהבית היהודי הייתה שותפה טבעית לקואליציית ימין, הוא נמנע במפגין מלהתקשר אל בנט אחרי הבחירות ולהציע לו שיתוף פעולה. את לפיד, לעומת זאת, הוא מיהר לברך על הישגו ואף לדבר איתו על צירופו לקואליציה. הוא ידע שבתקופת הבחירות הידקו לפיד ובנט את יחסיהם, והפנייה אל יושב ראש יש עתיד נועדה לתקוע ביניהם טריז. זה היה מאוחר מדי. לפיד כבר הסכים ליוזמה של בנט לכרות ברית נגד נתניהו. הטירונים הפוליטיים, שהיו שווים יחד 31 מנדטים, הודיעו שהם באים כעסקת חבילה: שניהם בקואליציה או שניהם בחוץ.

נתניהו סירב להיכנע. הוא היה מוכן להקריב לשם כך את השקפת עולמו הכלכלית-חברתית והציע ליושבת ראש מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', שאחזה ב-15 מנדטים ובגישה כלכלית-חברתית הפוכה לשלו, את משרד האוצר וחופש פעולה לקידום רפורמות על פי תפיסותיה. בנוסף, הבטיח לה מעורבות במשא ומתן המדיני. יחימוביץ' סירבה.

נתניהו התביית על המטרה הבאה: ציפי לבני, שמפלגתה קיבלה שישה מנדטים. נאמן לכלל בפרקטיקה שלמד מאביו - "בפוליטיקה אתה חייב לדעת מה אנשים רוצים" - הוא הציע ללבני הצעה חלומית, שמיזגה בין שאיפתה לקדם את התהליך המדיני לרקע המקצועי שלה כעורכת דין: תיק המשפטים, חברות בקבינט המדיני-ביטחוני והתחייבות שלו לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. באותה עת "ערוץ לונדון" עדיין היה פתוח, והיה בכוחו של נתניהו לפוגג את ספקנותה בהצגת מסמכים מסווגים ובשיחות עם עורך דין יצחק מולכו ושותפי סוד אחרים. הוא אף הבטיח לה שתנהל מטעמו את המשא ומתן. הקרח נשבר, ואחרי שיוף הפרטים התייצבו לבני ונתניהו מחויכים מול המצלמות.

אך הברית שכרתו בנט ולפיד, "ברית האחים" כפי שכונתה, המשיכה להיות מכשול בפני הקמת קואליציה. חלפו כמעט שלושה שבועות מיום הבחירות עד שנתניהו הבין שאין לו ברירה וזימן אליו את בנט. מטרתו הייתה לשבור את הברית, אך היא שברה אותו ואת בריתו עם החרדים.

ב-18 במרץ 2013 השביע נתניהו את ממשלתו השלישית. ליברמן יועד לתפקיד שר החוץ. לפיד קיבל את משרד האוצר, בנט את משרד הכלכלה, ושניהם היו חברים בקבינט המדיני-ביטחוני. לבני נכנסה למשרד המשפטים. לא רק שהחרדים נותרו מחוץ לממשלה, אלא גם בהסכם הקואליציוני עם לפיד התחייב נתניהו לחוקק את "חוק השוויון בנטל", שמשמעותו גיוס תלמידי ישיבות (ממש כמו החוק שהבטיח לשאול מופז פחות משנה לפני כן ולא קיים).

החיוכים שפיזר נתניהו בעת השבעת הממשלה הסתירו תסכול גדול. הוא לא היה בעל הבית בקואליציה, אלא נתון בידי לפיד ובנט. בישיבות הממשלה נראה מבודד ונהג בקוצר רוח. ללא ברק, תקיפת מתקני הגרעין האיראניים פינתה את מקומה בראש סדר היום למשא ומתן עם הפלסטינים ולנושאים חברתיים.
לכך נוספה ההרגשה שלפיד נושף בעוצמה בעורפו. יש עתיד, צפו הסקרים שנערכו לאחר הבחירות, עומדת לחלוף על פני הליכוד ולהיות המפלגה הגדולה בישראל, ומנהיגה נכלל ב-2013 ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים".

לפיד "נישא למשרתו הציבורית על גבי התסכולים שהצטברו בשקט בסלונים שבהם היה אורח קבוע במשך שני עשורים", נימקו במגזין את כניסתו למועדון היוקרתי. "הוא סופר, מחזאי, שחקן, מוזיקאי ופובליציסט נקרא ביותר, וכעת מחזיק בתואר שר האוצר. אבל הוא אומר שהוא מצפה, בבחירות הבאות, להביס את הבוס הנוכחי שלו - בהנחה שנתניהו ירוץ שוב - ולהפוך לראש ממשלה. יש לו כבר את הסטייל". נתניהו, שהופיע ברשימה ברציפות בשנתיים הקודמות, נעדר ממנה.

אחד משני הלקחים שהפיק נתניהו מכישלון הקמפיין ב-2013 היה: עליו לנהל את העניינים ממרחב סטרילי, נקי מפוליטיקאים ועסקנים. הוא היה אדריכל הקמפיין הנוכחי וקיבל לבדו את כל ההחלטות, ובכלל זה כיצד תחולק עוגת התקציב. כאן בא לידי ביטוי הלקח השני: נתניהו השקיע הון בהקמת מערך דיגיטלי עצום ובהפעלתו כדי להשיג דומיננטיות ברשתות החברתיות. לראשונה היה בידיו אמצעי שאיפשר לו לעקוף את התקשורת הממוסדת.

את הזרוע הדיגיטלית הפקיד בידי שני צעירים. האחד, טופז לוק בן ה-23, ששירת עם בנו יאיר ביחידת דובר צה"ל. האחר, העיתונאי יונתן אוריך בן ה-26, שלוק המליץ עליו. השילוב בין היצירתיות של לוק וחדות המחשבה של אוריך הפך אותם לצוות מנצח. בידיהם הפכו חשבונות הפייסבוק והטוויטר המנומנמים של נתניהו לזירה חמה ומעניינת. פרט לכישרונם, היו להם כמה יתרונות נוספים: הם היו חסרי שאיפות פוליטיות ונטע זר בליכוד, העריצו את נתניהו והיו נאמנים לו נאמנות עיוורת. הם התחבבו הן על נתניהו והן על שרה, ועם הזמן חלפו על פני אנשי אמון ותיקים כמו נתן אשל, שלמה פילבר וניר חפץ והיו למקורבים ביותר לראש הממשלה.

קמפיין נתניהו נשען על הקו האסטרטגי המוכר של הצגת ראש הממשלה כמנהיג הימין החזק, שימגר את האיום האיראני ויבלום את הנסיגות שמחנה השמאל מתכנן. הקו הזה נגזר מהכוח הפוליטי החדש שהתהווה במרכז-שמאל, המחנה הציוני, מפלגה שאיחדה בין העבודה בראשות הרצוג לתנועה של לבני ונגסה באלקטורט של יש עתיד.

מימין הדאיגה את נתניהו מפלגת המרכז-ימין החברתית שהקים משה כחלון, כולנו. בכירי הליכוד שביקרו בערים המזוהות עם הליכוד ראו במו עיניהם את נדידת המצביעים אל כחלון, שהצליח למתג את עצמו כיורשו החברתי של מנחם בגין. פעילים וראשי רשויות מרכזיים, קצתם דור שני ושלישי למצביעי "מחל", מאסו בנתניהו וגילו אדישות כלפי קמפיין האיום האיראני. מימין לכולנו המשיכה הבית היהודי להיות מטרד. בנט התנער מהברית עם לפיד והצהיר שהשותפה הטבעית שלו היא הליכוד. בכך קרץ לליכודניקים מהימין האידיאולוגי.

כחודש לפני הבחירות, ב-17 בפברואר 2015, פורסם דוח מבקר המדינה ובו התייחסות לשימוש לא הולם בכספי ציבור של שרה נתניהו. "דוח המעונות" תיאר שורת מקרים בהם השיתה רעיית ראש הממשלה, בתחבולות שונות, הוצאות פרטיות על קופת המדינה. בשפה המקצועית היה זה "פיגוע קמפיין".

נתניהו יצא לקרב בלימה בכל כלי התקשורת. הוא התקשר ללא מבוכה אל שרים ואל חברי כנסת של הליכוד בבקשה שיגנו על שרה "באולפנים" ויטענו שהפגיעה בה נועדה להפיל את שלטון הליכוד. כמעט כולם התחמקו ממנו. בה בעת נקט טקטיקה עדכנית יותר וזימן למעונו בבלפור עשרות משפיעני רשת ימנים, חרדים ומהמגזר הרוסי במטרה לגייס אותם להפצת מסריו בקהלים שלהם. הוא לא קיבל את פניהם לבדו. שרה ויאיר, שהתגורר עם הוריו, הסתובבו בין האורחים וניהלו איתם שיחות נרגשות.

יאיר דיבר על עצמו כעל דור רביעי לרדיפת השמאל הבולשביקי. מדי פעם, אימו, שהרגישה שהוא משתלט על השיחה, היסתה אותו. היא עצמה הובילה סיורים אישיים בין אגפי הבית והציגה בפני האורחים את הקירות המתפוררים, את הטחב ואת ארונות המטבח המתקלפים בליווי מונולוגים ארוכים על "השחיטה" שהיא עוברת בתקשורת. המפגש הבלתי אמצעי עם שניהם גילה את מה שכבר היה ידוע בנוגע להשפעתה של שרה. החידוש היה מעורבותו של יאיר.

דוח המעונות הסיט את קמפיין נתניהו ממסלולו האידיאולוגי וחיזק את האווירה הציבורית השלילית נגדו. ראש הממשלה שאף להתמקד בסוגיות מדיניות וביטחוניות, אך דומה שנקלע למשאל עם על אישיותו. כאשר המחנה הציוני עבר בסקרים את הליכוד בשלושה-ארבעה מנדטים החלה להיווצר אווירת מהפך, ונתניהו חזר שוב ושוב על חששו מהנשיא ריבלין. "ביבי היה בטוח שרובי, שחב את בחירתו לנשיאות לגדעון סער, ינצל את ההזדמנות לפגוע בו", אומר דוד שרן, ראש הסגל של נתניהו באותה עת. "לפי ההיגיון הזה, פער של שלושה מנדטים לטובת המחנה הציוני היה נותן לרובי לגיטימציה ציבורית לתת את המנדט לבוז'י".

כל גופי ההתנגדות שילבו זרועות בעצרת המונים בכיכר רבין שבועיים לפני הבחירות. מאיר דגן היה הדובר המרכזי. מחלת הסרטן נתנה בו את אותותיה. בקול חלש ומלא בוז הזהיר: "יש לנו מנהיג שנלחם רק במערכה אחת - המלחמה לשרידותו, להישרדות הפוליטית של עצמו. בשם המלחמה הזו הוא מדרדר אותנו למדינה דו-לאומית ולסופו של החלום הציוני". רבים בקהל מחו דמעה.

"ביבי יגמור עם 17 מנדטים", התנבא סער בביטחון שבוע לפני הבחירות. באותו יום קיבל נתניהו נתונים עגומים כמעט באותה מידה מיועץ הסקרים האמריקני שלו, ג'ון מקלוקלין. לראשונה בקמפיין צנח הליכוד מתחת לקו האדום של 20 מנדטים. הוא קיבל 19 בלבד, בעוד המחנה הציוני התייצב בראש עם 24 מנדטים.

למחרת התקיימה בבית בבלפור התייעצות מצומצמת. נתניהו ירד מקומת המגורים בחולצת פולו שחורה, שהסתירה בקושי את הקילוגרמים שצבר. העלייה במשקל הייתה סימן ההיכר שלו בתקופות של מתח מתמשך, אז היה זונח את האימונים הגופניים ומוצא פורקן בשוקולד ובמזון מהיר. שרה, שהשתתפה בהתייעצות, דבקה בגישה שאפיינה אותה במערכת הבחירות העגומה ב-2006 ושנבעה מההחלטה המושכלת שהתגבשה אצל בני הזוג בשנים שלאחר ההפסד ב-1999. "נלך לאופוזיציה", אמרה. "נחזור מהר".

המראה המוזנח של נתניהו, האמירה המפוכחת של שרה ואווירת הדכדוך הכללית התפוגגו במהרה. כל הכוחות שסגרו עליו: סער ושותפיו בליכוד, הנשיא ריבלין, בנט וכחלון, לבני והרצוג, הנשיא אובמה, ותיקי הגנרלים, הארגונים החברתיים, התקשורת ובראשה מוזס - כל אלה היו הדלק שלו ומיקדו אותו במטרה. ככל שנדחק לפינה, היה להוט יותר לנצח. "ברירת המחדל של ביבי היא תמיד להילחם בסכנה", מזכיר אחד מיועציו לשעבר. "הוא לא מסוגל להרים ידיים. כמו חיה בטבע, כשהוא מאוים, כשהוא רואה מולו יריב שצריך להשמיד, החושים שלו הכי מחודדים. הוא במיטבו".

בסוף השבוע שלפני הבחירות התארחה איילת שקד באחת ההתנחלויות. אחרי שחזרה מבית הכנסת בערב שבת התקשרה על סף דמעות לשלום שלמה, היועץ האסטרטגי של הבית היהודי. "ביבי שותה אותנו ממש עכשיו", אמרה לו. "נגמור בשמונה מנדטים".

עד אז ניבאו הסקרים לבית היהודי כ-13 מנדטים. על נתון זה בנה נתניהו את תוכנית החילוץ שלו. הוא זימן אליו את ראשי מועצת יש"ע ואנשי תקשורת המזוהים עם הימין, והציג בפניהם את המשמעות של ממשלה בראשות המחנה הציוני באמצעות מסר קצר ומדויק: חזרת אוסלו. מילת הקסם "אוסלו" השיבה אותם לימי רבין ולהתנתקות בתקופת שרון. היא פרטה על הפחדים העמוקים ביותר שלהם וצופפה את שורותיהם.

לא רק מהבית היהודי נצפתה באותו סוף שבוע שיבה הביתה אל הליכוד. "ביום חמישי בערב קרה דבר מוזר", מספר עובד בכיר במנגנון המפלגה. "התחלנו לקבל טלפונים במצודת זאב מפעילים שעזבו לכחלון ואמרו שהם חוזרים לליכוד ורוצים לעזור לביבי". רבים ציינו שהסיבה לכך היא הריאיון עם נתניהו ששודר באותו ערב בחדשות ערוץ 2. המגישה יונית לוי, הם טענו בזה אחר זה, גילתה כלפיו עוינות מוגזמת. הדבר גרם להם לשוב ולהזדהות איתו. נתניהו היה מודע היטב לפער בין הפרסומים למציאות והמשיך להתמקד בקהל היעד שלו: מצביעי ליכוד שעוד רעו בשדות זרים. למרות עוינותו לתקשורת, הוא קיים עשרות ראיונות, בסרט נע, עם כל מי שביקש, ובכלל זה בפלטפורמות אזוטריות.

בבוקר יום הבחירות פעל נתניהו לפי עצת יועציו ונסע בוואן ממוגן למוקדי הצבעה שמזוהים עם הליכוד. באשדוד נסגר עבורו מתחם מאובטח מחוץ לאחת הקלפיות, והוא המריץ את המצביעים הספורים שהיו שם בקריאות במגפון רעוע. כאשר קיבל נתונים על אחוזי הצבעה נמוכים לליכוד במוקדים אחרים, ביקש לחזור לביתו בירושלים. "זה לא עובד", נימק בפני יועציו. "חבל על הזמן. מעכשיו רק תקשורת - תביאו לי את כל מי שאתם יכולים".

מרגע ששב אל בלפור, נכנסו ובאו אל המקום בלוגרים ימנים וחרדים וכתבים של ערוצים קהילתיים זניחים. נתניהו פתח צ'ט עם גולשים והתריע: "לשמאל יש כסף עצום שזורם מחו"ל. לנו אין V15, יש לנו אחד את השני". בצוהריים, כאשר עדכנו אותו יועציו בדיווח חדשותי על אחוזי הצבעה גבוהים ביישובים ערביים, התעוררו חושיו. "ביבי ממש נדלק, זה נפל לו בול על המסר", מספר יועץ בקמפיין. "הוא קלט מיד את הפוטנציאל בקהל הימני. צילמנו את הסרטון בדקות והוא עלה לאוויר. לא חשבנו שזה משהו יוצא דופן. עוד אלמנט בקמפיין".

"שלטון הימין בסכנה", הזהיר נתניהו כשמבטו ממוקד בעדשת המצלמה, "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי".

סרטון "הערבים נוהרים" רדף את נתניהו מרגע שהופץ; ראש הממשלה הואשם בגזענות ובפלגנות, גם בבית הלבן. בטווח הקצר הוא השיג את מטרתו: בערב השתרכו תורים ארוכים בקלפיות בערים שמסורתית היה בהן רוב למצביעי ליכוד.

נתניהו לא יצא מהמעון בבלפור. הוא צפה במדגמים כשלצידו שרה ויאיר בלבד, ורק לאחר ששודרו קיבץ את יועציו בחדר העבודה וכתב בעט כחול את נאום הניצחון. "הוא לא קפץ משמחה", מעיד יועץ בקמפיין על האווירה לאחר שהתברר שהסקרים קרסו והליכוד עקף את המחנה הציוני. "הוא היה בדבר הבא: להקים קואליציה", ומיהר להתקשר לכחלון ולדרעי, וגם לליברמן ולבנט.

באותה עת בגני התערוכה, מאות פעילי ליכוד שכבר השלימו עם הפסד קפצו מאושר לצלילי להיט התקופה "דרך השלום". במקום תחילתו של מהלך הדחה בראשות סער, המפלגה חגגה ניצחון. לא רחוק משם, באולם אחר בתל אביב, המתינו פעילי המחנה הציוני בעגמומיות להרצוג וללבני ומילות השיר של כוורת שהתנגן ברקע הדגישו את המפלה: "נחמד נחמד, היה ממש נחמד". ככל שנקפו השעות והתבהרו התוצאות גדל הפער בין שתי המפלגות: 30 מנדטים לליכוד, 24 למחנה הציוני. שקד צדקה בנבואתה, ונתניהו שאב את המנדטים של הבית היהודי - היא קיבלה שמונה מנדטים בלבד. הליכוד ניצח לא רק במעוזיו המסורתיים בפריפריה, אלא גם בשורת ערים במרכז הארץ, בהן פתח תקווה וראשון לציון.

כשנתניהו נכנס לאולם בגני התערוכה אחרי חצות, מלווה בשרה וזוקר את אגודליו אל על, חשו חברי הליכוד הוותיקים את אותה התרוממות רוח של ליל הניצחון על פרס ב-1996. לשאגות השמחה המוכרות מאז: "ביבי מלך ישראל", "הוא קוסם, הוא קוסם" נוספה אחת חדשה ומתריסה: "הו-הא מה קרה נוני אכל אותה".

"כנגד כל הסיכויים, השגנו ניצחון גדול לליכוד", פתח נתניהו את נאומו כששרה לצידו. גם הפעם התחייב לדאוג לכל אזרחי ישראל, "יהודים ולא יהודים כאחד. כולכם חשובים, וכולכם חשובים לי", הדגיש. בדרך זו התנער מהסרטון המפלג כמה שעות קודם לכן. לאחר מכן הודה בקצרה לשרים, לחברי הכנסת ולפעילים, והמשיך בהרעפת שבחים ארוכה על בניו ועל רעייתו. ליאיר, שישב באולם, ולאבנר, ששהה בחו"ל באותה עת, החמיא על טוב ליבם וחריפות שכלם. כשדיבר על שרה, פנה לעברה ואמר, "איזה מסלול ייסורים עברת לצדי. כמה תעצומות נפש יש לך, רעייתי. כמה תעצומות נפש נתת לי", ונשק לה.

מנחה הערב ניר חפץ הזמין את יאיר להצטרף אל הוריו, אך הבן נמנע מכך, ואילו חברי סיעת הליכוד שמחו להתקבץ על הבמה מיד בהינתן האות. "אני משתתף בצער המשפחה על מה שהייתה צריכה לעבור בחצי שנה האחרונה", אמר הזמר עמיר בניון רגע לפני שפצח בשירת התקווה, "והערב שמח בשמחתה". מבלי משים, בניון לכד את הרגע. באותו לילה נולד הליכוד מחדש כמפלגה של שליט אבסולוטי, בלתי מנוצח, שמשפחתו והוא חד הם.