ב-1 בספטמבר, נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן הזהיר בנאום חריף את האמריקנים מפני רפובליקנים בעלי השקפה אוטוריטרית. הן ליברלים והן שמרנים מתחו ביקורת על ביידן בטענה כי הוא "מפלג". הנאום שלו הגיע מאוחר מדי: האיומים הגלובליים לדמוקרטיה כבר פשטו וחילחלו עמוק מדי.
ההקצנה של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית היא חלק מתופעה נרחבת שאמורה להדאיג את תומכי החופש וזכויות האדם ברחבי העולם: מפלגות ימין קיצוניות רבות מתחזקות בשנים האחרונות ותופשות מקום של כבוד בפרלמנטים השונים - ולעתים אף את השלטון, לאחר עשורים שבהם נחשבו מנודות מהזירה הפוליטית, בשל הלקחים הטראומטיים של מלחמת העולם השנייה.
רק בשבעת החודשים הראשונים של 2022, נערכו בחירות בכמה מדינות מרכזיות באירופה. צרפת, ספרד, גרמניה, שבדיה ואיטליה עברו טלטלות פוליטיות בשנים האחרונות שהגיעו לשיא השנה בשינויים היסטוריים שלא נראו במשך עשורים רבים - ולכולן מכנה משותף אחד: עליית הימין הקיצוני ונורמליזציה הולכת וגוברת של ערכי הימין.
השינויים האלה מתרחשים בתקופה מסוכנת במיוחד באירופה שמתאוששת ממגפת הקורונה: מלחמה בין רוסיה לאוקראינה שלא נראתה כדוגמתה מאז מלחמת העולם השנייה, בשילוב אינפלציה גואה ומשבר אנרגיה שהולך ומעמיק ככל שהחורף קרב.
הדוגמא האחרונה של מפלגת ימין קיצוני שולית שהתחזקה בדרמטיות עד לכדי הגעה לשלטון היא "האחים של איטליה" בראשות ג'ורג'ה מלוני, שמכונה "הממשיכה הרוחנית של מוסליני".
בבחירות החודש זכתה המפלגה ביותר מ-20% מהקולות, ומלוני צפויה לכהן לא רק כראש הממשלה האישה הראשונה באיטליה, אלא גם כראש ממשלה מהימין הקיצוני הראשון מאז בניטו מוסוליני. הקואליציה הימנית שלה כוללת את סילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה לשעבר וידיד ותיק של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ואת מטאו סלביני, שמעריץ את הדמגוג הרוסי ומתנגד להגירה ולמעורבות גדולה של האיחוד האירופי בענייני המדינה.
התחזקות הימין לא קרתה בן לילה. העם האיטלקי, שהלך שבי אחרי מוסוליני והפשיזם שלו בתקופה של בין המלחמות, אמנם הפנה עורף למנהיג ולמדיניות שלו אחרי מלחמת העולם השנייה, אך תנועה פוסט- פשיסטית קטנה נותרה פעילה כל העת, מתכננת במשך יותר משבעים שנה את חזרתה לשלטון.
הרגע הגיע מוקדם יותר השנה, כשאיטליה מצאה את עצמה לפני בחירות מוקדמות לא מתכוננות, בעקבות התפרקות הקואליציה של ראש הממשלה מריו דראגי בשל חבלה פנימית. דראגי, לשעבר נשיא הבנק המרכזי של אירופה שמונה לתפקיד ראש הממשלה שנה וחצי קודם לכן כדי להנהיג את ההתאוששות של איטליה ממשבר הקורונה, נתפש כדמות מייצבת ויציבה, אהודה ומכובדת ברחבי העולם - ואף כונה "סופר מריו" .
ואולם, גם הוא לא הצליח למנוע את התפרקות ממשלת האחדות שלו כשמפלגת המרכז-ימין "פורצה איטליה" של ברלוסקוני ושתי מפלגות גדולות יותר, "לגה" הימנית של סלביני ו"תנועת חמשת הכוכבים" הפופוליסטית של ראש הממשלה לשעבר ג'וזפה קונטה, ביצעו את מהלך פירוק הקואליציה.
בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, איטליה חוותה הידרדרות חברתית וכלכלית עמוקה, שכללה הידרדרות בהשקעות הציבוריות, באיכות החיים ובתחרותיות העסקית. שלוש מפלגות הימין מטילות את האשמה במצב הפנימי הרעוע בעיקר בהגירה ובכניעה לאיחוד האירופי.
בנוסף, שב לזירה שחקן ישן-חדש, שלאחר מלחמת העולם השנייה עבר שינוי מהותי שלא אומץ על ידי כולם - רעיון "האינטרס הלאומי". בשנתיים שכיהן דראגי כראש ממשלה, הוא המשיך בקידום העמדה, שלפיה מנהיגי איטליה צריכים לשמור על האינטרס הלאומי של המדינה בדרך של התיידדות עם מדינות בעלות ערכים דומים שיכולות לסייע לאיטליה בעת הצורך, למשל, גרמניה וצרפת.
זה שינוי משמעותי לעומת הרעיון שפשט בשנות ה-30 של המאה העשרים, שלפיו איטליה פועלת כמדינה עצמאית בזירה הבינלאומית. מדיניות פרו אירופית וטראנס-אטלנטית שלטה בפוליטיקה האיטלקית במשך שנים, וכוחות מבחוץ ניסו לעצב את האינטרס הלאומי שלה כראות עיניהם.
הסיבה לשינוי הדרמטי היתה העובדה שלפני מלחמת העולם השנייה, רעיון האינטרס הלאומי היה מקושר אדוקות להשקפה הפשיסטית של האומה, של האימפריה הרומית ושל הגמוניה שנכפית בכוח. התחזקות הימין באיטליה נבעה בחלקה גם מהרצון לחזור לרעיון האינטרס לאומי שמתמקד במדינת הלאום. חזרתו של המונח אינטרס לאומי ללקסיקון הפוליטי בפרשנותו המסורתית, והשימוש בו ללא בושה או חשש של העלאת הדים אפלים מהעבר, מדגימה היטב את האופן שבו הימין נהפך לחלק מהזרם המרכזי שוב.
רפאלה דנסיגר, פרופסורית לפוליטיקה ועניינים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון, סבורה כי אף שמפתה להגדיר את השינוי הזה כפתאומי ורדיקלי, "זה כלל אינו שינוי, אלא המשכיות של מגמה". לדבריה, באיטליה למשל נהפכו השקפות ימניות קיצוניות לנורמליות בשנים האחרונות.
יתרה מכך, אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר שנרשמו בבחירות האחרונות במדינות השונות באירופה, לעומת בחירות עבר, מסייעים לימין להתחזק עוד יותר. "זה כישלון של השמאל", היא אמרה ל-CNN.
הניצחון ההיסטורי של הימין באיטליה הגיע לאחר ניצחון דומה, והיסטורי לא פחות, של מפלגת ימין קיצוני בעלת שורשים ניאו-נאציים בשבדיה, הידועה בליברליות ובשוויוניות שבה.
מפלגת "הדמוקרטים השבדים", שנהפכה לשנייה בגודלה בשבדיה בבחירות הכלליות מוקדם יותר החודש, הדיחה את קואליציית השמאל-מרכז מהשלטון לאחר כמאה שנים - ואיפשרה לראשונה את כניסתו של הימין הקיצוני לממשלה החדשה.
שבדיה אמנם נתפשת בעולם כמדינה ליברלית ופרוגרסיבית, ורעיונות רבים שמאומצים עם הזמן באירופה, כמו שוויון מגדרי או זכויות להט"ב, יצאו ממנה. ואולם, בשנים האחרונות התמודדה המדינה הסקנדינבית עם סוגיות של הגירה, חוק וסדר ופשיעה חסרת תקדים. הגורמים הללו הובילו לעליית הימין הקיצוני ושל מפלגת "הדמוקרטים השבדים", ששורשיה נעוצים בלאומניות לבנה ופשיזם.
"הגירה היא הסיבה היחידה שהדמוקרטים השבדים קיימים מלכתחילה, הם מתנגדים להגירה וזה המצע שלהם", אמר פונטוס אודלמן, מרצה לפוליטיקה באוניברסיטת אדינבורו לאתר "יורו ניוז" בחודש שעבר. "המפלגה נולדה בעצם מהתנועה הניאו נאצית של שנות ה-80, ומאז ניסתה להפוך לחלק מהזרם המרכזי ולדבר פחות על דם ומורשת ויותר על חוסר היכולת של גזעים אחרים".
הממשלה האחרונה בשבדיה, שהובלה על ידי הסוציאל דמוקרטים השמאלנים בראשות מגדלנה אנדרסון ( האישה הראשונה שמכהנת בתפקיד), קיבלה את אמון הציבור. הבוחרים טענו לפני הבחירות כי הם בוטחים באנדרסון יותר מבכל מנהיג מפלגה אחר, במיוחד לאחר שתמכה בהצטרפות שבדיה לנאט"ו לאור המלחמה באוקראינה והאיום הגדל של פוטין.
עם זאת, לפופולאריות האישית של אנדרסון לא היתה בסופו של דבר השפעה משמעותית על ביצועי מפלגתה בסקרים. בליל הבחירות החודש, הודתה אנדרסון הודתה בתבוסה מול גוש הימין והודיעה על התפטרותה לאחר שגוש השמאל-מרכז זכה ב-173 מושבים בלבד, מתוך 349 המושבים בפרלמנט.
גם בצרפת, התחזקה מארין לה פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני "החזית הלאומית", לקראת הבחירות שנערכו באפריל - והיתה זאת שזכתה לעלות לסבב השני ולהתמודד ראש בראש עם הנשיא עמנואל מקרון. בסופו של דבר הפסידה לה פן למקרון ולא בפער עצום - דוגמא נוספת למגמה המתרחבת של התחזקות הימין באירופה והפיכתו שוב ל"בון טון" .
אך גם התחזקותה של לה פן לא קרתה בחמש השנים מהבחירות ב-2017 לבחירות שהתקיימו השנה (מפלגתה קיבלה יותר מ-41% מהקולות בסבב השני, נתון גבוה בהרבה לעומת הבחירות הקודמות ב-2017). לה פן היא שחקנית משמעותית בפוליטיקה של צרפת מתחילת המאה ה-21, ועמדתה דוגלת בכלכלה ליברלית אך לא בתרבות ליברלית. היא מתעדפת ביטחון וערכים מסורתיים על פני חירויות הפרט והאזרח.
ובדומה למנהיגי מפלגות הימין באיטליה, גם לה פן מנהלת מערכת יחסים ידידותית עם פוטין. מקרון אך האשים אותה בעימות סוער לפני הבחירות, בכך שהיא נמצאת תחת השפעתו של פוטין בשל הלוואה שהעניק בנק רוסי למפלגה שלה לפני שנים.
מקרון גם האשים את לה פן בטיפוח תשוקה עזה להוציא את צרפת מהאיחוד האירופי. לה פן הגיבה באמירה הפופוליסטית כי תשלשל כסף בחזרה לכיסי מיליוני בוחרים צרפתים, בשנה שבה תשומת לב הבוחרים נתונה בעיקר ליוקר המחיה ולאינפלציה.
מה שסיבך את המצב עוד יותר בעבור מקרון היתה העובדה שלה פן הצליחה לרכך את תדמיתה לקראת הבחירות, זנחה את סוגיות ההגירה ויורוספטיות לטובת יוקר המחייה - ונהנתה מקולות של בוחרי ימין קיצוני שנרתעו מהמועמד אריק זמור, שנתפש קיצוני מדי והעניקו את קולותיהם ללה פן במקום זאת. בנאומיה, לה פן תיארה את עצמה כדמות מאחדת שתרפא את צרפת המפולגת ותעצור את ה"כאוס" שלדבריה נגרם בשל מקרון, בנקאי לשעבר, שלטענתה מייצג את "כוח הכסף" ופועל בשביל מעטים.
הפוליטיקה בצרפת גם היתה עדה הפעם לשינוי מהותי במסורת, בדומה לשינויים במדינות אחרות באיחוד האירופי. לאורך השנים, בבחירות מקומיות, אזוריות וכלליות, מצביעי ימין ושמאל באופן היסטורי התאחדו כדי למנוע מהימין הקיצוני לעלות לשלטון, תופעה שידועה בכינוי "חזית רפובליקאית". החזית הזאת ככל הנראה התפרקה במאה ה-21. "בקרב הפוליטיקאים, החזית הרפובליקאית נכנסת לפעולה, אך נותר לראות אם הבוחרים ילכו בעקבותיה", אמר מתייה גלארד, מנהל מכון הסקרים Ipsos פראנס, לקראת הבחירות. ואולם, אף שהמועמדים של הזרם המרכזי, כולל המפלגה השמרנית והמפלגה הסוציאליסטית תמכו במקרון בסבב השני, המצביעים שלהם לא הלכו בעקבותיהם.
ב-2017, מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" שמתנגדת להגירה זכתה לראשונה במושבים בפרלמנט הגרמני, קיבלה יותר מ-12% מהקולות בבחירות הפדרליות ונהפכה למפלגה השלישית בגודלה במדינה. "משהו בהחלט קורה. מצרפת ואיטליה ועד לשבדיה, נראה שדחייה של המדיניות הפאן אירופית הולכת ומתחזקת בקרב האזרחים שלנו", אמר גאנר בק, חבר מפלגה, ל-CNN.
מאז, המפלגה הוצבה תחת פיקוח רשמי של הרשויות בשל "חשד לניסיון חתירה תחת החוקה הדמוקרטית של גרמניה". זאת המפלגה הראשונה שהושמה תחת פיקוח של ממשלת גרמניה מאז התקופה הנאצית. המועצה המרכזית של יהודים בגרמניה קיבלה את הצעד בברכה ואמרה כי "הפוליטיקה ההרסנית של המפלגה חותרת תחת המוסדות הדמוקרטיים ופוגעת באמינות של הדמוקרטיה בעיני האזרחים".
ובפברואר השנה, מפלגת הימין הקיצוני בספרד, "ווקס" בראשות סנטיאגו אבסקל, הצליחה להיבחר השנה לראשונה אי פעם לממשלה אזורית, הודות להסכם עם המפלגה השמרנית "מפלגת העם". שתי המפלגות שולטות כעת יחדיו באזור קסטיליה ולאון. "ווקס" גם נהפכה למפלגה השלישית הכי פופולארית בספרד בבחירות בפברואר, למרות המדיניות השנויה במחלוקת לגבי הגירה, מגזר, אלימות ומגוון.
הספרדים סבלו בשנים האחרונות מאי יציבות פוליטית. ב-2019, נערכו שתי מערכות בחירות לאחר שחודשים של שיחות קואליציוניות לא הצליחו להוביל להקמת ממשלה. זאת היתה מערכת הבחירות הרביעית בספרד בארבע שנים. שתי מערכות הבחירות ב-2019 נערכו אחרי פרשת שחיתות שהובילה להפלה של ראש הממשלה מריאנו ראחוי מהמפלגה השמרנית. בנוסף, הבדלנים בקטלוניה הגבירו את כוחם בתקופה הזאת, דבר שהביא למשבר פוליטי חריף סביב משאל העם על ההתנתקות מספרד באוקטובר 2017.
הבחירות החוזרות והנשנות הובילו להתחזקות של הימין הקיצוני בספרד. ובעוד ברוב אירופה הימין הקיצוני מתמקד בסוגיית ההגירה, בספרד, האירועים בקטלוניה סייעו ל"ווקס", מפלגה שמביעה נוסטלגיה למשטר פרנקו, לצמוח . "ווקס", שנוסדה רק ב-2013, קיבלה כ-15% מהקולות ול-52 מושבים בפרלמנט ב-2019 - ונהפכה למפלגה השלישית בגודלה בספרד ורשמה הישג היסטורי: זאת היתה הפעם הראשונה שלמפלגת ימין קיצוני יש ייצוג בפרלמנט הספרדי מאז תום הדיקטטורה של פרנקו.
"אנחנו נמצאים כעת בשלב רגרסיבי בדמוקרטיה האירופית", כתב הפילוסוף הספרדי ג'וזף רמונדה בעיתון הספרדי "אל פאיס", כשתיאר בפברואר את התמיכה ב"ווקס". ואכן, נראה כי התחזקות הימין הקיצוני באירופה בעשור האחרון מבטאת בעיקר את השאננות שפושה ביבשת ובמוסדות שמטרתן לשמר את הדמוקרטיה.
במשך עשורים לאחר זוועות הנאציזם והפשיזם, פוליטיקאים אירופים מהימין ומהשמאל דאגו לדחוף את הימין הקיצוני בחזרה לשוליים בכל פעם שניסה להרים את ראשו. הם הבינו כי האידיאולוגיה מלאת השנאה הזאת שונה במהותה מהערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה.
דוגמה אחת למאמצי שימורה דמוקרטיה ביבשת היא מפלגת העם האירופית, המחזיקה בעמדות שמרניות וליברליות, אך תומכת במקביל בהרחבת האיחוד האירופי ובהעמקת האינטגרציה בין חברותיו. מפלגה זאת היא אחת המפלגות האירופיות הוותיקות באיחוד האירופי ובעלת השפעה נרחבת, והמפלגה הפוליטית הגדולה ביותר בפרלמנט האירופי מאז 1999.
מנהיגים שונים באירופה, ובהם קנצלרית גרמניה לשעבר אנגלה מרקל, עבדו קשה במשך השנים כדי לבודד את המפלגה מגורמים ימניים קיצוניים. ובשבדיה למשל, עד 2018 "המפלגה המתונה" השמרנית סירבה לשתף פעולה עם "השבדים הדמוקרטים", מפלגה ששורשיה נעוצים באידיאולוגיה נאצית.
אך הדחייה הקולקטיבית הברורה מאליה ברחבי אירופה של ערכי הימין הקיצוני, שהובילו את היבשת והעולם למלחמת העולם השנייה, כבר אינה כה ברורה מאליה כיום.
פייטרו קסטלי גטינארה, פרופסור לתקשורת פוליטית ב- Université Libre de Bruxelles, אמר לאתר "ווקס", כי הימין הקיצוני הוא תנועה גלובלית ואידיאולוגיה גלובלית. המאפיין המשותף להן הוא לרוב דחייה של הגירה. "רעיונות חדשים שמגיעים מבחוץ נחשבים למסכנים את מדינת הלאום, במיוחד כשמדובר בזכויות אזרח, ובעיקר שוויון מגדרי", הוא אמר.
לדבריו, העמדות שמשותפות לפוליטיקאים מהימין הקיצוני באירופה הן ההתנגדות לדמוקרטיה ליברלית והעדפה של דמוקרטיה פופוליסטית יותר או אוטוריטרית; הדגש על נצרות ועל חשיבות הלאומנות הנוצרית, כמו גם על חשיבות המשפחה המסורתית; והקמפיין נגד כל מה שמכונה "הלובי של קהילת הלהט"בים".
המומנטום של הימין באירופי החל להתחזק לאחר המשבר הפיננסי ב-2008. כעת משבר יוקר המחייה אחר חותר תחת הממשלות והמוסדות האירופים. המלחמה באוקראינה הרעה את המצב, אך חקיקות אקלים שאפתניות והמדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי של אירופה תרמו להתחזקות האינפלציה עוד לפני כן. השחיקה ברמת החיים גורמת לאזרחים לחוש חוסר שביעות רצון כלפי הממשלות שלהם והממסד הפוליטי.
בנוסף, משבר תמיד יוצר הזדמנויות למפלגות שנמצאות באופוזיציה, ללא קשר לאידיאולוגיה שלהן. אך את הפוליטיקה של הפחד שמתבססת ומסתמכת על המשבר, בדרך כלל נוטים הימין והימין הקיצוני לאמץ.
"מחקרים רבים מראים כי לבוחרי הימין יש צורך גדול יותר בוודאות ויציבות. כשהחברה שלנו משתנה, השמרנים מפרשים זאת פסיכולוגית כאיום. לפיכך, קל הרבה יותר לאחד את האנשים האלה נגד שינויים שקורים במציאות או נגד איומים כללים יותר כמו משבר האנרגיה, אינפלציה, מחסור במזון או הגירה", אמרה אליס סטולמאייר, מנכ"לית ארגון דפנס דמוקרסי, ל-CNN השבוע.
איומים כאלה יש כיום למכביר. "עליית מחירי המזון ודלק, נפילה באמון במוסדות הדמוקרטיים, אי שוויון מתרחב, קושי בניידות מעמדית וחששות לגבי המהגרים יצרו תחושה של ייאוש שמנהיגים חסרי מצפון יכולים לנצל בקלות", אמר ניק צ'יזמן, פרופסור לדמוקרטיה באוניברסית בירמינגהם באנגליה, ל-CNN. לדבריו, השילוב של המשברים כיום הוא "הסערה המושלמת שעמה מתמודדת הדמוקרטיה הליברלית - ומדינות שתומכות בהכללה, ממשל אחראי וזכויות אדם, ייאלצו להתאמץ הרבה יותר כדי לשרוד אותה".