נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן זקוק ל"גמישות הניקסוניאנית" כדי להפיג את המתיחות ולנטרל את העימותים בין ארצות הברית לסין, כך אמר ביולי הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני לשעבר, בראיון לסוכנות הידיעות "בלומברג". ראיון זהה היה יכול להתקיים גם לפני 50 שנה, מאחר שקיסינג'ר בן ה-99, הדיפלומט האגדי שסייע לבסס מחדש את הקשרים בין ארצות הברית לסין בשנות ה-70 של המאה העשרים, לא שינה את השקפתו ואת התיאוריה שלו בנוגע למדינה המזרח אסייתית במשך כל השנים.
אז גם היום, לדבריו, הדבר החשוב ביותר שעל הנשיא ביידן לעשות הוא צריך להיזהר לא לאפשר לפוליטיקה הפנימית בארצות הברית לפגוע ב"הבנה המהותית ביותר בנוגע לסין: "הנוכחות הקבועה שלה בזירה העולמית".
קיסינג'ר פירסם באחרונה את ספרו ה-19, "Leadership: Six Studies in World Strategy". הספר מנתח את החזון וההישגים ההיסטוריים של המנהיגים הייחודיים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה: קונרד אדנאואר, שארל דה גול, ריצ'רד ניקסון, אנואר סדאת, לי קואן-יו ומרגרט תאצ'ר. בספר מחלק קיסינג'ר את המנהיגים לשני סוגי אבטיפוס: המדינאי הפרגמטי בעל ראייה לטווח ארוך והנביא בעל החזון האמיץ (והוא אינו מאמין שיש כיום מנהיג שמשלב באופיו את התכונות של שני הסוגים).
וכמו לפני עשורים, קיסינג'ר עדיין מאמין בשני עמודי התווך שבעזרתם מנהיג טוב - שהוא שילוב של מדינאי ונביא - צריך לנהל את המדיניות הדיפלומטית שלו: כוונה - התכונה המאפיינת של בעל החזון, ואיזון - המחשבה שמנחה את המדינאי. וכמו בשנות ה-50, כשקיסינג'ר היה אקדמי צעיר באוניברסיטת הרווארד שהתמחה באסטרטגיה גרעינית בתקופה שבה המערב היה נתון תחת האיום של אסון גרעיני מצד ברית המועצות, כך גם היום, בתקופה שבה עלייתה של סין נתפשת כאיום הגדול ביותר על המערב - קיסינג'ר עדיין מאמין כי דיפלומטיה צריכה לשאוף להשיג איזון בין המעצמות הגדולות, קשה ככל שהדבר יהיה בפועל.
בראיון ל"בלומברג", אמר קיסינג'ר כי כמובן שחשוב למנוע את מעבר ההגמוניה בעולם לידי סין, או כל מדינה אחרת. לדבריו, סין כיום "מתמודדת עם שורה של בעיות, אך בלי קשר, היא רואה את עצמה בממלכה במרכזית ומנהגת בהתאם. זאת אינה גישה שאנחנו יכולים להסכים לה וחייבים להתנגד לה, אך זה לא דבר שאפשר להשיגו באמצעות עימותים אינסופיים". קיסינג'ר אמר בעבר כי הסלמת המתיחות בין ארצות לסין עלולה להוביל ל"אסון גלובלי שווה ערך למלחמת העולם הראשונה".
קיסינג'ר, שקיבל בצדק את מקומו הנצחי בדפי ההיסטוריה, ידוע בתור האדריכל של מדיניות הנשיאים האמריקנים ריצ'רד ניקסון-ג'רלד פורד שדגלה בביסוס היחסים עם סין בתקופה של מלחמה קרה וקיטוב עולמי בין מזרח ומערב. הוא גם אחראי על "הדטאנט", תהליך הפשרת היחסים בין הגוש המערבי לגוש המזרחי בשנות ה-70 וביסוס יחסים בין ארצות הברית לברית המועצות בהישענות על אסטרטגיה אמריקנית שוושינגטון צריכה להכיר בזכות של בייג'ין ומוסקבה להתקיים.
ביסוס היחסים אמנם לא הביא לסיום התחרות האסטרטגית בין ארצות הברית ליריבות הקומוניסטיות, אבל הוא בהחלט שינה את העולם והוביל להסכמים חסרי תקדים כמו האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני עם רוסיה, לגלובליזציה וסחר חופשי בין מזרח ומערב ולהורדת המתיחות בנוגע למלחמה גרעינית.
העולם כיום עומד בפני אתגרים קשים לא פחות, אתגרים קיומיים, חברתיים וכלכליים. עלייתה של של סין בארבעים השנים האחרונות והתחזקותה הכלכלית ממלאות תפקיד מרכזי בסדר העולמי והגיאופוליטי הנוכחי. לדברי קיסינג'ר, העולם נמצא כעת בסכנה של חוסר איזון.
"אנחנו נמצאים על סף מלחמה עם רוסיה ועם סין על סוגיות שחלקית אנחנו יצרנו, ללא כל מושג איך כל זה ייגמר ולמה זה מוביל", הוא אמר בראיון לכבוד ספרו החדש בחודש שעבר ל"וול סטריט ג'ורנל". חמור מכך, המדינאי הוותיק אינו יודע אם ארצות הברית כיום מסוגלת ללהטט בין סין לרוסיה ולגרום להן לצאת זו כנגד זו, כפי שניקסון לדבריו עשה בשנות ה-70.
אחת הבעיות, אליבא דקיסינג'ר, היא העובדה שהדיפלומטיה האמריקנית כיום "מגיבה לרגש". "אני חושב שהבעיה בתקופה הנוכחית היא להגדיר כיוון. הדיפלומטיה מגיבה לרגש של הרגע. האמריקנים לא מפרידים בין הרעיון של דיפלומטיה לרעיון של מערכת יחסים אישית עם האויב", זאת בניגוד למנהיגים הדגולים של המאה שעברה, שבהם מתמקד ספרו החדש, ומהם, מקווה קיסינג'ר, כדאי למנהיגים כיום ללמוד.
שר החוץ לשעבר ממליץ למנהיגים הנוכחיים לאמץ את ה"גמישות הניקסוניאנית": "אי אפשר פשוט לבטל את הבעיה הסינית, לכן צריך למצוא דרך לחיות לצדה. זאת מדיניות שזקוקה לתקופות של כוונון מחדש והסתגלות, אך גם תקופות של עימות - אך מעבר לכל, יש צורך בתפישה אסטרטגית", הוא הדגיש.
קיסינג'ר מתייחס גם למנהיגי אירופה כיום. לדבריו, צמרת ההנהגה האירופית "חסרה תחושה של כיוון או שליחות", שהיתה למנהיגי המאה העשרים, למשל, לבוס לשעבר שלו, הנשיא השנוי במחלוקת ניקסון, שלטענתו "היה נשיא מצוין מבחינת מדיניות חוץ שהרס את עצמו בשל מדיניות פנים".
קיסינג'ר הוא אחד מהפוליטיקאים - הנדירים אולי - שפיו ולבו היו שווים. התיאוריות של קיסינג'ר וההשפעה שלו היו קריטיים בביסוס היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית ובמניעת הסלמה מסוכנת במאה שעברה. גם בתפקיד היועץ לביטחון לאומי וגם בתפקיד שר החוץ תחת ניקסון ופורד, הוא תמך כל העת באסכולה הריאליסטית לגבי יחסים בינלאומיים. עוד בשנות ה-50, הוא האמין שסין תתחיל להתעצם החל משנות ה-60 ואילך. התפתחות זאת היתה בלתי נמנעת לדידו, אך על פי השקפתו הריאליסטית אין להילחם בה, אלא דווקא לנצל אותה. על ארצות הברית להתקרב לסין כדי שהשתיים יחד יהוו חזית מאוחדת נגד האיום הסובייטי.
קיסינג'ר אף יצא לביקורו הראשון והסודי בסין ב-1971, ולאחר מכן אירגן את ביקורו של ניקסון בפברואר 1972. ההעדפה שלו ביחסים פרגמטיים, פתוחים לדיאלוג ולפשרות. הוא אף היה מוכן להמעיט בחשיבות של ערכים דמוקרטיים במקרה הצורך, על מנת לשמור על השקט. הגורם העיקרי ששיבש את המדיניות הזאת היתה ההתחזקות הכלכלית של סין. כיום, סין נחשבת לכלכלה השנייה בגודלה בעולם, אחרי ארצות הברית. עם זאת, אנליסטים וכלכלנים רבים סבורים כי כבר ב-2030, היא תעקוף את ארצות הברית ותיהפך לכלכלה הגדולה בעולם - מצב שהמעצמה המערבית אינה יכולה לסבול.
התיאוריה שלפיה התנהל קיסינג'ר היתה כה מתקדמת עד כי הוא האמין, בניגוד מוחלט למומחים רבים, כי אסור לארצות הברית לנסות ולשנות את אופי המשטר בסין לדמוקרטי, גם באמצעים צבאיים, כפי שעשתה במדינות אחרות באזורים אחרים בעולם. נהפוך הוא: על פי תפישתו המדינית, הכרחי לדבר ולשתף פעולה עם סין, להתפשר אם צריך, אך לא לעשות זאת למען "ליברליזציה של המשטר הסיני". גישה זאת לטענתו תגרום לסין לצאת נגד ארצות הברית. לפיכך, יש להבטיח יציבות באזור ולהשיג מודוס ויוונדי, הסדר זמני, עם המשטר האוטוריטרי של סין. הוא ותומכי הריאליזם סבורים כי גם אם גישה כזאת לא תקרב את סין למשטר דמוקרטי, בשורה התחתונה, זאת אינה האחריות המוסרית של ארצות הברית.
הדבר החשוב ביותר מבחינת קיסינג'ר וחבריו הריאליסטים הוא להימנע מעימות צבאי בין השתיים. כאדם שגדל בצל אסון גרעיני במהלך שנות המלחמה הקרה, לא קשה להבין מדוע קיסינג'ר עדיין סבור גם היום שיש לעשות כל שאפשר כדי שעימות צבאי לא יפרוץ. הדבר אפשרי רק באמצעות ביסוס הדיאלוג בין שתי המעצמות.
הנשיא האמריקני שאימץ במדיניות החוץ שלו את הגישה של קיסינג'ר היה ברק אובמה, בעיקר בכהונה השנייה שלו. ארצות הברית הזדקקה לסין שתסייע בהבאת צפון קוריאה לשולחן משא המתן, היא ביקשה מסין לפחת את המטבע שלה על מנת לאושש את הכלכלה הגלובלית לאחר המשבר הפיננסי העמוק ב-2008, ורצתה לשים קץ למתקפות הסייבר הסיניות. ב-2012-2016, הדיפלומטים השתמשו במדיניות של קיסינג'ר בהתנהלותם מול סין על אפם וחמתם של ה"נצים" בוושינגטון הבירה. אך אז הגיע דונלד טראמפ.
בתחילת כהונתו ב-2017, הוא אמנם הפגין ידידות כלפי נשיא סין שי ג'ינפינג, אך מאז קיץ 2017, היחסים עם בייג'ין החלו להידרדר. טראמפ התאכזב מחוסר המעש של סין בנוגע לצפון קוריאה ותוכנית הגרעין שלה, וכתוצאה מכך, הורה על תמרונים צבאיים שהרגיזו את בייג'ין, אישר מכירת נשק לטייוואן, הטיל סנקציות על בנק סיני וצייץ אינספור ציוצים נגד שי.
טראמפ אף החל להאשים את סין בגירעון הסחר של ארצות הברית ובאובדן משרות של אמריקנים בבית, ולהדגיש את הצורך בהשבת האיזון. מבחינתו, הדיון בנגע לסין נסגר: סין היא אויבת מסחרית בעולם של מאזן כוח כלכלי. זאת בדיוק המסקנה שאותה ניסה קיסינג'ר למנוע במשך הקריירה המדינית ארוכת השנים שלו.
קיסינג'ר גם התייחס לסוגיית טייוואן שעלתה לכותרות בביקורה ההיסטורי של יו"ר בית הנבחרים האמריקני ננסי פלוסי במדינה לפני כחודש. בעיניו, הביקור היה טעות משום שהוא גרם להתחזקותה הסיכוי שמשבר יפרוץ בין ארצות הברית לסין. העצה שלו לבית הלבן בסוגיה הרגישה היא לשמור על מדיניות העמימות האסטרטגית שבה דגל בעשורים האחרונים. "המדיניות שאומצה על ידי שתי המפלגות, הרפובליקנית והדמוקרטית, איפשרה את הפיכתה של טייוואן לישות דמוקרטית עצמאית, ושמרה על שלום בין סין לארצות הברית במשך 50 שנה. יש להיזהר מאוד ביישום אמצעים שישנו את המבנה הבסיסי הזה של היחסים", הוא אמר ל"וול סטריט ג'ורנל".
בסבך היחסים הדיפלומטיים הבינלאומיים, כשניצבים מול אויבת שונה לגמרי מבחינת השקפת עולם, משטר, מדיניות חוץ ופנים, תרבות וחברה, השאלה שנותרת ללא פתרון לדידו של קיסינג'ר, היא גם השאלה החשובה ביותר: "כיצד לשלב את היכולת הצבאית שלנו עם המטרות האסטרטגיות - וכיצד להתאים אותן לערכים המוסריים שלנו - זאת בעיה לא פתורה".