תודה לך, נפתלי

הנה מקבץ מקרי של כותרות מהימים האחרונים: דיווחים לא רשמיים על הדחתו של ראש המודיעין האיראני חסין טא'אב, בעקבות אי הצלחתה של איראן לנקום בישראל על גל החיסולים המיוחסים לה על אדמת איראן. במקביל, טורקיה מפרסמת את פרטי המזימה האיראנית שסוכלה, בין היתר חטיפתם של שגריר ישראל לשעבר ורעייתו ששהו בחופשה פרטית במדינה. נעצרו עשרה חשודים, חלקם איראנים וחלקם טורקים, בשלוש דירות מסתור באיסטנבול. באותו זמן ממש נפגשים מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה וראש חמאס בעזה אסמאעיל הניה בביירות, ומביעים דאגה מ"ההתקרבות בין ישראל לטורקיה".

הלאה: גורמי מודיעין אמריקניים מאשרים (מאקו): ישראל הסלימה את הפעילות ההתקפית בלב איראן והיא ממדרת את ארה"ב ממרבית הפעולות הללו. עיתונאי סעודי בכיר המקורב לממשל אומר שסעודיה לא זקוקה לארה"ב כדי להגיע לנורמליזציה עם ישראל וכי זה צריך לקרות, ויקרה. שניים ממנהיגי הרשימה המשותפת מסבירים, בקולם, שהממשלה הנוכחית גרועה בהרבה מקודמתה בכל הקשור לאינטרס הפלסטיני (סמי אבו שחאדה ואחמד טיבי).

לכל זה צריך לצרף את השנה הכי שקטה בעוטף עזה מאז ההתנתקות, את בלימת הסכם הגרעין בין איראן למעצמות, את מניעת הקמתה מחדש של הקונסוליה האמריקנית במזרח ירושלים, הקמת "המשמר הלאומי", קיום מצעד הדגלים במסלולו המקורי, העלאת שכר חיילי הסדיר, בלימת גל הטרור, הפיכת הימ"מ ליחידה הלאומית לטיפול ולמלחמה בטרור, שיקום היחסים עם המפלגה הדמוקרטית והממשל האמריקני, העמקת היחסים עם מצרים, שיקום היחסים עם ירדן, חיזוק הברית עם יוון וקפריסין, הנעת תהליך "ועידת הנגב" עם האמירויות, מרוקו ובחריין, ואפשר להמשיך את הרשימה הזו עד סוף העיתון, וזה בלי שנגענו בכלכלה (גירעון אפס, אבטלה חיכוכית).

אי אפשר לא לחשוב על האפשרות שלו היה נתניהו ראש הממשלה עכשיו, והמדינה הייתה בטח נקלעת לסגר נוסף (אלפי מאומתים ביום לקורונה). זה כבר נתפס מובן מאליו, אבל בנט ולפיד ניהלו את הקורונה בלי לסגור קיוסק אחד לדקה אחת. התקבלו כאן החלטות נכונות ואמיצות בתחום הזה.

לכן, אחרי כל האמור לעיל, אני מבקש לפתוח את הטור הזה עם אמירה פשוטה: תודה לך, נפתלי בנט. תודה לממשלת השינוי. תודה על החזרת המדינה לתפקוד. קיבלתם חולה מורדם ומונשם, מחובר למכונת אקמו, הפחתם בו חיים והקמתם אותו, בחזרה, על הרגליים. למרבה הצער, לא השכלתם להצליח גם בתחום הפוליטי. כאן, כשלתם. ישראל נדחקת בחזרה לסחרור של בחירות, אין לדעת כמה זמן זה יימשך.

אז עד שנדע, צריך להגיד אמת: נפתלי בנט היה ראש ממשלה טוב בתנאים הכי גרועים שאפשר להעלות על הדעת. הוא נכשל פוליטית, הוא בנה מפלגה מהגהינום, הוא בחר את אנשיו עם פינצטה הפוכה ואחר כך לא ידע להגן עליהם ממכונת הרעל הביביסטית ולא ידע להבין בזמן מה עובר עליהם. אבל הוא היה ראש ממשלה טוב. גילוי נאות: לא הצבעתי עבורו מעולם וגם לא תכננתי לעשות את זה. כפי שהדברים מסתמנים כעת, הוא לא ירוץ מחדש לבחירות (אם כי טרם החליט). אני מודה לו פשוט, סתם ככה, בשם אזרחי ישראל שמדינתם חשובה להם יותר מסך מנהיגיה.

ומה בנימין נתניהו עשה בימים האחרונים? הוא הצביע בעד הצעת חוק השפיטה של ח"כ מאי גולן, לפיה הממשלה היא שתמנה את שופטי העליון. הוא אישר בכך את ההערכה שאם חלילה ינצח בבחירות, הוא מתכוון להתניע את ה-9D ולעלות על הדמוקרטיה הישראלית. באותו יום הוא גם רטווט, צייץ מחדש, ציוץ של מאיר אטינגר. כן, צריך להגיד את זה פעם נוספת: הוא צייץ מחדש את מאיר אטינגר, מי שהיה מנהיג "חבורת המרד", יעד מספר 1 (לשעבר?) של החטיבה היהודית בשב"כ.

מה עוד עשה נתניהו השבוע? ניהל מו"מ מיוזע ומבוהל עם כל מי שנקלע לדרכו, במטרה לעקוף את הבחירות ולהקים ממשלה חלופית בראשותו. "ישראל לא צריכה בחירות עכשיו", הוא צוטט משיחות סגורות. הוא צודק. בחירות עכשיו זה לא פחות מאסון. הגורם הישיר לבחירות עכשיו זה נתניהו ומכונת הרעל שלו.

בניגוד לפאסון שהוא מנסה לפזר לאחרונה, הוא יודע שבחירות, מבחינתו, יכולות להיות התעלול האחרון. החרדים כבר אומרים בקול רם שזו הפעם האחרונה שהם מתנדבים להניח את עצמם על המנגל למען עגל הזהב. הוא גם יודע שהסקרים מתעתעים (סקר פאנלס פוליטיקס של מעריב שמתפרסם היום כבר מציג תיקו בין הגושים, 57־57). אז מה הוא עושה? מה שתמיד עשה. מנסה לנכלל נכלולים שונים, אופייניים, באותו סגנון שאפיין אותו בדמדומי שלטונו האחרונים: מו"מ עם גדעון סער, כולל הצעות מפליגות, שנדחה בבוז. מו"מ עם בני גנץ, באמצעות איילת שקד, שנדחה בעוד־יותר־בוז. חוץ מהחרדים וסמוטריץ', לא נותרה נפש חיה אחת במדינה שמאמינה למילה אחת שיוצאת מפיו של האיש הזה.

תיקון: החרדים מכירים אותו הכי טוב והם לא מאמינים לו מזמן. סמוטריץ' מאמין לו עוד פחות מהחרדים. סמוטריץ' יודע שמנע בגופו מנתניהו להקים ממשלה בתמיכה כזו או אחרת של רע"ם. מה שקורה עכשיו לנגד עינינו זה צדק פואטי: בנימין נתניהו קוצר עכשיו את כל מה שזרע בשנים של עקיצות, השפלות, תקיעות סכינים בגב, הבטחות ללא כיסוי וסיכולים ממוקדים לכל מי שלא בא לו, או לבני ביתו, טוב בעיניים.

אדם שנפגש איתו לאחרונה מדווח כי ראש הממשלה לשעבר מתנהג כאדם רדוף. הוא משוכנע שמאזינים לו בכל מקום, ולאו דווקא יריבים פוליטיים. הפרנויה שלו גוברת בקצב אקספוננציאלי. הוא מקרין מצוקה וגם סוג של בדידות. כל התופעות הללו אצל נתניהו היו מוכרות גם בעבר, אבל הן כנראה מחריפות. הוא יודע טוב מכולם את מצבו. הוא עם הגב לקיר ומולו תהום. אם לא יצליח לרדת בתחנה הקרובה, התחנה הבאה אחריה כבר לא תהיה לשכת ראש הממשלה.

הודעת הווטסאפ ששלח יאיר נתניהו לאביו וכפיפו בנימין נתניהו, בה הוא מזהיר מהמו"מ המתנהל להקמת ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית, לכדה את מלוא תשומת הלב השבוע. לכאורה, מדובר בהודעה תמימה. מאחורי הקלעים, הסתתרה דרמה לא פשוטה. אכן, היה מו"מ. איילת שקד יזמה וניהלה אותו. הממשלה החליפית אמורה היתה לקום עם בני גנץ. אני מעריך שלחתונה הזו היו מגיעים בסופו של דבר כולם, חוץ מהחתן, כלומר חוץ מגנץ, אבל מו"מ לא עולה כסף ובסביבת גנץ אוהבים לראות את ביבי מזיע. יש להם חשבון פתוח איתו. הסיפור האמיתי היא הקלות הבלתי נסבלת בה הבן משנה את כיוון הספינה שבהגאיה אמור לאחוז אביו. קוראי הטור הזה מכירים את הנושא מקרוב. המציאות חמורה בהרבה מכל מה שפורסם עד כה.

גם שר המשפטים, גדעון סער, חתן מבוקש נוסף לחתונת דמים עם נתניהו, קיבל השבוע מסרון. לא ווטסאפ, מסרון רגיל, כמו פעם. להלן נוסחו: "היי, בוקר טוב, מה שלומך? ראשית אני מברכת בכל ליבי על נפילתה של ממשלת השמאל ובע"ה נקים יחד ממשלת ימין בראשות נתניהו. אני אצטרך את התמיכה שלך בפריימריז הפעם יותר מתמיד. במידה ותתן לי את הקול שלך אשמח שתשיב 1. אוהבת ומעריכה מאוד תא"ל במיל' ח"כ מירי רגב".

בעוד סער מתלבט אם יעניק את תמיכתו הפעם לרגב, הגיע ממנה מסרון נוסף: "בוקר אור מה שלומך? זאת מירי רגב, ראיתי שאין לך זכות הצבעה, קוד 99 (מתפקדי הליכוד שלא משלמים דמי חבר כסדרם, ב.כ.). אשמח להחזיר אותך לקוד 1 על מנת שתחזק את הליכוד ותתמוך בי בפריימריז הקרובים. במידה וכן נא להשיב 1 ויחייגו אליך למילוי פרטים, תודה רבה ח"כ מירי רגב".

ההתלבטות של סער הסתיימה. רגב, אגב, נהנתה מתמיכתו וגיבויו כשהצטרפה בזמנו לליכוד. הוא ניגש אליה במליאה ואמר לה "מירי, ברור שאתמוך בך. כמו תמיד".

מה גרם לבנט לחתוך? זה היה תהליך. הוא השקיע את כל מאודו בשמירה על הממשלה. המוטו היה "בכל הכוח, לא בכל מחיר". ביום שישי האחרון, בשיחה סגורה, הוא עוד הביע אופטימיות. הוא ידע שהמשותפת לא תפיל את הממשלה עד סוף יוני, כדי לא להאריך את תקנות יו"ש (אם הממשלה נופלת בטרם פקיעת התקנות, הן מוארכות אוטומטית). הוא בנה על המשך איפוק של ניר אורבך ועל התפטרות של רינאוי־זועבי וגנאים. אבל אז הוא עשה כמה שיחות לגורמים משפטיים, כדי להבין מה צפוי ב־1 ביולי, אם תקנות יו"ש לא יוארכו. הוא הבין שאין דרך להימלט מהכאוס. הוא התלבט, אבל החליט שלא ישתמש בתושבי יו"ש כשכפ"ץ חי לכהונתו. ההחלטה החלה להתבשל בתוכו.

ביום שני הוא עשה שיחת טלפון נוספת עם ניר אורבך. שיחה מספר שלושים ומשהו בשבועות האחרונים. הוא הבין ממנו שזה נגמר. או השבוע, או בשבוע הבא. הוא ידע שהעובדה שאורבך עובר תהליך סילמניזציה איטי אבל בלתי נמנע, עלולה לגרור אחריו ח"כים נוספים בימינה. הוא החליט לסיים את זה באבחה אחת. את ההחלטה קיבל בשני בצהריים ושיתף בה רק את ראש הסגל, מחשש שתדלוף. הוא עוד עשה תדרוך לכתבים המדיניים בין 2 ל־4 אחה"צ ואז, קרא ללפיד.

חליפו של בנט נכנס אליו בסביבות רבע לחמש. "זה נגמר, יאיר", אמר בנט לחברו, "אני רוצה להעביר לך את המושכות בצורה הכי מסודרת ויסודית שאפשר. בדיוק כמו שסיכמנו". לפיד, שלא היה מוכן להודעה הזו, התרגש. "אתה גבר, נפתלי, אתה אח על מלא", אמר לו (על פי מקורבים שנחשפו לתוכן השיחה).

מאותו רגע ועד עכשיו, ראש הממשלה משקיע את עצמו בתהליך העברת השלטון. הוא יודע את חשיבותו של התהליך הזה. "יש עניינים ביטחוניים הכי רגישים שצריך להעביר בצורה מדויקת", אמר השבוע למי שאמר, "אני נכנסתי לתפקיד בלי חפיפה, בלי כלום. ביום הראשון שלי היו כבר 26 שריפות בעוטף עזה, חמאס הודיע שאם לא נחדש את מזוודות המזומנים הם יחדשו את ירי הרקטות והיה גם נושא אביתר. וכל השנה הזו הייתי צריך לנחש או לברר בדרכים עקיפות איפה נמצאים עניינים ביטחוניים ואחרים רגישים וחיוניים לביטחון הלאומי. ליאיר זה לא יקרה. אמרתי לו שאני כאן לכל צורך, הוא יידע כל מה שהוא צריך לדעת כדי שההחלפה תהיה חלקה. זו המדינה של כולנו".

תזכורת: כשנתניהו נכנס ללשכת ראש הממשלה ב־2009, אנשיו לא טרחו לערוך חפיפה עם בעלי התפקידים שהחליפו. זה פורסם בזמנו בהרחבה. זה פשוט לא עניין אותם. הם באו בפוזה של מי שיודעים הכל. היועץ המדיני של אולמרט שלום תורג'מן, איש משרד החוץ במקור, עתיר ניסיון וקשרים בינלאומיים, נאלץ לגנוז את הקלסרים שהכין עבור השלטון החדש.

כמה חודשים אחר כך הם התעוררו בבהלה וניסו להדביק את הפער, כשהתברר שהנשיא אובמה דורש הקפאת התנחלויות. ראש הסגל של שרון לשעבר עו"ד דב ויסגלס, זומן בבהלה ללשכה כדי ללמד את הגאונים של נתניהו את כל ההיסטוריה וסיכומי העבר בנושא הנפיץ הזה, בין הממשלים, מתקופת הנשיא בוש ואילך.

אתם חושבים שמישהו למד שם לקח? להיפך. כשנתניהו פינה את לשכת ראש הממשלה, 12 שנים אחר כך, אותו דבר בדיוק: לא רק שלא הסכים לחפוף את בנט, הוא אפילו לא הצטלם אתו. הוא גם לא טרח להגיע לעדכונים השוטפים שראש הממשלה חייב לעדכן את ראש האופוזיציה. צריך להגיד את האמת: המדינה לא באמת מעניינת את נתניהו. רק נתניהו מעניין את נתניהו, ונתניהו מאמין שאין מדינה בלעדיו. השנה החולפת הייתה, מבחינתו, ואקום בלוח השנה. חור שחור. הוא עכשיו צריך להקים את המדינה מחדש כי לתפיסתו ישראל חזרה להתקיים על יצוא תפוזים.

מה יעשה בנט? הוא יחליט, כך הוא אומר למקורביו, אחרי יום שני. ברגע שיעביר את המפתחות ללפיד יתפנה לחשוב על זה. הוא יישאר רק אם יגיע למסקנה שזה יועיל למדינה. האינסטינקט הבסיסי שלו מאותת לקחת פסק זמן. הקומביין הרעיל שחרש על גבו הלוך וחזור בשנה האחרונה עורר בו תחושת קבס מהפוליטיקה המקומית. "החרדה היחידה שלי", הוא אמר השבוע לאחד הקרובים לו, "היא שהעסק כאן יתפרק, שנגיע שוב למבוי סתום, והשנאה. היא פשוט בלתי נתפסת, מכל הכיוונים. יהיו כאן קמפיינים של שנאה שטרם נראו. הם כבר כתובים, מכל הצדדים. אני שואל את עצמי מה תפקידי בכוח, כדי למנוע אסון. אם יש לי תפקיד, אנסה למלא אותו. אם לא, אוותר".

בשיחתם האחרונה, אמר בנט ללפיד שיעביר לו את "החפיפה הכי מסודרת שהועברה בתפקיד הזה אי פעם". עם קלסרים ורשימות מדויקות ותיאור מפורט של כל תחומי האחריות והביצוע הרגישים ביותר. "אני הייתי צריך להיות שרלוק הולמס כל השנה הזו", הוא אמר בשיחה סגורה, "לחבר פאזלים ולנסות להבין מה סוכם בנושא האיראני, למה החליטו ככה ולא ככה. זה כל כך היה עוזר אילו קודמי היה מסייע לנווט ולהתמצא בכל הסוגיות הרגישות האלה של ביטחון לאומי. אני שמח שמלפיד האירוע הזה ייחסך. הוא יקבל את כל מה שצריך. שמע, בחברת ההייטק שלי, סאיוטה, עשינו פעם חפיפה של שלושה שבועות למנהל מוצר, אתה מבין?".

מיום שני הקרוב, מבהיר בנט, יהיה כאן ראש ממשלה אחד, שמו יהיה יאיר לפיד. בנט עצמו יהיה ראש הממשלה החליפי ויעמוד לרשות מחליפו. "כמו שיאיר נרתם כל־כולו להצלחה שלי בתפקיד כשאני נכנסתי, כך אני אירתם כל־כולי להצלחה שלו. אנחנו חברים".

בנט נשאל השבוע איך יכול להיות שאחרי כל מה שנתניהו עולל לו ולמשפחתו, הוא הודיע שלא יצביע בעד חוקי הנאשם. מאיפה הוא מביא את הג'נטלמניות הלוזרית הזו? בנט, מה לעשות, חושב אחרת. לא, אמר בשיחה סגורה השבוע, לא הייתי מגיע לכס ראש הממשלה בלי קילר אינסטינקט. לא מדובר בג'נטלמניות, אלא בממלכתיות. זה לא חכם פוליטית להעביר את חוקי הנאשם בשלב כזה, זה עוזר לנתניהו להפיץ את הנרטיב השקרי שהודח בהפיכה שיפוטית. נתניהו הפסיד בבחירות וכך צריך לנצח אותו: בהליך בחירות דמוקרטי, ולא בחקיקה או אישום פלילי.

יועציו של בנט אמרו לו שהודעתו כי יתנגד לחוקי הנאשם תגרום לו נזק בקרב התומכים החדשים שלו, אנשי המרכז־שמאל, אבל הוא לא התחרט. הוא סיים את זה יפה, בראש מורם, בלי לוותר על עקרונותיו. אין בו גרם אחד של חרטה.

אם לא תהיה דרמה של הרגע האחרון, יאיר לפיד יגשים בשבוע הבא את משימת חייו. לא בדרך קונבנציונלית, לא בדרך המלך, אבל זה לא באמת משנה. הוא יהיה ראש הממשלה ה־14 של מדינת ישראל. יהיו לו, כנראה, כארבעה חודשים בתפקיד עד הבחירות. זה יהיה בידיים שלו. הסקר שמתפרסם כאן היום מוכיח שלפיד מסוגל להטיל עוגן בתפקיד. זה לא נתפס דמיוני כפי שזה היה לפני שנתיים־שלוש. הוא מנהל כעת קרב לא פשוט על גדי איזנקוט מול בני גנץ ואין לי הימור על המנצח. גנץ נותן כאן פייט וייתן גם פייט בבחירות.

לפיד יצטרך להפיג את חששותיהם של ישראלים רבים מהפיכתו לראש ממשלה. זו אינה משימה קלה, אבל היא אפשרית. הוא יצטרך גם לא מעט מזל. הוא יצטרך להימנע ממעידות אופייניות. הוא יצטרך לנהל קמפיין מדויק ולקבל החלטות גורליות באשר לגורל הגוש שלו. האם להציל, שוב, את מרצ ברגע האחרון? האם לשתות כמה שיותר מנדטים? איך להתמודד עם גנץ בלי לייצר נזק פנימי?

אם לפיד הוא המרוויח הגדול של השבוע, כמעט כל הפרשנים סימנו כבר את המפסידה הגדולה של העידן המודרני: איילת שקד. על פניו, זה נכון. היא איבדה את עולמה, נותרה בלי מפלגה, בלי תקווה (חדשה), בלי עתיד. גילוי נאות: אני מוקיר ומעריך את שקד מהרגע בו הגיעה לפוליטיקה, למרות שדעותיה רחוקות מדעותיי בתחומים רבים. היא ביצועיסטית, היא בולדוזרית, היא חדה ואינטליגנטית וכן, יש לה אידיאולוגיה ימנית. זה בסדר גמור.

השבוע היא הייתה נסערת. לא, היא לא צרחה ובכתה כשבנט בישר לה, בעודה במרוקו, על החלטתו. מדובר בעוד פייק אופייני מתוצרת מכונת הרעל הביביסטית. אבל היא כן נמצאת בסערת רגשות. "היינו ממשלה כל כך טובה, עשינו דברים כל כך טובים לעם ישראל", אמרה בשיחה סגורה, "תסתכל על השרים, איך הם עבדו, על התוצאות. ועכשיו מוותרים על כל זה והולכים לבחירות? המדינה הזו השתגעה", היא אומרת, "אנשים איבדו את זה. הכל רק כן ביבי ולא ביבי, אף אחד לא חושב על המדינה. מה, אנחנו באמת צריכים בחירות עכשיו? זה מה שהמדינה צריכה? השתגעתם? בשביל מה לגרור אותנו עכשיו לגיהינום הזה? למי זה טוב? לאף אחד זה לא טוב".

בעיקרון, יש טעם בדבריה. אכן, הדבר האחרון שישראל צריכה עכשיו זה בחירות. מה ששקד מפספסת זה עניין אחד קטן, אלמנטרי, פשוט: בחירות זו עדיין אפשרות טובה מעסקה עם נתניהו. אין כאן "חרמות" או "פסילות" אישיות. אף אחד לא ברוגז עם נתניהו בגלל צבע העיניים שלו, או בגלל חוב כספי שלא כוסה.

כמעט כל המערכת הפוליטית הגיעה למסקנה חדה אחת: האיש לא כשיר להנהיג מדינה, האיש לא יקיים אף הסכם עליו יחתום, גם אם יבצרו את הסכם הרוטציה הבא בכיפת ברזל, מעיל רוח ושכפ"ץ קרמי, העקרב יידע לעקוץ את דרכו החוצה ולהשליך את גופת האוויל שחתם אתו לצד הדרך. כך עשה, כך יעשה תמיד.

ולכן, עם כל הצער שבדבר, אין שום סיבה לתת לעקרב פרס על שעקץ צפרדע נוספת בדרך לגדה הנגדית של הנהר. נתניהו לא הכיר בממשלה שהחליפה אותו, לא הכיר בלגיטימיות של ראש הממשלה שירש אותו, הפעיל נגד אנשי הקואליציה את כל האמצעים המזוויעים ביותר שיש בארסנל הפוליטי והגידופאי שלו ושל חסידיו, ומי שחושב שצריך לתת לו על זה פרס בדמות כס ראש הממשלה, טועה טעות מרה. זה ככה פשוט.

אני מקווה מאוד ששקד תישאר על המפה הפוליטית. למרות שהייתה החשודה המידית לאורך כל השנה האחרונה, היא לא בגדה בנפתלי בנט והיא הייתה זו שנתנה לו אור ירוק להקים את הממשלה, אחרי שווידאה בכל כוחה שאין אלטרנטיבה אחרת. היא הייתה שרת משפטים טובה ושרת פנים טובה לא פחות. אם יהיה איחוד בין ימינה (עם או בלי בנט) לתקווה חדשה של גדעון סער, זו יכולה להיות אלטרנטיבה שפויה, ממלכתית וראויה להריסות הליכוד שהפכו לכת נתניהו. בסקר של ערוץ 13 השבוע האיחוד הזה הניב 13 מנדטים. זה שווה ניסיון.

נסיים עם ח"כ ריידה רינאוי־זועבי, שהדיחה השבוע בבושת פנים את אורלי לוי־אבקסיס מתואר גנבת הקולות ושרלטנית הבחירות הגדולה של העת החדשה. תקציר האירועים הקודמים: היא הובאה לרשימת מרצ על ידי היו"ר ניצן הורוביץ, כשכולה צרור מנצנץ של כוונות טובות, דו־קיום, מתק שפיים והבטחה אלוהית. היא אף פעם לא הייתה אסלאמיסטית וייצגה את הזרם הליברלי יחסית של המגזר הערבי. היו לי חילופי דברים, שיחות וראיונות לא מעטים איתה, לפני שראתה את האור.

על הסכין שתקעה בגבו של הורוביץ, בגבה של מרצ, בגבו של מחנה השינוי ובגבה של התקווה להשתלבות ערביי ישראל בחיי מדינת ישראל, כבר נכתב הכל. מה שהגדיש את הסאה השבוע הייתה הצבעתה נגד חוק הקנאביס הרפואי של ח"כ שרן השכל. לא מדובר בלגליזציה של קנאביס. במקרה כזה, אפשר היה לנסות להבין את רינאוי־זועבי. מדובר בהקלה על אלפי חולים קשים שהקנאביס הרפואי, החוקי, הוא התנאי לחייהם ולאיכות חייהם. אני מכיר אישית מקרים רבים המשוועים לסיוע הזה. מדובר במפעל חייה של ח"כ השכל. מדובר במהלך אנושי, מוסרי, חשוב, מתבקש. הוא לא סותר אף אמונה דתית או אחרת.

ח"כ רינאוי־זועבי הצביעה נגד. החוק נפל. היא עשתה את זה בהתרסה. בשמחה. היא חותכת לעצמה את האף, כדי להרגיז את הפרצוף. היא חצתה את כל הגבולות האפשריים. מיותר לציין שהצבעתה הייתה מנוגדת לחלוטין לעמדת המפלגה שהמציאה אותה, מרצ. לא שאני משתתף כאן בצערה של מרצ, שהרוויחה אותה ביושר.

הרבע המלא של הכוס הוא שבעקבות נפילת החוק, החליט שר הבריאות הורוביץ להעביר את החוק הזה בצורת תקנות ממשלתיות, עם אפקט דומה. נחמה פורתא. את רינאוי־זועבי צריך פשוט להקיא מהחיים הציבוריים, ויפה שעה אחת קודם.