דבר מחזיונותיו של נתניהו לגבי הממשלה לא התגשם, למעט אחד

ערב הקמת הממשלה (היוצאת?), השמיע בנימין נתניהו שלל נבואות חורבן אפוקליפטיות. "בעוד כמה ימים", הוא הכריז (הסרטונים בגוגל), "כשתקום הממשלה המסוכנת הזו, יהיה כאן קבינט שלא יאשר אף פעולה נועזת מעבר לקווי האויב ולא בתוך איראן. הממשלה לא תוכל לפעול גם נגד ארגוני הטרור בעזה. הממשלה לא תעמוד בלחצי ארה"ב ותוך שבועות תגיע החלטה לבנות מחדש קונסוליה פלסטינית בלב ירושלים, וע"י כך להעלות מחדש את נושא חלוקת ירושלים. זו ממשלה שלא תוכל לעמוד נגד חזרת ארה"ב להסכם הגרעין המסוכן עם איראן".

נו, טוב. הכל יצא הפוך. הממשלה הצליחה לסכל, בסדרת פעולות מבריקות, את החזרה להסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן, בלי לפגוע ביחסים עם ארצות הברית, אלא להיפך. הקונסוליה במזרח ירושלים, זו שנתניהו כבר הסכים "לבלוע" בדמדומי שלטונו, לא קמה. ארגוני הטרור בעזה מעולם לא היו שקטים כפי שהיו בשנה האחרונה. בשנות נתניהו נורו עלינו בממוצע כ-1,080 רקטות בשנה (כ-13 אלף ב-12 שנה). בשנת בנט-לפיד נורו שש רקטות. אצל נתניהו עלו באש 45 אלף דונמים בעוטף עזה. אצל בנט-לפיד: אפס דונמים. בעולם שפוי, ראש עיריית שדרות אלון דוידי היה מגיע בראש משלחת של ראשי רשויות מעוטף עזה ללשכת ראש הממשלה עם זר פרחים ענק. בעולם שלנו, הוא מנסה לעשות הכל כדי להחליף את השלטון, שהביא לו שנה שקטה ונדירה כזו.

ומה לגבי פעולות נועזות באיראן? כאן המגוחכות מופלאה ממש. לא רק שעוצמת ותדירות הפגיעות באיראן גברה מאוד לאחרונה (על פי פרסומים זרים), זה קורה ביתר שאת גם על אדמת איראן. השיא היה כשבכיר בכוח קודס במשמרות המהפכה נחטף ע"י המוסד בתוך איראן, נחקר בדירת מסתור בתוך איראן, התוודה, הוקלט וסיפר איך הם תכננו לבצע שלושה פיגועים נגד מטרות ישראליות, אמריקאיות ואירופיות. למהלך הזה הייתה השפעה על החלטתו המפתיעה של הנשיא ביידן לא להוציא את משמרות המהפכה מרשימת הטרור.

ובכל זאת, לנתניהו הייתה, ערב הקמת הממשלה הנוכחית, נבואה אחת מדויקת. תזכורת: הוא ישב אז ארבע פעמים עם מנסור עבאס ברחוב בלפור בירושלים. הוא חיזר אחריו בלהט לטיני, לחש באוזניו דברי מתיקה וכיבושין וגייס את כל שופרותיו לפאר, לקלס, לשבח ולהלל את אומץ ליבו של עבאס, את התקווה הגדולה שהוא מסמל, את ההזדמנות ההיסטורית לכרות ברית עם מנהיג ערבי שהחליט להתמקד בענייני פנים ולדאוג למצביעיו, במקום לבחוש בסיפורי ה"כיבוש". הוא גייס את הרבנים קנייבסקי זצוק"ל, טאו, דרוקמן, כדי לרכך את ליבו הגס של סמוטריץ'. הוא לא הצליח.

הרומן הזה בין נתניהו לעבאס התרחש בעוד המדינה מופצצת. חמאס משגר רקטות על ירושלים, מצעד הדגלים מתפזר בבהלה, הכנסת יורדת לממ"ד, הערים המעורבות בוערות. באחת השיחות ביניהם, אמר נתניהו לעבאס את הדברים האלה: "אני היחיד שיכול להוביל את זה, כל ההבטחות של גוש השינוי על הקרח. אני מאמין בשינוי, אני רוצה לעשות את זה איתך. אני היחיד שיכול לפתוח דף חדש עם החברה הערבית. תוכל לעשות את זה רק איתי. המעמד שלי והעובדה שהממשלה שלי תהיה ימנית תאפשר לי לעשות דברים שהם לא יוכלו להרשות לעצמם לעשות".

הנה, סוף סוף, נבואה מדויקת. נתניהו צדק. הוא ידע מה הוא יעולל למישהו אחר שיעז לעשות עם עבאס מה שהוא רצה, ולא הצליח. הוא ידע שמכונת הרעל שלו תדרוס את הפושעים האלה עד שתמוטט עליהם את עולמם. הוא כתב את כללי המשחק המוזרים האלה: לו, מותר לעשות עסקים עם חמאס. לו, מותר להתחבק עם המשותפת לאחר ניצחונות בכנסת. לו, מותר לנאום נאום על שתי מדינות, להקפיא את ההתנחלויות, לשחרר מאות רוצחים, לבנות את חמאס בעזה אחרי שהבטיח להפיל אותו. כל האחרים? פוסט ציונים, עורכי ישראל ואויבי הציונות.

הצביעות התאבדה סופית כשנתניהו רטווט ביום רביעי ראיון שערך שמעון ריקלין בערוץ 14 עם ח"כ לשעבר טאלב א-סנע, איש התנועה האסלאמית. הכותרת שנתן א-סנע הייתה "חמאס ועבאס: אותו הדבר". אגב, מבחינה היסטורית זה לא מופרך. שתי התנועות הללו נגזרו מ"האחים המוסלמים", אלא שחמאס בחר בדרך הטרור ועבאס בחר בדרך ההפוכה.

לפני שנה ניסיתי לאורך שבועות להסביר לעמיתי ינון מגל, בתוכניתנו המשותפת ברדיו 103, את העובדה הזו. מגל היה אז, כמו שאר חבריו, בעיצומו של התקף אהבה בלתי נשלט לעבאס ולכל מה שהוא מייצג ואני ניסיתי להסביר לו שמדובר ב"אחים המוסלמים", תוך שאני מדגיש שאני תומך בכל ליבי במהלכיו של המנהיג הערבי האמיץ הזה ושמדובר בהזדמנות היסטורית נוסח ביקור סאדאת בירושלים. מגל פטר אותי בנפנוף חסר סבלנות. חמאס? מה פתאום חמאס. עבאס הוא "משלנו". באותם ימים העדיף עבאס, בגלוי, ללכת לברית עם הליכוד. גם הוא ידע למה.

עכשיו הם נזכרו. לאחר שראיין את א-סנע הביע ריקלין זעזוע מה"גילוי" הנוראי על עבאס וחמאס. מה צייץ אותו ריקלין ממש לפני שנה, כשעבאס הצטייר כקש האחרון בו נאחז נתניהו ע"מ לשרוד בשלטון? את הציוץ הזה: "מנסור עבאס. מוציא מדעתם את השמאל והתקשורת. כי מאצבע שמשרתת את השמאל בא מישהו דתי. שדואג לחברה הערבית ורוצה לקדם אותה תוך שמירה על החוק. ואגב. לא שותף לתפיסה הפרוגרסיבית נגד אלוקים. וכל זה בהשפעת הסכם בני אברהם עם האמירויות. מדובר בשינוי אסטרטגי חשוב ומבורך. האמת יוצאת לאור".

נכון, שמעון. כל מילה. אני שואל את עצמי, מה עובר על האנשים האלה. כל אותם חסידים נלהבים של ביבי שרגע אחד מגייסים את נשמתם לסלילת החיבור עם עבאס וברגע השני מתהפכים לנגטיב המושלם של עצמם. מה קרה בשנה החולפת? מה הם גילו פתאום? איזה אור הם ראו? חלק מהם יהודים מאמינים. אני אומר את זה בכבוד. יכול להיות שהם לא מבינים את גודל האבסורד ואת עוצמת הצביעות? יכול להיות שהם השתכנעו שהזכרון שלנו מוחק את עצמו אחורנית פעם בשנה? הרי קשה למצוא בעולם הזה ובעולם הבא (שם כבר שוכן כבוד גר"ח קנייבסקי) רב או אדמו"ר שלא גויס למשימה הקדושה הזו, של חיבור היסטורי בין היהודים למוסלמים. מזל שעבאס עבר כבר ברית מילה.

זאת, ועוד: הם רואים את ביצועי הממשלה. הם מבינים שההישג בנושא האיראני מקבל משנה תוקף השבוע, כשסאב"א מכריזה עיצומים על איראן וסיכויי ההסכם מתמזערים. הם רואים שלראשונה מזה 14 שנה, אין גירעון בתקציב המדינה. זהו נתון מדהים. בפעם האחרונה שזה קרה, ראש הממשלה היה אולמרט ושר האוצר רוני בראון (2008).

הם יודעים שעזה שקטה, שמצעד הדגלים צעד, שהשב"כ וצה"ל מכבידים ידם על גל הטרור האחרון ובהצלחה לא מבוטלת (טפו טפו). למרות הכל, הם ממשיכים לדבר על קץ הציונות, סוף המדינה, אפוקליפסה עכשיו. הם ממשיכים לראות במנהיג שסעד ביום רביעי ב"קנטינה" (אחלה מסעדה, יש שם גם כמה מנות כשרות) את "שליח השם", בעוד ראש הממשלה הנוכחי, עם הכיפה ושמירת השבת, הוא העוכר הגדול בתולדות ישראל. עולם הפוך.

אז מי אשם במה שמסתמן כהתפרקות הקואליציה? קל יותר להגיד מי לא. נתחיל בצד השמאלי, כלומר בח"כ ג'ידא רינאווי זועבי וח"כ מאזן גנאים. נדמה לי שהם כבשו בסערה את המקום הראשון בטבלה הדמיונית של מחוללי האסון הכבד ביותר לציבור מצביעיהם, בכל הזמנים. הם אדריכלי קריאתו הנרגשת של ניר אורבך לפיה "הניסוי איתכם נכשל". הם עושים הכל כדי להפוך את איתמר בן-גביר לשר הבט"פ הבא. על התיק שיקבל סמוטריץ' אני מפחד לחשוב. זה רשום על שמם בטאבו. זה חקוק על מצחם לדראון עולם. זה כתם ששום אקונומיקה לא תמחה לעולם.

גב' רינאווי זועבי, גם אם תימלטי לשנחאי וממנה לקוטב הצפוני, במסווה של שייח' טורקי, לא תוכלי לברוח מהאמת הפשוטה הזו. עד שקמה ממשלה היסטורית בה ערביי ישראל מקבלים מקום לגיטימי סביב השולחן. עד שנעשה ניסיון כן ואמיתי לסגור פערים שנפערו לאורך 70 שנה. עד שזרחה בשמי הדו-קיום שלנו תקווה מפתיעה כל כך, היית חייבת להגיע ולשפוך על הכל חומצה רעילה כל כך. וכל זאת, בעבור מה? את אסלאמיסטית בערך כמוני. את יודעת כמה כמהים שני העמים שלנו לתחילתה של תקופה חדשה. את פשוט מחריבה את כל זה. את מייצרת תהליך בלתי הפיך. כן, את תיכנסי להיסטוריה, אבל מהצד הלא נכון.

מאזן גנאים לא מפגר מאחוריך. כן, היו"ר הסימפטי של בני סכנין, מי ששבה את לב כולנו בהצהרות הדו-קיום והאהבה ההדדית, בעיקר בחגיגות הזכייה ההיסטורית הראשונה של סכנין בגביע המדינה, הופך עכשיו למלאך המושיע של הלאומנות (משני הצדדים) והפשיזם. גנאים יודע שתקנות יו"ש זה עניין טכני. הוא יודע שלמרות שזה לא עבר בכנסת, זה לא יזיז מתנחל אחד מביתו. הדבר היחיד שיקרה זה שתקום ממשלה אחרת שתעביר את התקנות, אבל גם תעביר מן העולם את הצ'אנס האמיתי הראשון של בני עמו לחיות כאן כאזרחים שווי זכויות. איך הוא לא מתבייש?

מה שני אלה, רינאוי-זועבי וגנאים, יספרו לנכדים שלהם בעוד 20, 30 שנה? איך הם יסבירו את מה שעוללו כאן לעתידם? נותר לנו רק לדמיין. כמה עצוב שמנהיג בסדר הגודל של מנסור עבאס, שהשוואתו לאנוואר סאדאת של זמננו אינה מופרכת כלל, זכה לגמדי גינה עלובים כמותם סביבו. ואם נוסיף לשני אלה את ההטרלה המיותרת של ח"כ מיכאל ביטון בנושא הרפורמה בתחבורה, ואת מיצג העוועים ביום רביעי כשהאגף השמאלי בקואליציה עשה לפתע דין לעצמו בעניין חוק הגדלת שכר מינימום, נקבל את השועלים הקטנים שמחבלים בכרמים. מה הפלא שהשמאל ראה את השלטון בישראל בפעם האחרונה בתקופת המנדט?

נעבור ימינה. אלמלא היו רשויות האכיפה, מהמשטרה ועד היועמ"ש, משותקות מאימה, הייתה נפתחת חקירה בחשד לסחיטה ואיומים נגד ח"כ עידית סילמן, על דבריה (שנחשפו ע"י יניר קוזין וירון אברהם) מהם משתמע ניסיון לסחיטה ואיומים כנגד ח"כ ניר אורבך. "כדאי להבהיר (לאורבך) מה יש לי", מצוטטת סילמן באותה שיחת איומים לכאורה, "כל ההתכתבויות שלו, כל הדוחות של הבית היהודי. יש גם אנשים שהעבירו לי חומרים נוספים... ניר ייצא גמור מזה. אני לא אסתום את הפה, אני כן מתכוונת להוציא את זה החוצה אם ניר יפריש אותי. אין לי שום עניין להיכנס בו, גם עכשיו אני לא מדברת רע על ניר, כל עוד לא יתחילו את תהליך ההפרשה שלי".

כל משפטן מתחיל יודע שיש כאן (אם אכן הדברים נאמרו) תשתית מוצקה לסחיטה באיומים. תהיה חקירה? תרשו לי להמר שלא. אין מי שיחקור, אין מי שייתן הוראה לחקור, הם הטילו אימה על החוקרים, על השוטרים, על התובעים, על הפרקליטים, על היועמ"שים ועוד מעט גם על השופטים. הם מטפלים בכל אלה, וגם בעיתונאים שלא סרים למרותם, באמצעות אותה "מכונת רעל" ידועה. מכבש תעלומה מתגלגל, עוצמתי, שזרועותיו נפרשות מקצה הארץ ועד קצה, בכל הרשתות החברתיות, בכל המדיומים, בכל האתרים, התחנות והערוצים. הם לא רואים בעיניים ולא לוקחים שבויים.

אז מה היה לנו מימין? היה לנו עמיחי שיקלי, מי שהמליץ למנות את עבאס לשר בממשלת בנט אבל אז "התפכח" (כנראה בעקבות הצעות מפתות שקיבל) והתהפך. האיש שהטיף, במכינה הקדם צבאית שהנהיג, לדו-קיום ויחסי שכנות ושיתוף פעולה טובים בינינו וגם עם שכנינו, הפך ללאומן על סטרואידים כמעט בן לילה. הוא לא היסס לתקוע סכין בגבו של זה שהעביר אותו את הנהר והושיב אותו בכנסת.
אחריו הגיעה סילמן, מי שהסבירה בטוב טעם את כל מה שהקואליציה שעמדה בראשה עושה, ועשתה סלטה עם בורג צוקהארה כפול כשהתברר לה, בעצם שום דבר לא התברר לה. הקואליציה עושה את אותם הדברים בדיוק. מה למשל? לראשונה מאז 2008 (אצל אולמרט ורוני בראון), אין גירעון תקציבי.

הגענו לניר אורבך. אני מחבב את האיש, למרות שאנחנו לא באמת מכירים. הוא לא סילמן או שיקלי, אבל הוא כנראה איבד תקווה בתוחלת החיים של הקואליציה. אני חושב שהוא טועה. אני חושב שיש על מה להילחם.

אתמול כתבתי ב"מעריב" את הסיפור (הבדיוני) הזה: "יוני 2042. סלון משפחת אורבך, אי שם. סבא ניר, כבר בן 72, יושב עם הנכד לארוחת ערב. "תגיד, סבא, זה נכון שפעם, מזמן, היית חבר כנסת בממשלה יהודית כאן בארץ ישראל?". "כן, זה נכון", עונה הסבא באי נוחות מסוימת, "למה אתה שואל?".
"כי אמרו לי בבית הספר שפעם הייתה כאן ממשלה עם ראש ממשלה משלנו, חובש כיפה ושומר מצוות, ובסוף מי שהפיל אותה זה אתה. זה נכון, סבא"?.

"בערך", נאנח סבא ניר, "זה מסובך, זה לא כמו שזה נשמע, תראה, היו סיבות, לא היה קל, ניסינו הכל..."
"בטח קרה משהו ביטחוני", מנסה הנכד, "מה, הייתה מלחמה? החמאס עשה פיגוע גדול, מתו הרבה יהודים"?. "לא, דווקא לא, להיפך", נאנח סבא ניר, "חמאס היה דווקא שקט, הממשלה הצליחה להביא שקט לעוטף עזה שנה שלמה"... "כן", קטע אותו הנכד, "אבל הם לא נתנו שיהיה מצעד דגלים"!. "דווקא נתנו", נאנח שוב סבא ניר, "שנה קודם, בממשלה שהייתה לפנינו, לא היה מצעד דגלים וחמאס ירה רקטות על ירושלים, היו מהומות בכל הארץ, ערבים תקפו יהודים בעכו, לוד, יפו ומקומות רבים נוספים, הכל בער ללא שליטה, אנשים הגנו על עצמם, היה נורא".

"נו, אז בגלל זה?", שאל הנכד, "לא, לא הבנת", אמר סבא, "לא בגלל זה, כל זה קרה לפנינו, אצלנו היה מצעד דגלים עם רבבות צועדים בירושלים, חמאס ישב בשקט, מאות יהודים עם דגלי כחול-לבן צעדו בעכו ובלוד, ותוך כדי כך הצלחנו גם להוריד את האלימות במגזר הערבי בצורה מאוד משמעותית".
"אז מה כן קרה", ניסה שוב הנכד, "איראן? אבטלה? כלכלה משותקת? ניסו לפנות התנחלויות? שחררתם מחבלים? למה הממשלה הזו נפלה? למה בעצם החלטת שאתה לא תומך בה?".

"מה אני אגיד לך, קשה", נאנח בפעם המי-יודע-כמה סבא ניר אורבך, "לא היה שום דבר עם איראן, להיפך, הצלחנו לבלום את הריצה להסכם הגרעין בלי לריב עם האמריקאים, מנענו גם את הקמת הקונסוליה במזרח ירושלים בשקט, המוסד והצבא המשיכו להכות באיראן בכל מקום ולהילחם בהם בקצב גדול יותר מאי פעם, חיזקנו את המשטרה, הוספנו יותר מאלף שוטרים, התחלנו לעבוד על החזרת המשילות".

"אז בטח הכלכלה", אמר הנכד בתרועת ניצחון. "לא", ענה הסבא בנימת תבוסה, "לא הכלכלה. מצב הכלכלה היה לא רע בכלל. העולם כולו נכנס לאינפלציה דוהרת ואצלנו היא הייתה הכי נמוכה, האבטלה כמעט נעלמה, הגירעון ירד למינימום, הצמיחה זינקה. עשינו הרבה רפורמות. העלינו את שכר החיילים, את קצבאות הזקנה, את הקצבאות לניצולי שואה. תקצבנו 3 בתי חולים חדשים. הייתה בעיה של יוקר מחיה, אבל זה קרה בכל העולם".

"אה, מצאתי", קרא הנכד בתרועה, "הייתה איזה מגיפה גדולה, נכון?", וסבא חייך: "כן, קראו לזה קורונה, אבל גם כאן היינו בסדר גמור, הצלחנו להתגבר עליה בלי לסגור אפילו קיוסק אחד, בממשלה שלפנינו היו סגרים והגבלות ואבטלה בשמיים, אצלנו כלום".

"אז מה כן קרה?", שאל הנכד בייאוש. "תאמין לי", ענה לו סבא שלו במבוכה, "אני שואל את עצמי את זה מאז אותו יום ועד היום הזה ממש. כנראה שנשברתי. לא הייתי מספיק חזק. שטיפת המוח פעלה. פחדתי. לא רציתי להביט במראה והתעלמתי מהאמת. הם רדפו אחרינו בכל מקום. הם קיללו ואיימו ופיתו וגייסו רבנים ופשוט מיררו לנו את החיים. ראשונה נשברה מישהי בשם עידית, אתה לא מכיר אותה, היא נעלמה ולא סלחה לעצמה מאז. אחר כך גם אני. הם הלכו אחרי לכל מקום. אני מנסה להבין מה בעצם שכנע אותי שהממשלה שלנו לא טובה, ואני לא מצליח, או לא זוכר.

היום אני מבין שהם פשוט לא הצליחו לסבול את העובדה שהמנהיג שהם תמכו בו לא היה ראש הממשלה. וזה קרה דווקא אחרי שאישרנו למעלה מ-4,000 יחידות דיור ביו"ש, ואחרי שהממשלה החליטה להכפיל את התושבים ברמת הגולן, וביצענו רפורמות מצוינות בכל התחומים. אני מנסה להדחיק את זה כל השנים שעברו מאז. אני כל כך מצטער. הימים הנוראים ההם חולפים לנגד עיני כל לילה, כשאני מנסה להירדם, ולא מצליח".

האם גדעון סער טעה כשהגביה את הרף ויצר, במו ידיו, את המשבר הנוכחי? לגרסתו, לא. הוא אוחז בחוות דעת של המשנה ליועמ"ש שמגדירה את המצב הצפוי כאן בחודש הבא כבלתי ניתן לניהול או שליטה. הוא דחה את העברת החוק ארבעה שבועות. הוא חושב שכדי להעביר את החוק, בצורה שבה עבר בסוף "ממדים ללימודים", היה צריך להגביה את הלהבות ולייצר את המשבר. הבעיה הקטנה: הלהבות אכן גבהו, אבל אחזו בגלימתה של הקואליציה דווקא.

בצד השני (בנט, לפיד, גנץ, מרב מיכאלי ועוד) סבורים שסער שגה. הם לא מייחסים לו מו"מ עם הליכוד. הם יודעים שזה ספין שנאחז בבדל עובדתי (כן, סער מקבל המון הצעות ופניות, עוד לפני שהממשלה הוקמה) ונועד לפגוע בסער וב"תקווה חדשה". אבל הם חושבים שאת המשבר הזה היה צריך לצלוח בשקט. לא להפוך אותו לקו פרשת המים של הממשלה. לגנוב את ההצבעה באשמורת שלישית כלשהי.

מי צודק? לא יודע. סער טוען שאסטרטגיה של בת יענה לא מובילה למקומות טובים. הוא קובל על כך שלא עזרו לו לייצר קמפיין מהסוג שכמעט קיפד את ראשם של הליכודניקים בנושא "ממדים ללימודים". הוא התפוצץ. סער הוא אחד המחושבים והשקולים שדרכו אי פעם בביצה הפוליטית הישראלית. מסתבר שגם אנשים מסוגו יכולים להתפוצץ וכשזה קורה, זה מרהיב במיוחד.

כן, סער שומע את ההצעות של הליכוד, אבל מעולם לא ניהל עליהן מו"מ ולא החליף טיוטות. המכתב שקיבל ערב הקמת הממשלה, עליו חתומים כל ראשי בלוק נתניהו, בו הובטח לו להיות ראש ממשלה ראשון ברוטציה (15 חודשים), עדיין משוטט ברחבי הבלוגוספירה. הוא לא טרח להשיב. בסיבוב הנוכחי, הספינולוגים של הליכוד ניסו למכור את ספין המו"מ זמן רב, אבל נדחו. כשפרץ משבר חוק יו"ש, זה תפס והדליק את האירוע כולו. הרי אם באמת רצה, היה סער יכול לחבור לליכוד ביום שני, מיד לאחר נפילת החוק. אבל הוא לא רוצה. אז מה? הקמפיין על הראש שלו נמשך. הביביסטים ממשיכים לספר, בפרטי פרטים, על פרטיו של מו"מ המתקיים במחשכים. לך תילחם עם זה. העובדה שבסקר "מעריב" שערך מכון פאנלס פוליטיקס השבוע תקווה חדשה נמצאת שוב מעל אחוז החסימה (קיבלה מעט יותר קולות מהפעם הקודמת) היא סוג של נס.

זוהי מלחמה על דמותה של מדינת ישראל. לא פחות. הימים הם ימים היסטוריים. ייאוש וחדלון אינם אופציה. מי שמתכנן לעזוב את הארץ אם אכן יגליש אותנו נתניהו לתהליך ארדואניזציה, שיתכבד ויעזוב עכשיו. כל האחרים מתבקשים להמשיך להילחם (בדרכי שלום, כמובן). צריך להפעיל מקסימום לחץ (חוקי, לא אלים ולא פוגעני) על שני הח"כים הסוררים שעלולים להביא את קץ הדמוקרטיה (רינאוי-זועבי וגנאים). אם זה יקרה, אז הקטסטרופה הפיכה. יותר מבכיר אחד בקואליציה משוכנע שאם יהיו 60 ידיים, תהיה דרך להעביר את תקנות יו"ש.

בינתיים, מתחת לרדאר, כולם מתעלמים מהאמת המזעזעת, הבלתי נתפסת: האופוזיציה בישראל היא לא אופוזיציה לשלטון, היא אופוזיציה למדינה. שנה שלמה אין ועדות כנסת. אין ועדת אתיקה, אין ועדה לביקורת המדינה, כי הם לא מעוניינים להשתתף במשחק הדמוקרטי. 17 שנה אחרי שהצביע 4 פעמים בעד ההתנתקות מוביל יו"ר האופוזיציה את מפלגתו וגושו להצביע נגד הארכה טכנית של תקנות חירום באיו"ש, תוך תקיעת אצבע בעין של מפעל ההתנחלות כולו. ואין פוצה פה ומצפצף. הכל מותר לו, הכל לגיטימי, כל האמצעים כשרים כדי, כדי מה? לשפר את הביטחון? הוא משופר. את הכלכלה? היא במצב מצוין. את יחסי החוץ? מעולם לא היו טובים יותר. את הברית עם אמריקה? הצלחנו לשקם את ההריסות שהוא הותיר אחריו. הכל מותר כדי שיחזור לשלטון. זו האמת.