אחריות ורפורמות מול לוליינות והתחמקות: על ההבדל התהומי בין ממשלת בנט-לפיד לנתניהו

ראש אמ"ן לשעבר, האלוף במילואים תמיר היימן, אמר השבוע (בראיון לישראל היום) שחזרה להסכם הגרעין היא אופציה טובה לישראל בנקודת הזמן הנוכחית. זו גם דעתו של ראש אמ"ן הנוכחי, אלוף אהרן חליוה, והיא נאמרה למקבלי ההחלטות יותר מפעם אחת. אגף המודיעין של צה"ל וראש אמ"ן, שהוא "המעריך הלאומי", סבורים כך, לא מהיום. מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומכהן היום כראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, תא"ל (במילואים) דרור שלום, אמר השבוע בשיחות שקיים בוושינגטון (ע"פ ברק רביד) שיציאתה של ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן בתקופת הנשיא טראמפ הייתה שגיאה.

תא"ל שלום כיהן בתפקיד כשבנימין נתניהו הפעיל את מלוא כובד משקלו על טראמפ במאמץ לשכנע אותו לצאת מהסכם הגרעין. שלום הזהיר בזמן אמת את נתניהו מביצוע השגיאה הזו. נתניהו שמע והתעלם. האזהרה הייתה פשוטה: יציאה מהסכם הגרעין תאפשר לאיראנים להפסיק לציית לו, להגביר את ההעשרה ולדהור לגרעין בחסות בינלאומית.

האם אנחנו משוכנעים שהאייתוללות יקרסו תחת לחץ הסנקציות? האם אנו משוכנעים שהאייתוללות יזחלו בחזרה להסכם גרעין משופר? ואם כל זה לא יקרה, האם אנו משוכנעים שטראמפ יתקוף באיראן? התשובה לשלוש השאלות הללו הייתה ברורה: לא.

כך אכן קרה. את תוצאות השגיאה הטרגית הזו אנחנו זוללים עכשיו. איראן ממשיכה לקצר טווחים בדרך לגרעין ואין מי שיעצור אותה. טראמפ ונתניהו כבר לא. איראן, דווקא כן. האמריקאים לא מתכוננים לתקוף אף אחד, הרוסים והסינים לא זורמים, האירופים רוצים הסכם. מי שנשארו במשחק הם רק הישראלים.

אם האיראנים היו חתומים עדיין על ההסכם, שאותו קיימו בקפדנות, הם לא היו יכולים להתקדם בתחום החומר הבקיע כפי שהתקדמו. בקיצור, אחד המחדלים המהדהדים של העת האחרונה.

לא אלמן ישראל: המוסד העלה לאחרונה הילוך. האירועים המיוחסים לישראל על אדמתה של איראן בחודשים האחרונים הולכים ומצטברים. התעוזה חסרת תקדים. אגב, ראש המוסד דדי ברנע אינו שותף להערכתם של אנשי אמ"ן. הוא חושב הפוך: הסכם הגרעין הישן או הסכם חדש באותה רוח הם אסון היסטורי, לא פחות. אסור לחזור אליהם. עדיף המצב הנוכחי, שבו כל הצדדים ממשיכים לדשדש וישראל ממשיכה להכות באיראן.

דעתו של ראש הממשלה בנט, כדעתו של ראש המוסד ברנע. נדמה לי שגנץ נמצא יותר בצד של אמ"ן. הרמטכ"ל, רב אלוף אביב כוכבי, נמצא איפשהו באמצע. הוא משקיע עכשיו לא מעט אנרגיה בשיקום האופציה הצבאית ואפילו בנייתה מחדש, לאחר ההזנחה הפושעת של שנות נתניהו. במקביל, ממלא משרד הביטחון (בעזרת מיליארדים רבים) את המחסנים של צה"ל. ירושת נתניהו בתחום הזה הייתה לא פחות מאסון.

דבר אחד צריך להבהיר: אין לישראל שום מחויבות מול ארה"ב לא לפגוע בתוכנית הגרעין של איראן, כפי שפורסם בכמה מקומות. כן, יש התחשבות בזה שעד לאחרונה נוהל מו"מ רגיש בין הצדדים. ישראל השתדלה לא לתקוע אצבע בעין האמריקאית, לפחות לא באופן פומבי. מתחת לפני השטח, פעילותה של ישראל נגד הגרעין האיראני נמשכת כל העת. ראיה משכנעת לכך ניתנה השבוע, כשגורמים עלומים הפעילו כטב"מים חמושים שתקפו אתר איראני בפרצ'ין, שבו נעשים ניסויים במסגרת "קבוצת הנשק" של פרויקט הגרעין האיראני. ישראל הבהירה שהיא לא מחויבת להסכם כלשהו.

שורה תחתונה: בצמרת הישראלית יש חילוקי דעות בין שתי עמדות מנוגדות בעניין החזרה האפשרית להסכם גרעין בין איראן למעצמות. ישראל מעלה הילוך בכל הקשור למאבק באיראן, גם נגד ההתבססות והפצת הטרור וגם נגד הגרעין. גולת הכותרת: ההצלחה לשכנע את האמריקאים לא להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור, החלטה שכרגע מסכלת חתימה על הסכם גרעין חדש. זהו הישג דרמטי של ממשלת בנט-לפיד שהושג בלי להקדיח תבשיל כלשהו ובלי להרוס את היחסים עם הבית הלבן, אלא להיפך: היחסים מלבלבים יותר מאי פעם ובנויים על אמון הדדי.

את החלטת הנשיא להשאיר את משמרות המהפכה ברשימת הטרור, יכולה ישראל לזקוף גם למאמציה. המוסד הביא את ממצאי חקירתו של בכיר איראני, שנעצר על אדמת איראן (!!), נחקר על אדמת איראן, הוקלט והודה במזימה איראנית לבצע פיגועים נגד מטרות מערביות באירופה. המידע הזה עבר לבית הלבן בזמן אמת וכנראה היטה את הכף לכיוון הנכון. לא פלא שנתניהו זנח לאחרונה את הביקורת החלולה שלו על מדיניות הממשלה בנושא הגרעין והורה לשופרותיו להפיץ פאניקה בנושאים אחרים ("ההתקוממות" של ערביי ישראל היא הדמון החדש. כאילו היא לא פרצה לפני שנה, במשמרת של נתניהו, במהומות הדמים בערים המעורבות). אז מי מתגעגע לנתניהו?

השבוע התייצב שר הדתות לשעבר יעקב אביטן, איש ש"ס, בפני ועדת החקירה לעניין האסון במירון. במסגרת תפקידו הוא היה אחראי, כמובן, על המקומות הקדושים. מירון הוא מקום קדוש על סטרואידים. יו"ר הוועדה, השופטת דבורה ברלינר, שאלה אותו אם היה אכן אחראי על מירון. "מעולם לא בא מישהו ואמר לי אתה אחראי", ענה האחראי. אחר כך ניסה להשליך את האחריות על המנכ"ל והיועמ"שית במשרדו, שלדבריו "לא אמרו לו" שהוא אחראי. כשברלינר שואלת במה באה לידי ביטוי האחריות על מרכז המקומות הקדושים, ענה: "אנחנו צינור להעברת 13 מיליון שקלים".

כשנשאל איך, בכל זאת, היה מעורב בהילולה, הסביר ש"דרש שתהיה הדלקה גם למרוקאים". הוא סיפר על ישיבה שקיים במירון ושאל את המארגנים "למה שאבא שלי לא יקבל הדלקה?", והדגים בכך עד כמה לא הייתה לו שום אחריות או סמכות. עובדה! הוא צריך להתחנן כדי שהמרוקאים יקבלו הדלקה? רגע מדהים נוסף אירע כשאחד מחברי הוועדה שאל אותו למה לא העביר את החומרים שנדרש להעביר לוועדה. "המכשיר הנייד שלי נמחק", ענה. ברלינר: "אתה המשרד שאחראי על זה, אין לך שום תיעוד של מה שעשית?".

אביטן: "גם אם תיעדתי, אחרי היותי שר, הפלא ופלא כל המכשיר שלי נמחק, משהו פלאי" (הייתי מבקש מהחבר'ה בכלכליסט לבדוק אם גם אצלו הותקנה רוגלה כלשהי, ב"כ). ברלינר: "אתה מרגיש אחראי במידה כזו או אחרת? אביטן: "כשקרה אסון, נקלעתי אליו כשאני שנה ראשונה שר. אני לא מתווכח עם בורא עולם. אני תמיד לוקח אחריות. שאלתי את עצמי האם יכול להיות שטעיתי, תאמיני לי שאם היה קמצוץ ממשהו שהייתי מרגיש שהייתי צריך לעשות, לא הייתי ישן בלילה" (הציטוטים באדיבות חשבון הטוויטר של יעל פרידסון מוואלה).

מי שהחליף את אביטן בתפקיד שר הדתות היה מתן כהנא (ימינה). יממה אחרי עדותו של אביטן בוועדת החקירה, עלה כהנא (עכשיו הוא סגן השר) לדוכן הנואמים בכנסת. הוא חש צורך לתת דין וחשבון על ההילולה שהתקיימה בשבוע שעבר, שנה אחרי האסון. כהנא היה האחראי מטעם הממשלה הנוכחית על האירוע. צעדים ממשיים במירון עוד אי אפשר לנקוט (צריך להמתין לממצאי ועדת החקירה), אז המטרה הייתה לעבור את זה בשלום.

הנה מה שכהנא אמר לחברי הכנסת: "בהילולת מירון השנה היו לנו שני יעדים. הראשון והחשוב ביותר היה אפס הרוגים ופצועים, היעד השני היה לייצר חוויה חיובית לכל מי שמגיע. ביעד הראשון לשמחתי הרבה עמדנו. ביעד השני, ניכר לצערי שלא עמדנו. התוצאה הסופית הייתה לא טובה. כאשר אפשר לומר שעד יום חמישי בשעה 14:00 אחה"צ היינו סבירים מינוס ומהשעה הזו פשוט לא הצלחנו להמשיך לעמוד במתווה שתוכנן. זו התוצאה הסופית ואי אפשר לחמוק ממנה".

זהו, בקליפת אגוז, ההבדל האדיר בין הממשלה הנוכחית לזו שקדמה לה. מחד, שר שמבצע תרגילי לוליינות מרהיבים כדי להימלט מאחריות ומנסה להפיל אותה על כל הנקרה בדרכו, מולו איש ציבור שלוקח אחריות בלי שהתבקש, בלי שקברנו 45 יהודים חפים מפשע, בלי ועדת חקירה. סתם ככה, הוא מדווח על מה שהצליח ועל מה שפחות הצליח, תחת אחריותו.

את ההבדל הזה אפשר לזהות כמעט בכל שאר התחומים: שר האוצר הנוכחי שמעביר תקציב, שוקד על התקציב הבא ולא עובר שבוע בלי רפורמה חדשה שמונחת על שולחנו, מול שר האוצר הקודם שברוב חוצפתו האינסופית אמר אתמול ברדיו 103 שהוא "לא העביר תקציב מדינה מסיבות פוליטיות". סיבות פוליטיות, הבנתם?

הלאה: שר תקשורת (יועז הנדל) שמבריא את הדואר, מציף את המדינה בסיבים אופטיים, מרפד את יהודה ושומרון בסיבים אופטיים, משחרר את החרדים מקרטל רבנים דורסניים בסלולר ועובד למען האזרחים. על שרי התקשורת שקדמו לו, לא כדאי להרחיב את הדיבור.

הלאה: בדיוק לפני שנה, הופצצה ירושלים בפעם הראשונה בתולדותינו ברקטות ע"י ארגון טרור קיקיוני. ראש הממשלה הורה על ביטול מצעד הדגלים, שעות ספורות לפני יציאתו לדרך. אחר כך, כשהוחלף ראש הממשלה הקודם בנוכחי, המצעד צעד. גם ביום ראשון הקרוב הוא אמור לצעוד. בעכו, בדיוק לפני שנה, היו מעשי לינץ' מחרידים וכנופיות של ערבים בוזזים השתוללו ברחוב. ביום רביעי האחרון היה שם מצעד דגלים לתפארת מדינת ישראל.

הלאה: את רשת האינטרנט חורך סרטון ובו שני קטעים של נתניהו. הראשון, צולם השבוע: "בנט ולפיד מוכנים לעשות הכל כדי לשרוד בשלטון" זועק שם נתניהו בגרון ניחר, "ולצורך זה הם משלמים סכומי עתק מהכסף שלכם, משלמי המסים, לשונאי ישראל ותומכי הטרור!!", ואז עוברים בבת אחת לנתניהו השני, שמספר בגאווה את זה: "אני עשיתי משהו ששום ראש ממשלה בישראל לא עשה לפני, אני העברתי בממשלה את החלטה 922, החלטה להשקיע סכום עתק של 15 מיליארד שקלים בחברה הערבית ובישובים הערבים!".

בשני המקרים מדובר ב"סכומי עתק!!", בשני המקרים הדובר הוא אותו דובר, בשני המקרים הכסף הולך לאותם יעדים (אזרחי ישראל הערבים). מה ההבדל? פשוט: זהותו של האיש שמעביר את הכסף. כשנתניהו מעביר אותו זה בסדר, סיבה לגאווה ישראלית. כשבנט ולפיד מעבירים אותו, זה פשע נגד האנושות וקשר נגד הציונות.

הלאה. שנשווה את שרי התרבות? חילי טרופר ומירי רגב. ממליץ בכל לב להיכנס לאפליקציה של רדיו 103, לראיון שהעניקה רגב ביום חמישי לסיון כהן-סבן וגדעון אוקו. לא, ברור שהיא לא מתנצלת על הנאום המחריד שבו הצהירה ש"אין לה כאבי בטן" בכל הקשור לנשים מוכות, קורבנות אונס, נכים, לוחמים או מה שתגידו, העיקר לחזור לשלטון. תתנצלו אתם. היא גערה במראייניה על שהם עוסקים ב"הנדסת תודעה" בכך שהעלו אותה להתראיין והיא חזרה ודקלמה את הסיסמה שלפיה היא, נתניהו והליכוד עוסקים כל העת בעבודה למען השכבות החלשות.

הבעיה התעוררה כשהיא התבקשה לתת דוגמאות לדבר אחד שעשתה למען השכבות החלשות. אחד. אפילו קטן. היא לא מצאה. כששאלו אותה למה הצביעה נגד הצעת החוק שתאריך את הזמן בו יוחזקו ערכות של נפגעות אונס, טענה שהיא לא זוכרת. אז הזכירו לה. "את הצבעת נגד הצעת החוק הזו, החשובה כל כך לנפגעות אונס, בחודש מרץ השנה", אמר לה אוקו. היא עדיין לא זכרה. כל מה שהיא עשתה שם, חוץ מלהתחפר בסיסמאות החלולות שלה, זה בושות. אפילו יותר מאשר בהקלטה ההיא.

גם הסאגה המיותרת סביב חוק "ממדים ללימודים", הזכירה לנו השבוע את האלטרנטיבה לממשלה הנוכחית. יואב קיש טיפס על העץ, בעקבותיו נתניהו. הם לקו בעיוורון אסטרטגי מהסוג שחווה לאחרונה ולדימיר פוטין. הוא חשב שאוקראינה תיפול כמו שנפלה קרים, כמו שנפלה גיאורגיה, כמו שנפלה צ'צ'ניה. הוא טעה. גם הם טעו. זה היה שקר אחד יותר מדי. הציבור מבין שלא לממן את "ממדים ללימודים" 12 שנה ואחר כך לדרוש מימון של 100% רק כדי להציק לממשלה, זה פייק.

ממשלת נתניהו הייתה יכולה לממן את התוכנית ב-2016, כשיצאה לדרך. היא העדיפה שהתוכנית תמשיך לקושש כסף מתרומות. ממשלת בנט-לפיד הרימה את הכפפה והחליטה לממן את חלק התרומות (66%), כשאת השליש האחרון הלוחמים מממנים מהפיקדון המיועד לכך. זו גם הייתה המלצתם של גורמי המקצוע, בעבודת מטה מסודרת. אבל אז החליטו בליכוד ש"אין כאבי בטן" וצריך להפיל, או להטריל, גם את זה. כשאמרו להם שהפלת החוק תגרום נזק ללוחמים, הם ענו "כשנגיע לשלטון, נחזיר ללוחמים את הכסף רטרואקטיבית".

זו אפילו לא בדיחה. מישהו צייץ השבוע ש"הליכוד לתושבי עוטף עזה: כשנחזור לשלטון, נחזיר לכם רטרואקטיבית את כל הרקטות והטילים שלא נורו עליכם השנה". כן, גם את זה צריך להגיד: ממשלת בנט-לפיד הרגיעה את הרצועה ואת עוטף עזה. הם הפסיקו את מזוודות הכסף, החליפו אותן בסיוע שזורם בכלים יותר מפוקחים, העצימו מאוד את התגובות על כל בלון תבערה מצד אחד, וצ'יפרו את עזה בפועלים ונושאים כלכליים מצד שני. בינתיים, זה עובד. מבחן משמעותי יהיה ביום ראשון, במצעד הדגלים.

בואו נדבר על החרדים. קולות לא מעטים מתחילים להישמע שם, נגד הזרם. הם מתחילים להבין לאיזה מסע מטורלל לקח אותם הנאשם. הם מתחילים להפנים את המחירים ששילמו וישלמו על שמכרו את נשמתם לקופת השרצים שנגררת אחריו לכל מקום.

ח"כ אורי מקלב, למשל, אמר השבוע בראיון ל-Ynet שמתברר שזו הייתה שגיאה להפר את ההסכם עם בני גנץ. זה הציטוט המדויק: "ודאי שבמבחן התוצאה זו הייתה טעות. במבחן התוצאה היו אמורות להיות בחירות עם ניצחון של הקואליציה של נתניהו שאמור היה להרכיב ממשלה, והוא היה בטוח בזה, אבל זה לא קרה. זה היה הימור מסוים, קו מסוים, עמדה מסוימת, אבל במבחן התוצאה זו הייתה טעות, בעצם העובדה שהוא לא הרכיב ממשלה ונמצא באופוזיציה".

ח"כ אורי מקלב. יהודי חרדי, דתי, מאמין. מכיר את עשרת הדיברות. מבחינתו, העקיצה של נתניהו את שותפו גנץ, מעשה הרמייה והנוכלות של נתניהו, דקה אחרי שחתם על הסכם הרוטציה עם גנץ, כל אלה היו טעות לא כי אסור לשקר, לא כי אסור לרמות, אסור לעקוץ, אסור להשאיר את המדינה בלי תקציב, אסור לקחת 9 מיליון אזרחים כבני ערובה, אלא רק מסיבה אחת: זה נכשל במבחן התוצאה. כלומר, אם נתניהו היה עוקץ את גנץ, מפרק את הממשלה ומנצח בבחירות, זו לא הייתה טעות.

כמה עצוב. הוא פירק כאן מדינה שלמה. הוא הפך אפילו את החרדים לנוכלים בכוח, לגנבי סוסים ורמאים בלילה, לאנשים ששקרנותם אומנותם. אני נזכר שאריה דרעי נתן אפילו ערבות אישית לקיום הרוטציה בין גנץ לנתניהו. אי אפשר לשכוח את אותו נאום של נתניהו, נאום ה"בלי טריקים ובלי שטיקים", שבו הוא מפציר בגנץ לרמות את בוחריו, להפר את מילתו והבטחתו היחידה, ולהקים ממשלת רוטציה כדי להציל את המדינה. ברגע שגנץ התפתה, הכל התהפך. מירי רגב בישרה שהוא "לא אפוי", השופרות יצאו למחול החרבות, מסע הגידופים יצא לדרך והתקציב לא עבר, כדי שאפשר יהיה להפיל את הממשלה בלי רוטציה. מעניין מה יגיד ח"כ מקלב לבורא עולם ביום הדין, אחרי 120 כמובן.

אני שואל את עצמי איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים לא רואים את מה שכל זוג עיניים אנושיות צריך לראות ולזהות מיד: את השקר, הפייק והמסרים החלולים של בנימין נתניהו. איך הם מביטים במספרים, בתוצאות, באירועים, בכל התחומים והנושאים, הם יודעים שמרמים אותם, הם יודעים שאין לשטרות כיסוי כלשהו, ובכל זאת הם ממשיכים לדבוק במנהיג.

הרי אין בישראל אחד שלא יודע או מבין שנתניהו היה מקים ממשלה עם מנסור עבאס לו רק התאפשר לו. אין אחד שלא מכיר את המיליארדים שנתניהו שפך על המגזר הערבי והבטיח לשפוך עליו בקמפיין הבחירות האחרון. אין בישראל אחד שלא מכיר את התבוסתנות של נתניהו, את בריחתו מעזה, הגנתו על חמאס, התנצלותו בפני ארדואן (שזוחל עכשיו בפני ממשלת בנט-לפיד), קיפול המגנומטרים, הוויתור על הסיפוח, שחרור אלפי אסירים ומחבלים רוצחים וכו' וכו'. הרי אין אחד שלא יודע שהממשלה הנוכחית לא עושה שום דבר שקודמתה לא עשתה והיא, בתחומים רבים, ביטחוניסטית ונחושה בהרבה ממנה.

תשובה פוטנציאלית לתהייה הזו קיבלתי בספר מרתק שסיימתי לקרוא לאחרונה, "כנופיית המפציצים". מדובר במלחמת העולם השנייה ובהתנגשות בין התזה של האמריקאים, שרצו להפציץ את הגרמנים והיפנים הפצצות יום מדויקות, כירורגיות (ככל שהיה אפשר אז), על מטרות אסטרטגיות שיביאו לקיצור וסיום המלחמה עם מינימום הרס והרוגים, בעוד הבריטים דגלו בהפצצות לילה אגרסיביות, הרס הערים הגרמניות באופן שיטתי, כדי לשבור את רוחם של הגרמנים.

זה היה מובן, לאור העובדה שהבריטים ספגו את ההפצצות הללו מידיו של הלופטוואפה על לונדון וערים רבות נוספות והמוטיבציה שלהם לשמור על חיי אזרחי גרמניה הייתה מזערית. בספר הזה יש איזכור לתופעה פסיכולוגית מרתקת שעליה עלה סטטיסטיקאי צעיר בשם ליאון פסטינגר. הוא עבד על פרויקט עבור חילות האוויר, וניסה למצוא דרכים לבחירת מועמדים להכשרה כטייסים. באותם חודשים איומים (1942-1945) קורס טיס בחיל האוויר האמריקאי או הבריטי היה גזר דין מוות בוודאות גבוהה. הם טסו אל מותם, בכמויות בלתי נתפסות.

שנים אח"כ הפך פסטינגר לאחד הפסיכולוגים החברתיים המפורסמים ביותר. מחבר "כנופיית המפציצים", מלקולם גלדוול, תוהה אם החוויה של פסטינגר בחיל האוויר הניעה אותו לערוך אחרי המלחמה את הניסוי המפורסם ביותר שלו, בניתוח של כת אמריקאית בשם "המחפשים" שפעלה בשיקגו. הוא הגיע אליהם בעקבות השאלה ששאל את עצמו גם בימי המלחמה: מה קורה למאמינים אמיתיים כשהאמונות שלהם פוגשות את המציאות ומתרסקות?

זה סיפור אמיתי. תהיו איתי רגע: מנהיגת "המחפשים" הייתה דורותי מרטין, שטענה כי היא מתקשרת עם קבוצת חייזרים שכונו בפיה "השומרים". הם סיפרו לה, לדבריה, שהעולם ייחרב בשטפון ב-21 בדצמבר, 1954. אך כמה ימים לפני האפוקליפסה, תגיע צלחת מעופפת ותציל אותה ואת חסידיה. הצלחת תנחת בחצר האחורית שלה. כהכנה לרגע הזה, התפטרו חסידיה מעבודותיהם, עזבו את משפחותיהם ומסרו את רכושם. הם נאספו בביתה של מרטין באוק פארק, פרבר של שיקגו. בתחילה אמרה מרטין שהצלחת המעופפת אמורה להגיע ב-17 בדצמבר בשעה ארבע. אבל החייזרים לא הגיעו. ואז, בחצות, מרטין אמרה שקיבלה מסר חדש לפיו הצלחת נמצאת בדרכה. היא לא הגיעה כלל. ואז היא אמרה שהחייזרים נתנו לה תאריך חדש: חצות של 21 בדצמבר, רגע לפני האפוקליפסה.

ואז המחפשים התכנסו שוב בסלונה. וחיכו. וחיכו. פסטינגר היה שם וצפה באירוע. הוא נזכר כי "היינו בטוחים, מטבע הדברים, שהנבואה שלהם לא תתגשם. כלומר, ניצבה מולנו חבורה של אנשים שהיו מחויבים לנבואה מסוימת, והם היו בהחלט מחויבים. אנשים התפטרו מהעבודה, מכרו דברים. הם התכוננו לקטסטרופה, לגאולה האישית שלהם".

הקטע הבא מצוטט מספרו של פסטינגר ("כשהנבואה כושלת"): "נניח שאדם כלשהו מאמין במשהו בכל ליבו: ועוד נניח שיש בו מחויבות לאמונה הזאת, שהוא נקט בצעדים בלתי הפיכים בגללה. ולבסוף, נניח שמוצגות בפניו ראיות חד משמעיות ובלתי מעורערות שהאמונה שלו שגויה. מה יקרה אז?".

פסטינגר קיבל רשות מדורותי מרטין לערוך תצפית עליה ועל "המחפשים" בזמן שהמתינו. הוא מתאר מה קרה שם: "כאשר... השעון על מדף האח הראה שנותרה עוד דקה בלבד עד רגע נחיתת הצלחת, דורותי קראה בקול גבוה ומתוח: 'אף תוכנית לא סטתה מדרכה!'. השעון צלצל חצות, כל נקישת מחוג נשמעה, צלולה עד כאב, בתוך הציפיה המהוסה. המאמינים ישבו דוממים... שעת חצות חלפה ודבר לא קרה... אבל בתגובותיהם של האנשים בחדר ההוא לא היה כמעט מה לראות. לא היו דיבורים, לא קולות. אנשים ישבו במקומם ללא ניע, פניהם נראו קפואים וחסרי הבעה".

זה נמשך שעות. הם הסתגלו לאט לאט לעובדה שאין צלחת מעופפת ואין חייזרים. אבל האם "הפרכת" האמונה גרמה להם לזנוח אותה? לא. בשעה 4:45 באותו בוקר הכריזה מרטין שקיבלה מסר נוסף. בזכות אמונתם האיתנה של המחפשים, היא אמרה לחסידיה, אלוהים ביטל את השמדת העולם.

פסטינגר הסיק מכל זה ש"ככל שאנו משקיעים יותר במערכת אמונות, ככל שאנחנו מקריבים יותר בשירות האמונה הזאת, כך נהיה חסינים יותר בפני הראיות שמצביעות על טעותנו. אנחנו לא נוותר ונתבצר". אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא חייזרים, אתם צודקים.