ראש הממשלה מנחם בגין בנאום לכתבים בבלייר האוס בוושינגטון באשר לעתיד פלסטינים לאחר הסכם השלום עם מצרים, 18 באוקטובר 1978. AP
ראש הממשלה מנחם בגין בנאום לכתבים בבלייר האוס בוושינגטון באשר לעתיד פלסטינים לאחר הסכם השלום עם מצרים, 18 באוקטובר 1978(צילום: AP)

בשורה מול רדיפה: כך נמשך מסע התלאות של ישראל השנייה מאז מהפך 77'

לפני 45 שנה בדיוק חולל בגין מהפך פוליטי‐חברתי שאחריו נכנסה ישראל השנייה לחיים הדמוקרטיים. היא הציעה פיוס ושותפות, בעוד ישראל הראשונה קוננה על אובדן ההגמוניה המוחלטת. קראו קטע מתוך "ישראל השנייה: הבשורה המתוקה, הדיכוי המר" מאת אבישי בן חיים

ד"ר אבישי בן חיים
18/05/2022

האירועים והרעיונות המתוארים בספר, שאיכשהו התקבעו תחת הכינוי "תיאוריית ישראל השנייה", מתארים מצד אחד את סיפורה של הבשורה המתוקה - הלאומית הסובלנית והמתונה שהציעה ישראל השנייה, ומצד שני את הדיכוי המר שלה, את המהלכים שננקטו על מנת לדכא אותה.

אנחנו יוצאים אפוא למסע בין שני חלקים, חלק מלהיב על אודות סיפור הצעתה המתוקה של ישראל השנייה, וחלק מעליב על אודות סיפור דיכויה, על ידי ההגמוניה של ישראל הראשונה. מסע אל הדיכוי והריפוי, אל המר והמתוק. ברוכים הבאים. אתם מוזמנים להיכנס. המזוזה מצד ימין, אפשר לתת לה נשיקה קטנה, אבל רק אם זה בכֵיף שלכם. תרבחו ותסעדו, שתו משהו חם, קחו לכם משהו מתוק, אפשר לטעום גם מהדוכן של החריפים.

רק טעם אחד לא יהפוך לעולם לדומיננטי כאן, הטעם המר. תפסו מקום על הברזלים המטפוריים שעליהם ישראל השנייה יועדה לשבת לנצח. תסתכלו על המסך, האנשים האלה שתראו מדברים עם הידיים, לא מנסים לאיים עליכם חלילה, אלא לחבק אתכם, והדבר המפחיד ההוא ששכנעו אתכם שהוא "שד עדתי", הוא לא שד. הוא "פיית שוויון", פיית שוויון וצדק חברתי הנושאת בכנפיה בשורה של מתינות וסובלנות. ותנסו בבקשה בבקשה להיות קשובים. כבר מתחילים. נא לשבת. מותר לעשן.

ההגמוניה תובעת הגמוניה מוחלטת

הסעיף הכי חשוב בתיאוריית ישראל השנייה הוא דחיית הדרישה הכי טוטאלית של ההגמוניה: הגמוניה טוטאלית. זו ליבת הסכסוך בין ישראל הראשונה לשנייה: ההגמוניה בעצם דורשת הגמוניה מוחלטת על המרחב הציבורי הישראלי ולא מוכנה לאפשר שותפות.

מסע אל הדיכוי והריפוי. עטיפת "ישראל השנייה", מאת ד"ר אבישי בן חיים(צילום: אתר רשמי, אלון בסקינד)

ההגמוניה, בשם ערכי הדמוקרטיה הליברלית כביכול, אומרת למעשה לישראל השנייה: את לא קיימת. ולפרטים הממשיים עצמם, לבני האדם עצמם, היא אומרת: אני מוכנה לתת לכם שוויון, אבל בשני תנאים: רק כפרטים, ורק אם תהיו כמונו. כלומר רק לאחר שתעברו תהליך אקולטורציה ותִרבות שישיל מעליכם כמה שיותר מבגדיכם הישנים ותתייצבו לפנינו ערומים, מבוישים וחסרי כול, ורק לאחר שתִלבשו את ערכי התרבות והרוח שלנו, של ההגמוניה.

הסכסוך הופך בלתי‐נמנע כאשר ישראל השנייה מנסה להסביר להגמוניה, בנימוס בדרך כלל: אנחנו רוצים שוויון, אבל אנחנו לא רוצים להיות כמוכם, אנחנו רוצים להיות כמונו.

הסכסוך הופך בלתי‐נמנע כאשר ישראל השנייה מתעקשת, "אנחנו לא רוצים להיות כמוכם וכמו ההורים שלכם, אנחנו רוצים להיות כמונו וכמו ההורים שלנו, כמו אבא ואמא שלנו, וכמו סבא וסבתא שלנו, וכמו המסורת שלנו".

הסכסוך הופך בלתי‐נמנע כשישראל השנייה מעיזה להבהיר שהמאבק שלה לשוויון הוא בשום אופן לא מאבק שמטרתו להיות "כמוכם", ואז בזכות זה לקבל מכם שוויון (וגם הוא בעירבון מוגבל ועם תקרת זכוכית מחוסמת). כשהיא חוזרת ומסבירה שעם כל הכבוד לישראל הראשונה (ויש באמת) והאהבה (העמוקה באמת), מטרת המאבק של ישראל השנייה איננה "להצליח" להיות "כמוכם" ולהיפגע פחות מהדיכוי, אלא להצליח להיות "כמונו", למרות הדיכוי. או הכי טוב, שלא יהיה דיכוי.

אבישי בן חיים(צילום: אתר רשמי, אלון בסקינד)

מטרת המאבק בשוויון של ישראל השנייה, מעבר למאבק על דמותה הלאומית, היהודית והציונית של ישראל ולמען עיצובה של כלכלת ישראל כצודקת ושוויונית, הוא מאבק של הליבה של ישראל השנייה, על זכות השותפות בישראליות. מאבק למען שיתופה האמיתי של האופציה הספרדית/מזרחית המתונה בארגון, בהסדרה ובעיצוב של החיים הישראליים/יהודיים. מאבק על מקום בשיח לבשורה ולהצעות המורכבות והמתונות שלה. הצעות מורכבות ומתונות ליחיד היהודי‐ישראלי, לחברה הישראלית המסוכסכת, למדינת ישראל בלב המרחב הערבי, ועוד.

הגמוניה מרגישה מאוימת מרעיון השוויון, מסיבות מובנות ואפילו נסלחות (בחיי). השוויון נתפס אצל הגמוניה כאובדן פריווילגיה וכפגיעה ממשית. מי שהתרגל לפריווילגיה, שוויון מרגיש לו פגיעה. לכן יש בהגמוניה, למרבה הצער, כאלה אשר מפרשים את תיאוריית ישראל השנייה כשִנאה כלפיהם חלילה. אבל חברה שוויונית וצודקת היא בשורה טובה לכולם, גם להגמוניה. ישראל השנייה והשמחה מציעה הצעה מלהיבה כמו הגול של כוכב בית"ר ירושלים אלי אוחנה במדי נבחרת ישראל נגד אוסטרליה. הגול הזה היה נדמה כאקט לא רציונלי, אקט חסר אחריות ויותר רגשי מאשר תכליתי, אבל בסופו של דבר היה טוב ומועיל לישראלים כולם. וכן. גם יצירתי, משובב נפש, משמח לב, מרומם רוח, מעלה חיוך על השפתיים, עושה טוב על הנשמה. של כולנו.

"לשכוח? למה לשכוח?"

מאחורי ניסיון מחיקת הדיון הציבורי בסוגיית "ישראל השנייה" מסתתרת עמדה לא פשוטה: מטרת ההגמוניה בחברה הישראלית המאוחדת היא למחוק את המזרחיות ולהשכיח אותה, זו עמדה שיוצרת אווירה כאילו עצם הדיבור על הזהות המזרחית מסכן חלילה את החברה הישראלית.

הסרט המכונן "סאלח שבתי", המספר את סיפורם של עולה מזרחי ומשפחתו בשנת 1949 (וכמה בועטת בבטן הפרשנות כי פשר שמו הוא "סליחה שבאתי") יצא ב‐1964 ,ועדיין נחשב כאחד משלושת הסרטים הכי פופולריים בתולדות מדינת ישראל. קאלט שובר קופות, מיליון מאתיים אלף צופים במדינת ישראל הקטנטנה של אז, כאילו אחד מכל שלושה ישראלים צפה בו. למה "כאילו"? כי אינספור מזרחים שפתאום ראו את עצמם בקולנוע, באו לצפות שלוש וארבע פעמים. סאלח הפך להרבה יותר מסרט או הצגה, הוא מושג במדעי המדינה ומבוא לפולמוס סוציולוגי .

מצד אחד, הציבור של ישראל השנייה, הסלחן כהרגלו, די מת על הסרט, אולי כי זה מה יש. מצד שני, לא מעטים, בהם אינטלקטואלים ויוצרים מזרחים, הזהירו מפני הסטריאוטיפ השלילי שהוא מעצב לדמות המזרחי. סאלח שבתי נתפס כארכיטיפ מכונן הדימוי של האב המזרחי, כאב‐טיפוס המייצג של דמות המזרחי של אז, וחשוב לשים לב כיצד עוצבה דמותו: דיבורו הוא דיבור שהוא כמעט נביחה, שפת גופו מסמנת מעין פיגור, מההליכה פסוקת הרגליים ועד הטיית הגו. עולמו הערכי מעורר חלחלה עד כדי כך שסאלח לא יודע כמה ילדים יש לו. שישה או שבעה. (צחוק בקהל).

אבל אי‐אפשר להתעלם גם מהתרומה החשובה של הסרט ומהצדדים המעצימים שבהם סאלח שבתִי מוצג. ראשית, עצם העובדה שהמזרחי מוצג, ועוד כדמות ראשית בסרט. ושנית, סאלח מוצג כ"פרא האציל", לא הפרא האציל האוריינטליסטי הקלאסי, אלא הפרא שחוכמת הרחוב שלו מנצחת את הממסד. חוכמת הרחוב של סאלח מוצגת בשיא גאוני כאשר הוא מבין שכל מה שהוא ידרוש מהממסד, הממסד יעשה לו הפוך. או אז הוא מארגן את יושבי המעברה להפגנה: "לא רוצים שיכון! רוצים מעברה!" ובתגובה הממסד עושה לו הפוך וכך הוא ובני משפחתו מועברים בכוח לשיכון, ויש לנו הפי אנד הוליוודי/חז"לי.

בסרט מופיע קטע מטלטל שבו פונה אחת מחברות הקיבוץ לסאלח שבתי ומבהירה לו מה ההגמוניה דורשת ממנו ומשכמותו:

"מר שָּבַתִי היקר, אתם יוצאי עדות המזרח, עם כל הכבוד שאנחנו רוחשים לכם, צריכים להתרגל למציאות ארצנו המתקדמת, לשכוח מהר מהר את כל המנהגים הברברים שהבאתם משם".

סאלח שבתי מתבונן בחברת הקיבוץ בעיניים עצובות ושואל:

"לשכוח? למה לשכוח?"

תיאוריית ישראל השנייה היא אחרי הכול גם כפירה בחלום מחיקת המזרחיות והִתנגדות לרעיון השכחת המזרחיות. כל זאת מבלי לכעוס על המייחלים למחיקתה, שכן ברור לי שכוונתם לא רעה. הרי מחשבתם טובה: מה יותר נפלא מכור היתוך, מאחדות האומה ומטִשטוש ההבדלים.

אני מציע הצעה אחרת: במקום למחוק את המזרחיות ולשכוח אותה. להקשיב לה. לא בגלל האתני שבה, אלא בגלל הרעיוני שבה. טענתי המרכזית היא שהמזרחיות היא לא זהות אתנית מפלגת, אלא בשורה רעיונית מאחדת, כזו שמחזקת את החברה הישראלית, מחסנת את הזהות היהודית והציונית ומאפשרת שביל לפיוס. ראוי להקשיב לה כי יש בה הצעה מלהיבה לזהות יהודית בעידן פוסט מודרני, ואין סיבה להתבונן בעיניים עצובות ולשכוח אותה. "לשכוח? למה לשכוח?".

העידן הפוסט מודרני הפך את האופציה המזרחית של ישראל השנייה ליותר ויותר רלוונטית. זהו עידן שבו אנו עדים לקריסת האידיאולוגיות המערביות המוחלטות בעולם, וגם למשברי האליטות המערביות המוחלטות בישראל. משבר האליטה השמאלית של ישראל הראשונה שקרס לה אידיאל השוויון הקסום של הציונות הסוציאליסטית ואחריו אידיאל השלום עכשיו, משבר האליטה הציונית דתית שקרס לה אידיאל ארץ ישראל השלֵמה המלהיב, משבר האליטה הרוויזיוניסטית שכל בניה ובנותיה פרחו מן הקן, ומשבר האליטה החרדית שחווה התפרקות של אידיאל הלומדים האוטופי והאידילי, והתפרקות שלטון המרנים, וזה אולי מביא אותנו למסקנה הבאה.

שקיעת האידיאולוגיות המערביות המוחלטות מאפשרת את זריחת האסכולה המזרחית המורכבת

אולי כעת אפשר להקשיב לבשורה המזרחית, לא בגלל היסוד האתני שבה, אלא בגלל הבשורה הרעיונית שבה. אולי כעת מותר לומר כי למזרחיות יש הצעה נוספת לחברה הישראלית וליחיד היהודי. יש לה הצעה לזהות יהודית בעידן פוסט מודרני (על פי מודל היהודי המסורתי), יש לה הצעה לניהול חברה סובלנית במרחב דתי‐חילוני משותף (על פי מודל המשפחה המזרחית), ויש לה הצעה לניהול מדינה יהודית בלב מרחב ערבי (על פי מודל הרב עובדיה ואריה דרעי.

המזרחיות היא בשורה של תגובה אחרת לאתגרי המודרנה. אפשר לראות זאת בכל מקום שבו היא מופיעה עם הייחודיות שלה: בעיקר המסורתיות המזרחית המתוקה והחרדיות הספרדית המתונה, אבל גם הפמיניזם המזרחי, הציונות הדתית המזרחית, השמאל המזרחי. לכל אלה יש הצעה שונה מההצעות של האידיאולוגיות המערביות המוכרות לנו. הצעה שאינה פוגעת חלילה בחברה הישראלית, אלא מעשירה אותה.

המסורתיים הודרו מנאום השבטים. ריבלין(צילום: ראובן קסטרו)

נקודת הבסיס הדרמטית והחשובה ביותר להבנת עומקו ושורשו של הדיכוי היא כאמור העובדה שההגמוניה שואפת למחיקה מוחלטת של העמדה המזרחית. לעתים מתבהר עד כמה ההגמוניה כלל לא מכירה בקיומה של עמדה מזרחית. האסכולה המזרחית הודרה מהשיח הציבורי בישראל שהתנהל בין אידיאולוגיות מערביות מוחלטות ‐ נהדרות אך נוקשות ‐ שנולדו באירופה של העת החדשה. המזרחים היחידים שקיבלו סוג של זכות להשתתף בשיח הציבורי, זכו לכך רק כשהצטיידו בהביטוס (habitus) מערבי. במקרה של הש"סניקים הכוונה לאימוץ הביטוס ועמדה חרדית. מגמת המחיקה ועמדת חוסר ההכרה בעצם קיומה של עמדה תרבותית רעיונית מסורתית‐מזרחית, באו לידי ביטוי חשוב בנאום השבטים של הנשיא העשירי של מדינת ישראל, רובי ריבלין. נאום שבו ריבלין הנכיח ערבים, חילונים, דתיים, חרדים, אך הדיר את המסורתיים.

חלום מחיקת הזהות הבעייתי: "שלא יהיו יותר מזרחים" ‐ כדי שכולנו נהיה אותו דבר, הפך ללגיטימי בגלל מסע הסברה ממושך. שני קמפיינים חברתיים הצליחו באמת להשפיע על החברה הישראלית באופן מעצב. הראשון ‐ שאסור לקטוף פרחים מוגנים, שהרי המטרה היא שהם לא ייעלמו. השני ‐ שאסור לשמור על מורשת המזרחים, שהרי המטרה היא שהם כן ייעלמו. רעיון המחיקה הזה נשמע לישראלי הממוצע, שגדל על הקמפיין המוצלח של מחיקת המזרחיות, טבעי וטוב ומאחד, אז צריך לנסות להסביר שאף אחד לא יעז לומר למשל שהחלום של החברה הישראלית, כדי להפוך אותה למאוחדת, הוא "הלוואי שלא יהיו יותר חסידים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר. אף אחד לא יעז לומר "הלוואי שלא יהיו יותר ליטאים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר. אף אחד לא יעז לומר "הלוואי שלא יהיו יותר ציונים דתיים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר. "הלוואי שלא יהיו יותר ברסלברים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר. "הלוואי שלא יהיו יותר קיבוצניקים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר (או בהמשך לנאום של רובי ריבלין, אפשר לנסות להרהר: מי היה מעז לומר "הלוואי שלא יהיו יותר ערבים" כדי שכולנו נהיה אותו דבר). החלום הזה לגיטימי רק לגבי מזרחים.

שירים עבריים או שירים רוסיים. רפאל איתן(צילום: דובר צה"ל)

הדיכוי והמחיקה התרבותית עטופים בעטיפה יפה, ואני משוכנע שגם כוונת הלב יפה, "הלוואי שלא יהיו יותר ספרדים ואשכנזים, מזרחים ומערביים" הם אומרים, אבל המשמעות בפועל היא: הלוואי שלא יהיו יותר ספרדים/מזרחים. זאת מכיוון שהחברה הישראלית היא חברה שבה העמדה האשכנזית/מערבית היא ההגמונית. היא הישראליות החילונית הרשמית, והיא הציונות הדתית הרשמית, והיא החרדיות הרשמית. לכן כשאומרים "נוסח התפילה האחיד" ‐ אין הכוונה לנוסח עדות המזרח, וכשאומרים "אוכל יהודי" ‐ אין הכוונה למעדני עדות המזרח, וכשאומרים "אינטגרציה" כולנו מבינים מי המטנגרץ ומי המטונגרץ, כמו שהיטיב לאבחן ג'קי לוי, וכשאומרים "שירי ארץ ישראל" ‐ כולנו מבינים שאין הכוונה למוזיקה ים תיכונית. הרי מה קשור הים התיכון לארץ ישראל? שמעתי פעם בכנס הצדעה לפלמ"ח, שהרמטכ"ל רפול (רפאל איתן) דרש מהלהקות הצבאיות "תיצרו עוד שירים עבריים". "מה זה שירים עבריים?" שאלו אותו. ורפול השיב: "נו, שירים רוסיים".

בעם ישראל בדור קיבוץ הגלויות התפתחו שלל זרמים רעיוניים ודתיים קסומים ומרתקים, והם בונים פסיפס תרבותי נהדר, עשיר ומעשיר. כולם מקבלים את זה שיש זרמים שונים בעם ישראל. אבל רק את המזרחים, מסורתם ותרבותם ובפרט את הזרמים הרעיוניים האלטרנטיביים ‐ המסורתיות המזרחית והחרדיות הספרדית ‐ נדמה שהמטרה האידיאולוגית הגדולה של ההגמוניה והאליטות כולן היא לדכא.

טענתי היא כי שימור הסיפור המזרחי לא חשוב רק למען ההיסטוריה, אלא גם למען העתיד. יש חשיבות עצומה להעלאה על נס של רעיון המתינות היהודית המזרחית כמפתח לקונצנזוס ולניהול חברה ישראלית משוסעת בעידן המודרני, בחיוך, במתינות, במתיקות, ובהעלמת עין על פי המודל של המשפחות המסורתיות המזרחיות.

"כוח דהיתרא עדיף"

חשיבות עצומה יש גם להעלאה על נס של משנתו הספרדית המתונה של הרב עובדיה יוסף. את סיסמתו הגדולה של מחזיר עטרת יהדות ספרד ליושנה, הרב עובדיה יוסף, "כוח דהיתרא עדיף", אני מפרש באופן כפול:

ראשית, משמעות "כוח דהיתרא עדיף" היא כי הבשורה הספרדית היא שהכוח של ההיתר, הכוח של המתינות, הכוח של הסובלנות, עדיף. צריך להעדיף אותו.

שנית, משמעות "כוח דהיתרא עדיף" היא שכדי שהבשורה הספרדית המתונה הזו של עדיפות כוח ה"היתרא" תהפוך לחלק מהחיים הציבוריים בישראל, המזרחים צריכים כוח. כוח אמיתי. כוח אינטלקטואלי וכוח פוליטי.

סיסמה גדולה. הרב עובדיה יוסף ואריה דרעי, 1997(צילום: ראובן קסטרו)

במובן הזה, סיסמת "כוח דהיתרא עדיף" של הרב עובדיה סוחפת אף יותר מסיסמת "ידע זה כוח" של פרנסיס בייקון ותומאס הובס. הרב עובדיה סבר שהמזרחים צריכים "כוח של ידע" כדי לבשר את בשורת "כוח דהיתרא עדיף" כדי לבשר את בשורת המתינות. ממרן למדתי אפוא כי "ידע זה כוח", אבל עם דגש מיוחד בשביל מה צריכים את הכוח: המזרחים לא צריכים כוח בשביל להיות כוחניים חלילה, אלא בשביל להיות מתונים, בשביל שיתאפשר להם לבשר את בשורת המתינות.

אז זו המשמעות הכפולה של סיסמתו הגדולה "כוח דהיתרא עדיף" ‐ לא רק כוח ההיתר (המתינות הספרדית) עדיף, אלא שכדי שהציבור המזרחי יוכל לבטא את המתינות הזאת, את ה"כוח דהיתרא" במרחב הציבורי, הוא צריך כוח אמיתי. כוח של ידע. כוח אינטלקטואלי.

כוח דמוקרטי עדיף

ב‐1977 חולל מנחם בגין את המהפך. מייסד הברית בין יוצאי המחתרות ליוצאי המעברות, מכונן "ברית בין הבתרים" ‐ הברית בין אוהדי בית"ר ירושלים לבין חניכי בית"ר של ז'בוטינסקי ‐ חולל את המהפך הפוליטי. מהפך פוליטי‐חברתי שאחריו נכנסה ישראל השנייה לחיים הדמוקרטיים בישראל. כבר אחרי הבחירות ב‐1973 כשהליכוד עלה ל‐39 מנדטים, בדרך למהפך 77 שרטט בגין, לאחר שניתח את דפוסי ההצבעה למפלגתו, את הגרעין הליבתי של בעלי הברית שנתנו לו את הכוח להגיע לשלטון: "מי נתן לנו את מרבית כוחנו... המאמינים והעניים".

בספר "על המהפכה הצרפתית ורישומה" מצוטט קונטרס מהפכני צרפתי מן המאה ה‐16 שבעצם מסביר לנו ביובש גאוני למה נולדה המהפכה הצרפתית ומדוע בעצם אנשים עושים מהפכות: "טבעי הוא שאדם יזוז אם לא נוח לו". כמה שנים אחרי המהפך, ב‐1984 ,בחור מרוקאי צעיר, ילד בן 24 ,חדור תחושת שליחות ומחויבות לרעיון השוויון, בשם אריה מכלוף דרעי, שהיה צמוד לרב עובדיה, אמר לרבו שוב ושוב ושוב משהו כמו "מורנו ורבנו, כדי שיהיה לספרדים כוח לבשר את הבשורה הספרדית, לא מספיק לנו כוח אינטלקטואלי, אנחנו חייבים גם כוח פוליטי". הרב עובדיה הקשיב והשתכנע ואז... אז נולדה ש"ס הארצית.

מכונן "ברית בין הבתרים". קבר מנחם בגין(צילום: ראובן קסטרו)

סיפורנו מתרחש במידה רבה על רקע שני האירועים ההיסטוריים הגדולים הללו של ניסיונות שותפות ישראל השנייה בדמוקרטיה הישראלית: הראשון, מהפך 77 של מנחם בגין וישראל השנייה ובשורתה המסורתית‐מזרחית המתוקה. השני, מהפכת החזרת העטרה ליושנה של הרב עובדיה יוסף וש"ס ובשורתה החרדית‐ספרדית המתונה.

שני אלה והתגובה הרודפת והמדכאת כלפיהם הם התשתית להבנת אודיסאת מסע התלאות של ישראל השנייה מאז 77, ולהבנת האירוע ההיסטורי השלישי והחותם: פרשת רדיפת נציגּה הדמוקרטי הנבחר של ישראל השנייה, בנימין נתניהו, הגבלת השותפות בדמוקרטיה של ישראל השנייה והדרתה, ובשורה התחתונה: ביטול מהפך 77. הפיכת מהפך 77. דיכוי מהפך 77. יובהר, הנושא המרכזי בספר זה איננו העוולות של שנות ה‐50 ושנות הקמת המדינה, שאז אנשים טובים בנו מדינה ואולי עשו טעויות, אלא העוולות שמאז מהפך 77 ובמטרה לנטרל אותו.


ישראל הראשונה ומאבקה למען ההגמוניה

סיפורה ההיסטורי של ישראל השנייה מחויב להיות מסופר דרך סיפורה של ישראל הראשונה. אין היסטוריה מזרחית אימננטית של התפתחויות פנימיות. המזרחים לא קובעים את גורלם לבדם. ישראל הראשונה, במהלכיה ובתחושותיה, מעצבת במידה עצומה את ההיסטוריה המזרחית. אבל לא רק בגלל זה אנחנו מחויבים לדון בישראל הראשונה ‐ אם נדחיק את הכאב האמיתי של ישראל הראשונה ואת החשש האמיתי שלה מישראל השנייה, לא נוכל להבין את ההיסטוריה הישראלית וּודאי שלא לתקן אותה.

ישראל הראשונה לקחה קשה את אובדן ההגמוניה המוחלטת. בתגובה למדגם הטלוויזיוני בערב המהפך ב‐17 במאי 1977, פלט יצחק בן אהרן, מהמנהיגים החשובים של השמאל הישראלי, את משפט המפתח שיתברר לימים כתגובתה הפנימית העמוקה של ההגמוניה, של אליטת ישראל הראשונה, לתהליכי הדמוקרטיזציה והשוויון. זוהי תגובה שמשמעותה דחייה של הרעיון הדמוקרטי ושל רעיון השוויון: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה ‐ אינני מוכן לכבד אותה", או על פי גרסה אחרת, "אם זה רצון העם ‐ אז צריך להחליף את העם".

קינת ישראל הראשונה על אובדן ההגמוניה

יש שלל דרכים להציג את עוצמת האבל של "ישראל הראשונה" על מהפך 77 ועל אובדן ההגמוניה המוחלטת. אני אוהב לספר את סיפורי המגמות בחברה הישראלית דרך השירה העברית, במקרה הזה באמצעות שירי הקינה וההספד למדינה ולישראליות שנולדו בשנים שאחרי המהפך. השירים הם לא ראיות משפטיות, אלא דרך סימבולית נהדרת לספר את הסיפור. שירים אינם "הוכחה" לתהליך, אלא טקסטים שמאפשרים לספר את סיפורו, מבטאים אותו. לעתים, הטקסטים השיריים מבשרים על תהליך, או קצת מתנבאים עליו בעזרת הכוח המשער והאינטואיטיבי. "מיטב השיר כזבו", טעה אריסטו. מיטב השיר הוא אבק נבואה. או למצער, מסמך היסטורי המספר על רוח תקופה.

אחרי מהפך 77 ישראל השנייה הציעה פיוס ושותפות, אבל ישראל הראשונה ראתה חורבן ואובדן. תחושת האובדן ניתנת לתיאור בעזרת התופעה המסקרנת של שורת שירי חורבן וקינה.

כך לדוגמה ב‐1978, שנה אחרי המהפך, מתחילים לשיר בכוונה גדולה את שיר הקינה של אריק איינשטיין האהוב והטוב עם השורות העצובות שמצד אחד מספרות "כמה שאני אוהב אותך" לארץ ישראל ומצד שני שואלות למה הוא עצוב כל כך בארץ ישראל.

למה הם כל כך עצובים פתאום? אריק איינשטיין(צילום: ראובן קסטרו)

ואי‐אפשר שלא לתהות: למה השיר הזה נגע בישראלים טובים? למה הם כל כך עצובים פתאום? הרי אלה היו שנים יפות לישראליות: ישראל הקטנה זכתה בשני אירוויזיונים ברציפות, יזהר כהן ב‐77 עם "אבניבי", וגלי עטרי ב‐78 עם "הללויה", רינה מור זכתה בתחרות מיס תבל ב‐76, מכבי תל אביב אלופת אירופה ב‐77 אחרי שצסק"א אכלה אותה, וב‐1979 מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי מובילים את נבחרת ישראל למקום שני באליפות אירופה לנבחרות בכדורסל. אם לא די בזה בשביל גאווה ישראלית, אז יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, מוביל את המבצע המפואר באנטבה ב‐76, ובנובמבר 77 הנה בא נשיא מצרים סאדאת לביקור בישראל בדרך להסכם שלום. ועוד משהו משובב נפש: פתאום נהייתה תחושת שוויון ושייכות לציבור מודר, וישראל השנייה גם היא התחילה להרגיש פה בבית. אז מה העצבות הזו? למה זה אתם עצובים כל כך?

וכמה שנים אחר כך יצא עוד שיר שנתפס כמו שיר הספד על הישראליות של אריק איינשטיין. שיר על ארצו מולדתו שלדבריו "הולכת פייפן" ויותר מזה שוברת לו את הלב "לחתיכות קטנות". והכאב ממשיך ומתעצם כשהוא מספר על חלום שהיה ואיננו, ומדבר על עצבות איומה עד כדי כך שבא לו לבכות. בא לו לבכות. וב‐1989 יוצא השיר "חד גדיא" בגרסה של חווה אלברשטיין עם שורות אחרות המספידות את הישראליות היפה של פעם, שהיא עצמה מסמליה: "ומה השתנה לך מה השתנה? אני השתניתי לי השנה / הייתי פעם כבש וגדי שליו, היום אני נמר וזאב טורף / הייתי כבר יונה הייתי צבי, היום איני יודעת מי אני". ואולי אולי אולי אפילו הלהיט הנוסף של חווה אלברשטיין "שלום, אני נוסעת" (ללונדון) כי "בלונדון אנשים יותר אדיבים כך שהייאוש נעשה יותר נוח" שייך לאותה רוח נכאים.

ז'אנר שירי הדיכאון מחלישי כוח המאבק הציוני בא לידי ביטוי למשל גם עם "הבטחתם יונה עלה של זית" של שמואל הספרי, שבימי המאבק נגד רדיפת נתניהו, כשראיתי את תגובתו כשהותקפתי כעיתונאי בהפגנות ישראל הראשונה בבלפור ואוימתי ברצח "נגרור את הגופה שלך בטנדרים", הבנתי כמה הוא שונא אותי ואת מה שאני מייצג שִנאת אמת. אותו מסר עלה גם מ"אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה" של נורית גלרון. כוורת שרה על אחד שאומר שנגמרו לו השמיים כש"יש מספיק אוויר למדינה או שתיים", ואני לא הבנתי אם זו עמדה פוליטית או סתם חרוז מדליק שסנדרסון מצא. "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור הלם עם שורה חזקה כמו "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה" ועם שורה שזועקת עצבות כמו "בגוף כואב בלב רעב, כאן הוא ביתי". אסור להדחיק את העובדה שהשיר הזה הפך לשיר המנוני כיוון שישב על סנטימנט אמיתי.

יהונתן גפן, מי שאחראי להכרזה שוברת הלב ומבטאת תחושת הניכור של ישראל הראשונה, "אוהב את הפלוגה, שונא את המדינה", כתב את שיר הקינה הממצה "יכול להיות שזה נגמר" עם השורות המבכות את אובדן ההגמוניה. החל בשורה "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" דרך השורה עם הכרזת הבעלות: "ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות, כי לנו לנו לנו ארץ זו", ועד הכרזת הייאוש מאובדן ההגמוניה: "והיה להם בשביל מה לקום בבוקר". הוא היטיב לנסח את השורות שמבכות את הישראליות ההיא של פעם, שממחישות את הייאוש בגלל אובדן ההגמוניה ומציגות רשימה מסודרת של הדברים היפים שאבדו:

"שומר עברי על סוס לבן בלילה שחור / על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור / תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד"

וגם:

"פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים / אנגלית מחתרת וילקוט הכזבים שפם ובלורית, כפייה על צוואר, ירון זהבי (ירון זהבי, לא מנשה התימני, אב"ח)
אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים.
והיה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת"

קינה עצובה ממש, רק לא ברור למה העצבים והזעם יצאו על ישראל השנייה. איך היא פתאום אשמה בדברים היפים שישראל הראשונה איבדה, הרי זה לא אבד לה בגללנו חלילה. רבים מישראל השנייה בכלל התאהבו בישראל הראשונה בגלל הדברים הללו שגפן הספיד.


לרכישת הספר, לחצו כאן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully