אליהו (אלי) בן עמי בן חמו, יליד אשדוד, התייתם משני הוריו עוד לפני הגיוס לצה"ל, ועל כן הוכר כחייל בודד, ונתמך על ידי אחיו ואחיותיו. אחת מהן, סימה צרפתי בן חמו, הייתה בת 24 כשראתה אותו בפעם האחרונה, כשבא לאשדוד לאסוף ציוד.
"הוא הגיע לקחת דברים מהבית, ובא למשרד שלי שהיה בפסז'", היא נזכרת. "ראיתי אותו ואמרתי לו: בוא נלך לקנות לך סנדלים חדשים - והוא גער בי שהוא לא צריך שום דבר. ראיתי אותו ככה, שהוא רוצה-לא-רוצה לחבק. אמרתי לו: 'בוא לארוחת צהריים', כי גרתי לא רחוק מהמשרד, אבל הוא לא רצה". יום לפני כן הוא היה בחג בירושלים עם אחיו ואחותו. סימה נזכרת שסיפרו לה אחר כך שהם שרו וצהלו ובכו שחבל שההורים לא זכות לראות אותם כך.
הוא עוד הספיקו לשוחח פעם נוספת בטלפון. זה היה יום שישי בערב, לפני שכוח השריון בו לחם יצא מקריית שמונה לשדה הקרב. "הייתי עם גיסתי והדלקנו נרות, וראינו שהשמיים אדומים", מספרת סימה. "פתאום היה צלצול טלפון, הוא היה על הקו וביקש לדבר איתי".
"אני, החילונית, שאלתי אותו: 'מה, אתה מתקשר אחרי כניסת שבת?', והוא אמר: 'לא, לא, הרב ביקש מאיתנו להתקשר'", היא משחזרת. "הייתה מצד אחד תחושה שהם הולכים לעשות משהו, ומצד שני של 'למה לא עצרנו אותו'".
אליהו היה בן הזקונים של מרצדס ויוסף. הוא נולד ב-15 בספטמבר 1961 באשדוד, אחרי שמשפחתו עלתה לארץ ממרוקו. זו הייתה משפחה מסורתית, והוא קיבל חינוך דתי, למד בישיבה תיכונית במבשרת ציון ובהמשך בישיבת הסדר בקריית שמונה - והצטיין בלימודיו.
מלחמת לבנון פרצה חודש לפני שאליהו עמד להשתחרר משירותו כנהג טנק, והוא כבר החל לתכנן את עתידו. בשבוע הראשון ללחימה, הוא נסע עם כוח שריון מחטיבה 188 לכפר סיל שבמבואות ביירות, מצפון לעיירה דאמור, שבו התנהל אחד הקרבות הקשים ביותר של המלחמה. שם גם מצא אליהו את מותו, ביומו השני של הקרב.
"הטנק עלה על ציר והיה צורך לסגת ממנו, ואז הוא חזר לאותו מקום", היא מסבירה. "הוא חטף את הטיל והיה קשה להגיע לטנק כדי לחלץ". לא רק הוא נפל באותו יום, אלא גם אחד הלוחמים שנפגע בניסיון לחלץ אותו. הוא נקבר ארבעה ימים אחר כך. הוא היה רק בן 20.
חבריו לפלוגה ומפקדו, אפי מרגי, מלווים את המשפחה עד היום, גם ביום הזיכרון וגם ביום השנה למותו. "הם האחים 'התותבים' שלנו", היא אומרת.
את חושבת מה היה יכול לקרות לו הוא היה פה איתנו?
"בוודאי. במחשבות של ניקיונות פסח, כשאתה עם עצמך, אז אני מתחילה לחשוב שערב פסח היה יכול להיות אחר", משתפת סימה. "הוא היה יכול להיות עם שבעה ילדים, עם אישה צנועה כמוהו, אצילית כמוהו, אחרי שהוא כבר גידל דורות של תלמידים - משאת נפשו הייתה להיות מחנך".
לדבריה, "כשאנחנו נפגשים האחים, אנחנו ככה מדברים ומתווכחים ככה בצחוק איפה הוא היה גר. אני לא חושבת שהוא היה גר בירושלים - בטח היה גר ביישוב לייט או התנחלות שמאפשרת [תנאים] למשפחות גדולות".
"כמה הוא אהב לטייל", הוסיפה, "הם היו שוכרים מיניבוסים ונוסעים לטייל בכל הארץ. בטח היה גוער בי כרגיל, כמו בכל מפגש, אם הייתי מבקרת את הממשלה".
לילדיה יש רעיון משלהם בנושא. "הילדים שלי, שלא הכירו אותו, אומרים: 'אם דוד אלי היה בליל הסדר - לא היו אומרים שום דבר, אלא הכול היה בשירה".