בכל יום שישי שבו רב"ט יובל הראל היה חוזר הביתה מהצבא, הייתה אחותו, עידית הראל (לימים שמש), מציעה את מיטתו ומחכה לו בהתרגשות.
היא מעולם לא העלתה בדעתה שעלולה להיות פעם אחרונה. "באותו זמן, היום אני יודעת את זה, הייתה התחממות והבינו שנכנסים", היא מספרת. "לא הייתי חשופה לזה. כשהוא יצא מהבית, לא עבר לי בראש שזו הולכת להיות הפעם האחרונה. לא אמרתי לו משהו מיוחד. לרוב הוא היה יוצא מוקדם בבוקר, ואז לא הייתי רואה אותו בכלל".
עידית הייתה רק בת 12 כשפרצה המלחמה. מהשנים האחרונות שלהם יחד, נותרה לה תמונה משותפת אחת עם אחיה. "אפשר לראות על הפנים שלי כמה אני מאושרת. הוא מחזיק אותי גם במותן וגם על הכתף, מרים אותי. רואים כמה אני מאושרת איתו, מצמידה את הראש שלי אליו. מאוד אהבתי אותו, הוא היה אחי הגדול", היא מספרת על התמונה.
"זה כאילו הרגע לפני שדופקים בדלת - לראות את הפנים של ילדה רגע לפני שהעולם שלה מתהפך, וילד לפני שהחיים שלו מסתיימים".
יובל הראל נולד למרים ויחזקאל בחולון, ב-7 באוקטובר 1962. אחותו זוכרת אותו כנער בעל נשמה חופשית."הוא היה קצת מרדן, פילוסוף, שואל שאלות על החיים", היא מתארת. "הוא היה אוטודידקט, ילד מחונן, תולעת ספרים - קרא בעיקר ספרים פילוסופיים, רומנים רוסים, 'החטא ועונשו'. "ילד כזה שהיו אומרים לו 'יובל, שים בבקשה את הספר בצד'". כמי שניגן על כינור במשך שמונה שנים, הוא גם מאוד אהב מוזיקה, מכל הסוגים. "היה לו אוסף תקליטים אדיר. פופ, רוק כבד, קלאסי. הוא ידע הכל - על הסולן ומי כתב את המילים והעיבודים".
באותה שנה בה התגייס, משפחתו של יובל עברה מחולון לירושלים. "ארמון הנציב הייתה בראשיתה, הבניינים חשופים, עוד אין ירק או עצים, הבית היה בית חדש שבנו אותו", מספרת עידית. "המעבר היה צעד גדול עבור המשפחה, אבל עבור יובל הוא כבר לא כל כך היה שייך, הוא לא ממש חי בבית הזה. הוא בא בשבתות, בשישי רצה לראות את החברים. היה בא הביתה, רואה אותנו, נוסע להיות עם החברים בחולון ואז חוזר. הוא היה קרוע בין שתי הערים האלה, הוא עוד לא היה ירושלמי".
"בתיכון הוא התחיל להאריך שיער, היה לו תלתלים חומים, בקבוקים, שאם היית פותחת היו מגיעים לקו המותן", היא נזכרת. באוגוסט 1981 התגייס לשריון, לחטיבה 188. "לקראת הצבא הוא הסתפר. פתאום ברגע זה הפך אותו לחייל, לאדם קונפורמיסט שנכנס למכונת הצבא, ויותר מאוחר למלחמה", סיפרה. "היה לו טוב בשריון", מעידה עידית. "לא חושבת שהוא היה מוטרד ממה הולך להיות במלחמה, או מה יהיה כש-. הוא כבר ראה את עצמו בשלב הזה לוחם וחלק מהחטיבה, גדוד, פלוגה, די מזדהה עם המטרות של הצבא. הוא די השלים עם המלחמה", אמרה.
כשפרצה מלחמת לבנון, יובל היה חלק מכוח החלוץ של השריון. בקרב שהתרחש ביום השלישי של המלחמה, במחנה הפליטים עין אל חילווה שבפרברי צידון, טיל נ"ט פגע ישירות בטנק שלו והוא נהרג במקום.
את חושבת מה היה יכול לקרות לו הוא היה פה איתנו?
"בוודאי. יש הרבה מחשבות, הרבה דמיונות. לפעמים אני אפילו לוקחת אותו איתי ומדמיינת אותו איתנו בהרכב המשפחתי. מעבר למה היה עושה היום, מה היה העיסוק שלו, מה היה קורה למשפחה לו היה בחיים. איך היינו כולנו מתפתחים", היא משיבה.
"בעצם הבית נשבר אחרי שיובל נהרג - מתפקדים, אבל יש שבר גדול. אנחנו משפחה שמתמודדת על מחלת לב משפחתית. אבא שלי היה חולה לב ומת אחרי השתלת לב לפני 27 שנים. אני עברתי השתלת לב לפני שש שנים, אז אני חושבת אם העובדה שיובל נהרג גרמה למחלה של אבא יותר להתקדם", עידית מספרת. "זו משפחה בהישרדות. הכול קשה והכל בהישרדות. כל בן אדם צעיר, ילד, שנהרג, זה כמו דומינו. כולם נופלים יחד איתו באיזשהו מקום. זה כמו מטוטלת גדולה שעוברת על הבית, ומי שמתכופף - מתחמק; ומי שלא - היא מכה בו. הבית היה שמח, בית של שמחה. אנחנו מתפקדות, בנינו קריירות, אבל זה עצב כרוני. אולי החיים היו תופסים כיוון אחר".
כשהיא מדמיינת את יובל כיום, היא תוהה אם היה חוזר לאהבה שלו למוזיקה, ממשיך בקריירה אקדמית בתחומים שאהב, פילוסופיה ותנ"ך, או בוחר להיות בהייטק. "הוא בטוח היה מגיע רחוק, הוא באמת היה מוכשר", מספרת. "אני קוראת את המכתבים שלו וזו עברית שלא שומעים היום. הייתה לו יכולת תחבירית, שפה מאוד גבוהה, הרבה הודות לקריאה". כאחת ממובילות המאבק בזנות וסחר בנשים ודוברת האגודה למלחמה בסרטן, עידית מאמינה שאחיה היה גם לוקח חלק בעבודה חברתית.
"הרבה פעמים אני הולכת ומדמיינת אותו פיזית איתי, את הילדים שלו, את אשתו", היא משתפת. "אני מאוד מתגעגעת. לפעמים אני רוצה להחיות אותו ובוהה בתמונה עד שהעיניים מרצדות ורואה איזו תזוזה. ככה להרגיש אותו".
עידית הנציחה אותו גם באמצעות סרט שיצרה בשם "יובלי בוא רגע".
"יצאתי למסע לגילוי מי הוא היה בגלל שהייתי כל כך צעירה כשהוא נהרג", היא מסבירה. "לא הכרתי אותו כבן אדם בוגר. הטוויסט בסרט היה שכל כך רציתי להיפרד ממנו ולחבק אותו, שיצרתי אותו באנימציה. בסצינה האחרונה אני מחבקת אותו, את דמות האנימציה, מנסה לשחזר רגע שלא יהיה לעולם".