איריס מזור הייתה בת 15 כשראתה בפעם האחרונה את אחיה, סגן-משנה ישראל (רולי) בכר. המפגש האחרון הזה ביניהם לא היה מילולי - אך עיניהם של השניים הצטלבו דרך המראה, כשיצא בפעם האחרונה את בית המשפחה בחיפה.
"הייתה לנו מראה בכניסה לבית כשפותחים את הדלת", מספרת איריס. "הוא היה ליד הדלת. אני הסתכלתי על המראה והוא גם. המבטים נפגשו במראה".
"בדיעבד הייתה שעה לא טובה", היא נזכרת, "הייתה התרגשות, היו תחושות בטן שאני לא יודעת להסביר. הזיכרון שלי מאותו יום ראשון הוא תחושה לא טובה שהוא הולך. מין צער כזה - ואז הוא נפל. זה הזיכרון שאני הולכת איתו כל הזמן".
ישראל (רולי) בכר, בנם של ברוריה ומנשה, נולד ביום ט"ו בסיוון תשכ"ב (17.6.1962) בקריית חיים, ובילדותו המשפחה עברה לחיפה. מספרים עליו שהיה נער שובב שנודע במעשי קונדס, חובב טבע וטיולים, שגם הדריך בבני עקיבא. גם איריס מספרת כי אחיה היה נער "מלא קסם" ואהוב מאוד על חבריו, ושכך היה גם בצבא. "התמגנטו אליו. היה קל מאוד לאהוב אותו. הוא ראה את כולם, גם את השקופים בחבורה שלהם בשבט", היא מספרת. בסוף לימודיו, הוא הצטרף לגרעין נח"ל, אך החליט לבסוף להתגייס לחטיבת הצנחנים, ומונה למפקד כיתה.
לדברי איריס, "רולי" היה הציר המרכזי בבית, והכול נסוב סביבו. "אנחנו משפחה דתית, בארוחת שישי היינו יושבים מרותקים לסיפורים שלו. אז הוא היה יוצא להיפגש עם חברים בסניף של בני עקיבא, ובשבת ממשיכים את הסיפורים. לתפוס כל דקה איתו מילא את החיים שלי. הכול הסתובב סביבו. החיים שלי התרכזו בביקורים שלו, אם כן יבוא או לא יבוא".
תוך כדי האימונים פרצה מלחמת לבנון, והוא הצטרף לכוחות הלוחמים. בשלב מסוים יצא לקורס קצינים, מה שהרגיע את המשפחה המודאגת. "אל תדאג, עכשיו בקורס לא יקרה לי כלום. יש לך כמה חודשים לא לדאוג", אמר לאביו. אך כמה ימים לפני ראש השנה תשמ"ג נשלחו כמה צוערים - והוא ביניהם - לאזור ביירות, והצטרפו למבצע טיהור מחבלים בעיר ובסביבתה. בזמן שהכוח הסתער על אחד היעדים, הוא נותר בעמדת החיפוי, ונפגע באופן ישיר מטיל RPG. זה היה 15 בספטמבר 1982. הוא היה בן 20. הוא הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.
גם את היום הזה איריס זוכרת היטב. "זה היה ערב ראש השנה ותכננו לחגוג יום הולדת לאמא שלי. ההורים שלי הלכו לקנות משהו וחזרו, ואחר כך אני הלכתי לחדר לישון. בדיעבד סיפרו שקצין העיר שהגיע אלינו ניסה להעיר אותי ולא קמתי - תת מודע שהשתלט על המודע. כשהתבגרתי, הבנתי שלא נתתי לעצמי להתעורר. ומאז שום דבר לא נשאר אותו דבר. החיים לא באמת המשיכו. העצבות השתלטה, הכאב השתלט".
את מדמיינת מה היה קורה לו הוא היה כאן היום?
"קשה לי לדמיין. בתור נערה מתבגרת הפכתי להיות משהו שונה לגמרי. אני לא יודעת מה היה יוצא ממני אילו לא היה נופל. זה מין פוסט טראומה כזאת", היא אומרת. "יש לי חיים מלאים היום. אני מאושרת. התחתנתי ויש לי בעל מקסים וארבעה ילדים נפלאים ובית נפלא, ואני מודה לאלוהים כל בוקר על מה שיש לי".
מאז, יצאה בשאלה. "אני מניחה שהייתי נשארת דתייה, שמשבר האמונה לא היה קורה. הייתי ממשיכה בזרם הזה כמו כולם - מתחתנת מוקדם, עושה שירות לאומי כמו הבנות בשכבה שלי. אני הלכתי להתגייס לצנחנים. בדיעבד זו הייתה טעות: נערה דתיה משרתת כפקידה פלוגתית עם חצאית ומדליקה נרות שבת - זה לא הצליח. הייתי דוגמה לזה שכל המחשבות היו בהמשך למה שקרה. לא היו לי חלומות בכלל - זה היה לחפש אותו בכל מקום, לנסות להמשיך להביא את הסיפורים הביתה. אחרי הסיפורים שלו על היחידה כל כך רציתי להיות שם".
"באמת לא יודעת. לא מצליחה לדמיין את זה. זה כל כך כבר חלק ממני, זה בנה את האישיות שלי", היא מוסיפה. "אני מניחה שהוא היה מושבניק. זה היה החלום שלו, הוא רצה מאוד לעבוד בחקלאות. היה להם מחנה של עבודה בבני דרום. הוא מאוד מאוד התלהב מסגנון החיים והיה חרוץ. הוא לא תכנן להיות עו"ד או מהנדס, מצאה חן בעיניו עבודת כפיים".
היא מציינת כי אחרי שאחיה נפל, "החברים שלו הפכו להיות המשפחה שלנו. קיבלנו משפחה במתנה". לדבריה, "כל שבת הם היו מגיעים אלינו. כשהתחתנו - ההורים שלי היו בחתונות של כולם. כשנולדו ילדים היו בבריתות שלנו ואנחנו בשלהם. עד היום, 40 שנה אחרי, הם ממש חלק מהמשפחה".
"כשהיו בגיל 28 הם עשו כל החבר'ה ערב", היא מספרת. "לפני שהם התגייסו כל אחד כתב על פתק איך הוא רואה את עצמו עוד עשר שנים - ושמו בבקבוק. אחרי עשור פתחו את הבקבוק והזמינו אותנו, וזה מה שהיה כתוב שם: 'חברים שלי, אם הכול יהיה בסדר אני רואה את עצמי נשוי עם אישה חמודה, גר במושב עם ארבעה ילדים, וכל יום יוצא לעבוד על הטרקטור'".
"אחד החברים שלו הלך לגור בבני דרום. הגשים את החלום שלו", היא אומרת, "נולדו לו ארבעה ילדים, כמו בחלומות של רולי".