בפעם האחרונה שנורית גיא ראתה את בנה, סגן שחר גיא, זה היה בביתם במושב ניר בנים. "שחר היה כמה ימים בבית כדי לעזור לי במשק. זה היה שיא עונת האפרסקים. היה מתח באוויר", היא מספרת. היא זוכרת שהשיחה הייתה קרובה. "היינו קרובים. דיברנו כמעט על כל דבר. לא ידענו שזה מפגש אחרון, לא הייתה הרגשה של אסון מתקרב".
שחר נולד לנורית ולבר כוכבא גיא, שהיה אלוף משנה ולוחם ביחידה 101. מספרים שאהב לטייל, ולנהוג. כבנם של חקלאים, הוא שאף לשוב למשק. הוא התגייס לשריון, סיים קורס קצינים ופיקד על טירונים. אז גם פרח הקשר שלו עם חברתו, שושי.
"הוא תמיד היה מחייך", היא מספרת על בנה, ומתארת אותו כחבר טוב וילד טוב. "לא זכרתי אותו רציני. חברים שלו סיפרו לי שכשהוא עבד על הטנק הוא היה מאוד רציני".
נורית לקחה אז תחת חסותה עולה חדש מארצות הברית בשם צבי וולף שהגיע למשק כדי לסייע כששחר התגייס, והוא ושחר הפכו לחברים קרובים.
וולף - בנם של שירלי ומרווין-בוב - גדל בהוליווד. בעקבות ביקור שעשה בארץ כנער, חלם לעלות לישראל - וכך גם החליט לעשות אחרי הפיגוע ב"אוטובוס הדמים" בכביש החוף. הוא התגייס בגיל 23, וכמו שחר, שובץ אף הוא בחיל השריון, והיה לתותחן.
"אמרתי לו: אתה לא חייב להתגייס, אתה אמריקני. אבל אם תחליט - אז זה הבית שלך", היא נזכרת. "הוא חזר לארצות הברית לחודש והתבודד עם עצמו. ההורים שלו אמרו שלא יצא מהחדר. חשב וחשב. כעבור חודש חזר. הוא ושחר התגייסו בהפרש של יומיים ונפגשו בבסיס הטירונים".
בשבת בבוקר לפני שפרצה מלחמת לבנון, 5 ביוני, צבי הכין פנקייק לכל המשפחה. "הוא פינק את כולנו", נזכרת נורית. שתיארה "בחור חביב ונעים, שהיה בן בית. אהבתי מאוד את ההורים שלו".
כשפרצה המלחמה, שחר, בן 21, פיקד על מחלקת טנקים מחטיבה 460, שנכנסה ללבנון. ביום השני למלחמה, צפונית לצידון, הם נקראו לעזרת כוח אחר, שהותקף על ידי מחבלים. פגז נפל על הטנק של השחר והוא נהרג. פרט להוריו, הוא הותיר אחריו אח ושתי אחיות. ספרה של אסתר שטרייט וורצל, "שחר", נכתב על סיפורו.
גם סמל צבי וולף עלה עם גדוד השריון שלו, מחטיבה 401, ללבנון. למחרת מותו של שחר, הם נכנסו לעיר צור. אז פגע טיל בטנק, וגם הוא נהרג, בגיל 25. נורית מספרת שהודיעו על מותו יומיים לאחר ההודעה על מותו של שחר, מפני שבתחילה הוא נחשב כנעדר.
את מדמיינת מה היה אילו הם היו כאן היום?
"לא נכנסת למקום הזה. בשבילי שחר נשאר מה שהיה. בחור צעיר, נכון לכל עזרה. לפעמים אני רואה את החברים שלו - בני 60. אני לא יכולה לעלות על דעתי את שחר בן 60. לא מדמיינת את עצמי", היא אומרת, "אני לא מצליחה להושיב אותו בעולם שלנו היום. לא שלא הייתי רוצה, אבל... כואבת לי ההחמצה. הוא החמיץ את חייו".
את זכרו של צבי היא נושאת גם באמצעות הפעילות ההתנדבותית שלה. "בזכותו הצטרפתי לעמותה שמטפלת בחיילים בודדים. במקרה נתקלתי בנצר אחרון, הייתי בטיול והחלטתי שאני רוצה להנציח את כל החיילים הבודדים שנהרגו ממלחמת השחרור ועד היום. לא היו רשימות. התחלתי לדלות מאתרים של משרד הביטחון את השמות של כל החיילים הבודדים. אני לא בטוחה שאיתרתי את כולם, אבל איתרתי למעלה מ-2,000. חלקם כאלה שאין תאריך נפילה. לפחות אני מנציחה אותם במסגרת הפעילות של עמותת אח"י - להנגיש את השמות של החיילים הבודדים, שיזכרו אותם וידליקו נר עבורם. צריך לזכור גם את אלה שלא מכירים", היא אומרת.