שושי ד'אנג'לי כנדאניאן, אחותו של אוריאל אורי ד'אנג'לי, נפל במלחמת לבנון. שלומי גבאי
שושי ד'אנג'לי כנדאניאן, אחותו של אוריאל אורי ד'אנג'לי, נפל במלחמת לבנון(צילום: שלומי גבאי)

"אורי אמר לי: 'כבר ראיתי יותר מדי'. בשתיקה שלו היה יותר מכל דיבור"

ימים לפני שעמד להשתחרר, יצא סגן אורי ד'אנג'לי לגבות כוח של סיירת מטכ"ל - אך הטנק שלו התהפך. אחותו: "הכול היה יכול להיראות אחרת. הוא נוכח מאוד, בעיקר בחסרונו". במלאת 40 שנה למלחמת לבנון, משפחות שכולות חוזרות אל המפגש האחרון עם יקיריהן שנפלו שם | מיוחד

יפעת רוזנברג
03/05/2022

סגן אוריאל (אורי) ד'אנג'לי היה איש ורבלי, אבל מהשיחה האחרונה איתו - לפני שנפל במלחמת לבנון - זוכרת אחותו, שושי ד'אנג'לי כנדניאן, בעיקר שתיקות.

"זה היה לפני יום הכיפורים", היא מספרת, ונזכרת בתחושות הקשות של אורי אחרי שבועות של לחימה, "הגדוד שלו היה בלבנון תקופה מאוד מאוד ממושכת. מתחושה של היי ומלחמה, של ביחד וחבר'ה - הם עברו למצב קשה. שהם איבדו 19 חברים בגדוד. הרגשתי על אורי שזוועות המלחמה חלחלו אליו. היכו בו. פתאום משהו השתנה בו".

ערב יום הכיפורים היא קיבלה ממנו טלפון. "השיחה הייתה יותר שתיקה משיחה. אורי היה איש ורבלי. הפעם בשתיקה היה יותר מכל דיבור", היא מספרת. אורי אמר לה שלא יגיע לחג מפני שהתנדב להישאר, אף שהיה בסוף השירות שלו.

"כבר ראיתי יותר מדי, ואני 'איתו' גמרתי", אמר לה. "הייתה לי הרגשה שהוא מדבר על הקדוש ברוך הוא, ואמרתי לו: עם הקב"ה לא גומרים, ולמרות הדברים הנוראיים שראית זה בדיוק העניין, שהדיאלוג הזה לא נגמר". הוא השיב לה: "תסבירי את זה להורים. אני לא יכול לעמוד בזה".

"הייתה לי הרגשה של כאב נוראי. צער נוראי. זו הייתה השיחה האחרונה".

"הרבה פעמים עם המוות מגדילים אנשים, אבל אותו לא היה צריך להגדיל". אוריאל (אורי) ד'אנג'לי(צילום: באדיבות המשפחה)

אוריאל (אורי) ד'אנג'לי, בן ליציה ואליו, נולד ביום כ"ט בתמוז תש"ך (24.7.1960) בחיפה, למשפחה שעלתה לארץ מאיטליה. הוא תואר כילד שובב ומלא שמחת חיים, והיה חבר בתנועת הצופים. הוא אהב את הים, ונהג לשחות, לדוג ולגלוש, ואף כתב שירים.

הוא גויס החליט ללכת בדרכי אחיו הבכור שאול, שהיה קצין בגייסות השריון, ומילא תפקידים בבית-הספר לשריון כמ"מ, סמ"פ וממלא-מקום מ"פ. כשהיה בקורס מפקדי פלוגות, פרצה המלחמה והקורס פוזר, והוא הצטרף ליחידתו מחטיבה 188 בדאמור.

ב-14 באוקטובר 1982, ימים בודדים לפני מועד השחרור שלו, הגדוד שלו יצא לתמוך בכוח של סיירת מטכ"ל. בנסיעה הזאת הטנק התהפך, ואורי נהרג.

"דקה לפני זה עשו לו חגיגה, שפכו עליו מים. אמרו לו: 'ד'אנג'לי, אתה רואה - נגמר. חשבת שתיהרג ולא נהרגת, והנה אתה יוצא הביתה'. והוא נקבר למעשה ביום השחרור שלו", מספרת אחותו.

"היינו חברים מאוד טובים". שושי ד'אנג'לי כנדאניאן, אחותו של אוריאל ד'אנג'לי, שנפל במלחמת לבנון(צילום: שלומי גבאי)

את מדמיינת מה היה קורה אילו הוא היה כאן היום?

"אני עוברת חיים שלמים עם אנשים שכל דקה אומרים לי: 'רגע, את אחות של אורי'. גם 40 שנה אחרי. זה כאילו כל רגע הוא אומר: אני כאן, אני נוכח. הוא נוכח מאוד, בעיקר בחסרונו", אומרת שושי. "כשהוא נהרג כבה אור גדול בעולם, ואני אומרת את זה באופן אמיתי. אי אפשר היה להיות אדיש אליו. הוא היה מושך, בעל סקס אפיל. הוא היה יכול להיות איש מלא משימות גדולות. היה יכול לעסוק במקצועות של שיווק, קנייה, מכירות - משימות של קשר עם אנשים. הלוואי והיו לו ילדים משלו, כי הכול היה יכול להראות אחרת".

"הוא היה יכול להיות איש מלא משימות גדולות". ד'אנג'לי(צילום: באדיבות המשפחה)

"אני כאחות שכולה הייתי עוברת חיים שונים לחלוטין. אחים שכולים דוחקים את הכאב כי הם נאלצים להמשיך לחייך, לחיות, כי צריכים לתמוך בהורים, ללוות כאב של הורה שניתק מהילד", הוסיפה. "אם הוא היה נשאר בחיים, החיים שלנו היו בטח כמו חיים של משפחה איטלקית טובה. הרבה צחוקים, רעשים. הבן הבכור שלי בטח לא היה נקרא אוריה, אולי גיא או משהו אחר. הייתי מצליחה לחיות חיים יותר קלים".

לדבריה, "הרבה פעמים עם המוות מגדילים אנשים, אבל אותו לא היה צריך להגדיל. הוא היה פרוע ושובב. מדריך נפלא, עם עוצמות. את הדברים שהוא נגע בהם והאמין בהם - הוא עשה עם כל הלב".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully