פטר בכרך ובנו, רב-סמל דורון בכרך, גויסו שניהם למלחמת לבנון, ונפגשו גם במהלכה. האב קיבל תפקיד לוגיסטי, הבן היה לוחם בחטיבת כפיר. "אני פגשתי את דורון במשך המלחמה בלבנון כי היה לי תפקיד בהיסעים והייתי צריך להכין שטח כינוס", הוא נזכר.
"קיבלתי הודעה מדורון שהוא מגיע מהדרום, ואז נפגשנו על יד גשר אליק שליד הכינרת ואכלנו יחד ארוחת בוקר. אחר כך היחידה של בני קיבלה הוראה לתזוזה, והם היו צריכים לעלות ללבנון לתגבר יחידה - ולכן הם עלו לאונייה והגיעו לנהריה, ושם הם חיכו לפני שעלו ללבנון", הוא מספר. הם עוד הספיקו להיפגש גם שם פעם נוספת.
"בנהריה אני עליתי לשם ופגשתי אותו שוב. אני הייתי מאוד עייף ואנחנו ישבנו ודיברנו ביחד והתפללנו שהמלחמה תיגמר כמה שיותר מהר", מספר פטר על השיחה האחרונה. "משם בני עלה ללבנון, וכעבור כמה ימים אחרי זה קיבלתי את הבשורה הקשה".
דורון "דודו" בכרך, בנם של פטר ורות, נולד בנהריה ב-8 באוקטובר 1953, והתגורר עם משפחתו בחיפה. הוא היה חניך ומדריך, תנועת "הנוער העובד", חובב טבע, ספורט ודיג. הוא התנדב לסיירת חרוב, ובמלחמת יום הכיפורים השתתף בקרבות על העיר סואץ. לאחר שחרורו מצה"ל, הוא השלים את לימודיו בבית הספר להנדסאים ליד הטכניון, ועבד במפעל הגומי מג"ם בכפר סבא. בכרך נישא לאורית, ואיתה הביא לעולם את בנו איתי.
במלחמת לבנון גויס שוב וצורף לכוח צנחנים. ב-23 ביוני 1982, כשהלוחמים התכוננו להתקפה על הכפר אל-מנצוריה שעל כביש ביירות-דמשק, נפגע הכוח מרסיסי קטיושה, שגרמה למותם של שמונה חיילים, בהם דורון.
אתה מדמיין מה היה קורה אילו הוא היה כאן היום?
"הבן השני שלי הוא חמש שנים יותר צעיר מדורון, והוא היום מנכ"ל של מפעל גדול וגר בקיסריה", מספר פטר בכרך, "אני מאמין שאם דורון לא היה נופל, הוא היה גדל ומצליח, והיה מקים משפחה גדולה ויפה, אבל אני מתרכז בדברים היותר חשובים, בחיים עצמם".
"הוא מאוד מאוד חסר לי", הוא מסכם.