פאני גבאי זוכרת היטב את הבוקר האחרון שבו ראתה את בנה, שלמה גבאי, שנפל במלחמת לבנון. "באותו היום בבוקר הוא היה בבית", היא נזכרת, "הוא היה בגינה, צילמתי אותו בבוקר כשהוא היה במדים".
אחר כך שלמה הגיע יחד עם חברו לעבודה של אביו, יוסף, כדי להיפרד. "פגשתי אותו בפעם האחרונה אצלי בעסק, הוא הגיע להגיד לי שלום לפני שהוא עולה לרמה. היה לי משרד בעסק, הם נכנסו וישבנו כמה שניות ופטפטנו", הוא מספר. "הוא היה עם אברהם מולה, החבר שנהרג איתו בג'יפ. אחר כך קיבלנו את ההודעה המרה".
שלמה גבאי נולד ביום ז' בחשוון תשכ"ד (25.10.1963) בטורקיה. בשנת 1970, בהיותו בן שבע, עלה עם הוריו ארצה. המשפחה השתקעה בתחילה בחולון, שם התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי. אחרי כן עברה משפחתו לרמת-אביב בתל-אביב והוא המשיך בלימודיו, תחילה בבית-הספר כי"ח ואחר-כך בבית-הספר להנדסאים, והשלים את לימודיו התיכוניים.
בפברואר 1982 התגייס לצה"ל ושירת בחיל-השריון בחטיבה 7. חודשים אחדים לאחר שסיים את אימוני הטירונות, פרץ מבצע שלום הגליל ושלמה יצא עם יחידתו ללבנון.
ביום כ"ב באלול תשמ"ב (10.9.1982), ירדו הוא ועוד שלושה חיילים מהעמדה, אחרי שקיבלו כ"צ'ופר" לצאת הביתה. הם נסעו ארבעתם בג'יפ, ונתקלו במארב מחבלים בג'בל ברוך. הוא היה בן 19, ומלבדו נהרגו גם החיילים אברהם מולה ועוזי צדיקיאן. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב"ט. הוא הותיר אחריו זוג הורים, פאני ויוסף, ואח אחד.
אתם מדמיינים מה היה אילו היה כאן היום?
"אנחנו לא צריכים הרבה לדמיין. החברים שלו עדיין בקשר איתנו. כולם התבגרו ושלמה נשאר צעיר", אומר יוסף. "יש להם נכדים", מוסיפה פאני.
איך נראה השכול אחרי 40 שנה?
יוסף: "למרות השנים, היות וקיבלנו החלטה ברגע הראשון שאנחנו ממשיכים לחיות ולא קוברים אותנו יחד, קיבלנו החלטה שכולם ממשיכים לחיות. אי אפשר לשכוח. יש לנו משפחה. בחרנו בחיים. יש לנו עמותה בשם 'תקוות שלמה' של בני ברית, שבכל שנה מחלקת מלגות לחיילים משוחררים מגדוד 77 וגם לחיילים מגדודים אחרים של חטיבה 7. אנחנו לא מרבים להשתתף באירועים המוניים של אבל. יש לנו את יום הזיכרון ויום המשפחה של הגדוד והאזכרה".
פאני: "מאה איש באים לאזכרות גם אחרי 40 שנה, כל מי שמגיע לא מאמין שאחרי כל כך הרבה שנים עדיין באים. חשוב לנו שלא ישכחו אותו".