זיכרון בשחור לבן
החופש הגדול. אחותי, אחי ואני מצטופפים במושב האחורי של הפז'ו סטיישן המשפחתית, עם ריפודי ה"דמוי קטיפה" הספוגים בריח ה"נובלס" של אבא. חם מאוד. ההורים אומרים שעוד מעט נגיע. אני לא בטוחה שידעתי לאן נוסעים, אבל אני זוכרת את הרגע שבו חלצנו סנדלים ועמדנו יחפים על החוף הלבן של ימית. זה היה המראה הכי יפה בעולם, צבעים בהירים, מים שקופים ואור שמש מהפנט שהחזיר החול ונשבר על עלי הדקלים שהניעה הרוח הקלה.
עוד זיכרון
יומיים לפני שעזבנו את חבל ימית, מתישהו בסוף מרץ 1982. אחותי הגדולה ואמא ארזו הכול בארגזים, ואבא, שכבר היה חולה מאוד, ודעך ככל שמועד הפינוי התקרב, עשה מטלות קטנות ולא מאמצות בבית. יצאתי לכיוון חורשת האשלים, בשטח שמאחורי מרכז אבשלום, השכונה שלי, שבה גרו עובדי הציבור ששירתו את המושבניקים. החול כוסה בעשבייה של אביב, בירוק, צהוב ולבן של סביונים. החזקתי ביד שקית ניילון, והכנסתי לתוכה כמה אבנים, חתיכה של חרס, עלים יבשים, מזכרות קטנות שרציתי לקחת איתי משם. אספתי ובכיתי.
חצי שנה אחרי
14:00 בצהריים. אני חוזרת מבית הספר "אשל הנשיא", התיכון שבו למדתי כשגרנו בפתחת רפיח והסכים שנמשיך ללמוד בו גם כשעברנו אחרי הפינוי לעומר. אבא שכב על הספה במכנסיים קצרים וגופיה. הוא כבר היה אחרי ניתוח לב פתוח. אני אומרת לו, "אבא קום, לך לישון במיטה". הוא לא עונה לי. "אבא, קום". הבנתי שמשהו קרה. יצאתי החוצה להזעיק עזרה, דפקתי על דלת השכנים והתעלפתי. אבא מת.
טראומה רדפה טראומה, הכאב מחק את הזיכרון. במשך שנים ארוכות לא זכרתי איך נראתה "האשקובית" שלנו, המבנה הטרומי שבו גרו עובדי הציבור, לא הצלחתי לשחזר שמות ופרצופים של חברים, אנשים שהכרתי, מורים בבית הספר, מקומות שהיו חלק ממני. עברו כבר 40 שנים מאז הרגע ההוא שבו הבטתי אחורה בפעם האחרונה דרך שמשת המכונית, כשנסענו בדרך העפר החולית שהובילה לכניסה למושב "שדות" הסמוך, ומשם בדרך לבית החדש בעומר. למרות הזמן והטיפול הנפשי הארוך, שהצליח לפרק החומה שהגנה עלי ולשחרר לאט לאט תמונות משם, אני לא רואה עדיין כלום מהרגע ההוא. המסך שחור.
שלוש השנים המייסרות שבין חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במרץ 1979 לבין הפינוי הפיזי של התושבים, שגרר עימותים עם חיילי צה"ל באפריל 1982, והחזרת השטחים הרשמית כמה שבועות אחר כך, גרמו נזק נפשי כבד לתושבים. רבים מהם עדיין סובלים מההשלכות שלו, המחיר היה נוראי, אנשים התאבדו, חלו, כמו אבא, משפחות התפרקו.
הפינוי מחבל ימית הרג את אבא שלי. הגירוש מגן העדן האבוד ההוא ריסק את כל מה שהיה לי, המשפחה, הביטחון שתמיד ישמרו עלי, הידיעה שבית הוא מקום מוגן, תחושת השייכות למקום ולעצמי. כל כך הרבה שנים חלפו והצלקת הגדולה עוד כואבת.
השנים שלאחר מכן
גם החזרה שלי לשם במסגרת עבודתי העיתונאית ב"מעריב" בשנת 1993, כשהייתי הישראלית הראשונה שהצליחה להיכנס לאזור למרות האיסור המפורש של המצרים, והשתתפות שלי בסדרה הדוקומנטרית "סיני" ששודרה בתחילת השבוע ב"כאן 11", לא ריפאו אותה לגמרי. בכל פעם שאני נוגעת בה, מרחפות באוויר עוד תמונות שלא ראיתי, שובל דק של ריח, חתיכות של חיים שאבדו בזמן.
חוסר האונים של ההורים וחוסר הידיעה וההפנמה שהפינוי אכן יקרה, השפיעו גם עלינו, הילדים. הייתה יותר אלימות, ריבים וכעס. כעס נוראי על כולם, זעם שפרקנו במחאות נגד הפינוי. כמו כולם בבית הספר, גם אני הייתי בנוער "התחיה". הערצנו את גאולה כהן, שנאנו את מנחם בגין, שרק כמה שנים קודם עוד היה סוג של אלוהים בבית. לבשנו את הסווטשירטים הארוכים עם האיור של חצי האי סיני השלם ומעליו הכתובת: "לעצור את הנסיגה בסיני". חזרנו על המשפט הזה כמו מנטרה. שרנו אותו, צעקנו, האמנו שאם נלחם מספיק חזק ולא נרפה, הגזירה הנוראית תוסר מאיתנו ונמשיך להיפגש בבריכה ולרכב בשבתות על אופניים לים של ימית ונעצור בצד הדרך כדי לקטוף נקטרינות מתוקות.
אחרי הצילומים ל"סיני" הציף אותי גל נוסף. אני עוצמת עיניים ויכולה לראות את הקרוון הנטוש, שבו לנו פעם השומרים של המושב, ממנו אפשר לראות את המוסך הקטן, שהיה מין סדנה לתיקון טרקטורים. אנדרטת "עוצבת הפלדה", לא רחוק משם, מבנה בטון דמוי ספירלה בתוך חורשה עבותה מאחורי המושב, שעל קירותיו תמונות הנופלים וצמחים שתולים בתוך פגזי מרגמות ריקים. בכל פעם שנכנסתי אליו הייתי נתקפת אימה, כאילו עוד רגע יצאו החיילים המתים מתוך המסגרות ויבואו אלי.
הנה "בית העם", המתנ"ס של אז, אולם גדול שבו נערכו ההתכנסויות והופעות האומנים. גם שלום חנוך הצעיר הגיע לשם עם חומר חדש ואמא לא הצליחה להבין מה כוונת המשורר ב"מישהו הפסיק את האור בתחנה המרכזית", מגרש הכדורסל של הטקסים, חגיגות "עשור לחבל ימית" שבהן השתתפתי, טקס הורדת דגל ישראל מהתורן בפעם האחרונה. יש כאלה שלא תופסים מה אני עושה מזה עניין. "כל אחד עבר לפחות פעם אחד דירה בחייו", הם אומרים, לא תמיד אתה רוצה בזה, לפעמים פשוט מוכרחים. אבל יש הבדל תהומי בין החלטה שאתה או ההורים שלך מקבלים לשנות מקום מגורים, להחלטה שנכפית מלמעלה על ידי הרשויות שנוטלות את זכות הבחירה.
אז נכון, מדינת ישראל פיצתה את המפונים בעין יפה יחסית. בגלל שאנחנו השתייכנו למעמד הצווארון הכחול של האיזור, אמא הייתה מורה ואבא אזרח עובד צה"ל בבסיס חיל האוויר איתם, קיבלנו סכום שהספיק לקנות בית בעומר, מה שלא מנע מהחברים בצופים להגיד שאני "מיליונרית", "סחטנית" ו"עוכרת ישראל".
ההורים לא נתנו לי ולאחי הקטן להיות נוכחים בפינוי עצמו, בחכמתם חסכו מאיתנו את המראות הקשים. שמונה ימים לפני כבר עברנו לעומר. את תמונות הפינוי בכלובים, המאבק באנדרטה וגדודי החיילים פזורים בכל מקום, ראיתי באופן חטוף בטלוויזיה. לא יכולתי לעמוד בהם. שנאתי את הבית החדש בעומר, לא האמנתי יותר בבתים. בנות בגילי היו מדביקות מעל המיטה שלהן פוסטרים של זמרים אהובים, אני לא הסכמתי לדפוק מסמר בקיר. הבית הפסיק להיות מקום בטוח, אלא אוסף של ארבע קירות שהחלל ביניהם חסר משמעות. אחרי שאבא נפטר בבית, היה שם רק ואקום של עצב.
11 שנים אחרי הפינוי וחמש לתוך הטיפול הנפשי שעברתי, קיבלתי אישור ממערכת "מעריב" לצאת לחבל ימית ולתעד את מה שנשאר ממנו. בדרך לא דרך, יוסי אלוני, הצלם ואני, הצלחנו לעקוף את הציווי המצרי להישאר על התוואי של הכביש הראשי לקהיר, ולהיכנס פנימה. הדיונות כיסו את האספלט, אפרסקים ניטעו בין ערמות הבטון. הבדואים, שהיו חלק מילדותנו, ואירחו אותנו לקפה חם ומתוק בכוסות זעירות, הפכו בחזרה לבעלי הבית.
מרחוק ראיתי את מגדל המים הגדול. הוא היה שבור, אבל כמו מגדלור סימן את המקום שבו היה הבית שלי. רציתי למצוא אותו כדי להדביק את החלקים, להיפרד ממנו ומאבא כמו שצריך. כשהגענו למגדל הגבוה התחלתי לספור את הרביעיות והתקדמתי לכיוון מה שהיה הבית שלי והפך לערמת קירות בטון שבורים וברזלים עקומים. רק המרצפות שהיו בחצר נשארו שלמות, ריבועים של אפור ואדום לסירוגין.
ישבתי על השברים ולא הצלחתי לנשום. כנראה שגם אז, בקצות התודעה, הייתה עדיין התקווה שזה לא קרה ושאבא לא מת. הנוכחות הפיזית שלי שם הנכיחה את המציאות וכמו בלוויה הפכה את הפרידה לממשית. לא יכולתי לבכות, ולא הפסקתי לבכות מבפנים. וכמו להקת פרפרים לבנים, תמונות ריחפו מסביבי, אבל יחלפו עוד שנים עד שיהפכו לזיכרונות מוצקים.
זיכרון צלול וחד
אבא ואני נוסעים בשבת לקניות ברפיח. היום זה נשמע כמו סכנת נפשות, ואז נסיעה לחן יונס, עזה או שייח זואיד, היה עניין שבשגרה. אבא, שדיבר ערבית מצרית שוטפת, הרגיש בבית ופטפט עם המקומיים. לירקות שמכרו בשוק של רפיח וגודלו על מי התהום שנבעו בקו החוף, היה טעם עמוק, אמיתי. באחד הדוכנים מכרו כדורי סופגניות קטנים, מטוגנים בשמן וטבולים במי וורדים וסוכר, וגם מין פודנג רוטט לבן, עם שוליים חומים.
ואבא, בפיג'מה של בית חולים, מיד אחרי הניתוח בהדסה. האיש הגדול, שתמיד סמכתי עליו שיגן עלי, עם כף היד החזקה שיכולה לפצפץ עצמות בלי להתכוון בלחיצת יד, מנסה לנפח בלון ולא מצליח. המאמץ שלו להחלים ולהתחיל לחיות חיים אחרים - נכשל. אבל השלום עם מצרים עדיין כאן, נחוש להחזיק מעמד למרות הכול. הנחמה הכי גדולה שלי, ושל רבים מתושבי חבל ימית ואופירה, היא שהקורבן הגדול שהקרבנו לא היה לשווא. השלום, גם אם הוא קר, אטום ולא מסביר פנים, עדיף על שפיכות דמים ושכול.
והנה, אני רצה יחפה במעלה הדיונה הלבנה, ולא איכפת לי שהקוצים העגולים של "כפתורי החולות" יתקעו לי בכף הרגל ושהחול חם מדי וכשאני מגיעה לקצה שלה, למעלה, אני רואה מרחוק את הים, והחוף, אני שוכבת על המצע הנעים, עוצמת עיניים ומתגלגלת למטה.