בלוף גדר ההפרדה נחשף. צריך לעדכן תוכנה ומיד

האופנה עכשיו היא להתנפל על השב"כ. הרי אנחנו צריכים ש"ג כלשהו לכלות בו את זעמנו. ארבעת הפיגועים האחרונים עברו תחת הרדאר המשוכלל של שירות הבטחון הכללי. השניים הראשונים בוצעו ע"י כאלה שהביעו בעבר תמיכה בדאע"ש והשלישי ע"י פלסטיני עם "עבר" ומעצרים. פיגועים שקשה לסכל מראש, אם כי אפשרי. הפיגוע הרביעי בתל-אביב הוא המאתגר ביותר: איך אפשר לסכל או לדעת מראש שראאד חאזם, בן 28 מג'נין, יקום יום אחד וייצא לרצוח ישראלים? הוא לא שייך לארגון טרור כלשהו, הוא לא נעצר מעולם, אין לו "עבר" כלשהו. הוא סתם פלסטיני בתוך המון פלסטינים שקיבל החלטה נטולת חותם סייברי כלשהו. מה עושים מול אדם כזה?

בעשור האחרון התרגלנו לשיגרה רגועה ודו-קיום שברירי עם עשרות אלפי שב"חים פלסטינים. התפתח סוג של בלוף סביב גדר ההפרדה שנתפסה כמשיח ההצלה שלנו ב-2003 אבל הלכה והתיישנה, הלכה והחלידה, הלכה ונפרצה אל מול דעיכת הטרור. ובכן, צריך לעדכן תוכנה. ראאד חאזם היה שב"ח. אם פיגועי שב"חים יתעצמו, יהיה צורך להסתער מחדש על הגדר, להשלים אותה, להדק אותה ולגדוע את הדו-קיום המשוב"ח שהתפתח כאן, לשביעות רצונם של שני הצדדים.

זה יחריף מאוד את המצב הכלכלי בקרב הפלסטינים ביו"ש. זו תהיה ענישת הכלל (עשרות אלפי שב"חים) בגלל המפגע הבודד. אבל יכול להיות שלא תהיה ברירה. במקביל, אפשר להגדיל את מספר אישורי העבודה הרשמיים בישראל, תוך כדי חיזוק והידוק הפיקוח הבטחוני. בשלב המיידי מצפה לנפתלי בנט, בני גנץ ויאיר לפיד החלטה מיידית וקשה יותר: מה עושים עם הקלות הרמדאן? הפיגוע בתל-אביב התרחש ערב יום שישי הראשון של הרמדאן, התאריך הנפיץ ביותר על לוח השנה הנפיץ שלנו. האם פוגעים בחופש התנועה? האם מגבילים את העליה להר הבית?

גל הטרור הקודם ב-2015-2016 מזכיר מאוד את הנוכחי, אלא שאז רוב הפיגועים היו בסכינים, מברגים וכלי נשק מאולתרים בעוד היום 3 מ-4 הפיגועים בוצעו באמצעות כלי יריה. בגל הקודם המליצה מערכת הבטחון לא ללכת לענישה סביבתית או קולקטיבית. לבדל את המפגעים מהאוכלוסיה הפלסטינית שרוצה להמשיך לעבוד, להתפרנס ולנהל מרקם חיים. זה לא היה קל (בעיקר מול שרי הקבינט בנט ואיילת שקד) אבל הקבינט בראשות בנימין נתניהו השתכנע. לקח זמן, אבל הגל נבלם ודעך. עכשיו הוא חוזר, על סטרואידים. מה עושים? האם נוקטים באותה מדיניות? האם יוצאים למבצע נרחב בג'נין? נגד מי אמור להתנהל המבצע הזה? שני המחבלים הפלסטינים לא באמת שייכים לארגון טרור? איפה התשתית אותה צריך לבער?

יש עוד דבר שהשתנה מהגל הקודם לנוכחי: זהותו של ראש הממשלה. גם בפעם הקודמת היתה ביקורת על הממשלה. זה טבעי, זה מתבקש, זה הגיוני. בגל הנוכחי אין ביקורת. יש ריקוד על הדם. יש תופים ומחולות ברשתות החברתיות, ולא רק. יש מי (פעיל ליכוד בולט וקיצוני) שמעלה תמונה של יאיר לפיד בחולצה שחורה, יחד עם תיאור המחבל ("בחולצה שחורה"). יש מי (פעילי ליכוד וביביסטים מושבעים) שמארגנים, בעוד כוחות הבטחון מנהלים מצוד אחר המחבל, ספייס רב-משתתפים בטוויטר תחת הכותרת "ממשלה של בוגדים, משת"פים של הטרור הפלסטיני".

ביום שישי בבוקר, עם הגעת הבשורה על הריגתו של המחבל שהסתתר ביפו, צריך היה לזפזפ לערוץ 14 כדי להאמין: אווירת מסיבה פורימית, חגיגת נצחון בבחירות וזחיחות אינסופית. זה החל עוד קודם, בהפגנת "הימין" בירושלים תחת הכותרת "ישראל מדממת", ראינו בעיקר את ישראל רוקדת (על הדם) וחוגגת את עריקתה של עידית סילמן.

בליל הפיגוע, בעוד הפצועים נאבקים על חייהם, העלה יאיר נתניהו ציוץ מטורלל כלשהו (בו הציע "לחלק נשק בחינם לכל אזרח מעל גיל 16"), אך מחק מיד. חלפו כמה דקות והמשוריינת האישית מטעם משפחת נתניהו, גלית דיסטל אטבריאן, העלתה ציוץ משלה: "יש מצב שהגלידה פיסטוק של שרה והציוצים של יאיר לא היו הצרה הכי גדולה בחיים שלכם, כישראלים אני מתכוונת. העשור הכי בטוח ברחובות ישראל חלף ואיננו". בשביל זה הם שריינו אותה, לא?

תזכורת: לפני 6 שנים היה כאן גל טרור דומה מאוד. הוא אפילו כלל פיגוע "תאום" לפיגוע בתל-אביב: מחבל ישראלי-ערבי בשם נשאת מלחם השתולל בצפון דיזנגוף ליד פאב "הסימטה", רצח שני ישראלים, עלה על מונית, רצח את הנהג (ערבי-ישראלי) ונמלט בחזרה הביתה. לקח לשירותי הבטחון זמן רב ללכוד אותו. 50 ישראלים נרצחו בגל הזה. ועוד לא אמרנו כלום על זה ש"בעשור הכי בטוח" של נתניהו נשבר הטאבו של ירי רקטות על ירושלים ("שומר החומות"), פרצו מהומות דמים בערים המעורבות ותל-אביב הופצצה ברקטות במשך 51 ימים רצופים ("צוק איתן"). אני לא זוכר שממשלת נתניהו כונתה אז "ממשלת המשת"פים" או "ממשלת הדמים". אני לא זוכר ריקודים על הדם. גם לא באופוזיציה.

מילה אחרונה על התקשורת: הפיד בטוויטר מלא אתמול זעזוע, ביקורת וזעם על השידור הישיר החודרני והכאוטי של ערוצי הטלויזיה מתל-אביב. היו כאלה שטענו שאסור בכלל לשדר את הריאליטי הזה, כדי לא לעורר צהלות בצד השני ולא לעורר בהלה בצד שלנו. כן, יש כאן אנשים שחושבים שבשנת 2022 ערוץ טלויזיה וחברת חדשות יכולים לשדר סברי מרנן כשמחבל חופשי משתולל בתל-אביב.

זה המצב, רבותי. השידור הישיר אתמול היה חיוני. הועברו בו מסרים חשובים (תמונת המחבל, קלסתרון), הועברו בו הוראות לציבור, היה אפילו נסיון להרגיע. מי שחושב שאפשר לא לשדר בערב כזה מוזמן להתחיל להתנייד בדיליז'נס ולהצית אש עם שני אבני צור. מה כן צריך לעשות? לא להתמקד בפניהם של לוחמים מיחידות מיוחדות ולא להפריע לכוחות הבטחון במילוי תפקידם. כפי שהסתגלנו לפיגועי התופת של האינתיפאדה השניה והתחלנו לטשטש תמונות זוועה אחרי פיגועי התאבדות, כך נתרגל גם לזה. בסוף, אנחנו עם סתגלן. מתרגלים לכל דבר.

ביום רביעי, בכנסת ישראל, התייצב החבר שלמה קרעי (ח"כ ודוקטור) והכריז "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, היום הוא היום הכי חשוב בתולדות מדינת ישראל". שר התקשורת יועז הנדל היה שם כדי לענות לו. אתה רציני, קרעי?, שאל הנדל, היום הזה בו פרשה עידית סילמן מהקואליציה הוא היום החשוב ביותר בתולדות המדינה? יותר מהכרזת המדינה? יותר משחרור ירושלים? מלחמת ששת הימים? העליות הגדולות? קרעי לא נראה כמי שמבין מה הנדל רוצה ממנו. "ליקוי מאורות", סיכם הנדל.

הנדל הוא איש נינוח. הוא עשה לקרעי הנחת סוף עונה. קרעי, בשבתו כנציג הביביזם הקיצוני, נמצא בוורטיגו מוחלט. אובדן עשתונות ערכי, לאומי וממלכתי. הלך רוח פסיכוטי. תעלול פוליטי נכלולי במסגרתו הצליח יו"ר האופוזיציה לרכוש, במיטב הבטחותיו ושריוניו, חברת קואליציה, מוכתר ע"י השוטים בחסידיו כיום החשוב ביותר בתולדות המדינה היהודית היחידה בעולם. אין, אין לתאר.

הנדל ענה בשם הממשלה בדיון המיוחד שכונס ביום רביעי בעניין גל הטרור. החלפתו של עמר בר-לב ברגע האחרון בהנדל הייתה המעשה הנכון הראשון שנעשה בקואליציה מזה זמן. בכלל, אם היה לקואליציה הזו מנהל אמיתי, אנשים כמו הנדל ומתן כהנא היו צריכים לגור באולפנים. הם היחידים שעונים לשטף הגידופים והצרחות מהכיוון הביביסטי בלי למצמץ. הם לא עושים חשבון, לא מתביישים ולא נבהלים, אלא פשוט אומרים את האמת.

האמת היא שזהו תפקידה המקורי של הציונות הדתית. להיות סמל של יהדות מתונה ומכילה. להיות גשר בין החילונים לחרדים. אלא שהציונות הדתית (ע"ע סמוטריץ' ובן-גביר) היא היום הגשר בין הכהניזם לביביזם. הליכוד הפך למפלגה חרד"לית בסגנון קרעי. גוש חירות-ליברלים, קראו לזה פעם. מנחם בגין היה שם פעם. היום זוהי מפלגת שיסוי, הסתה וכניעה מוחלטת לחרדים, למען יסייעו למילוטו של הנאשם מאימת הדין.

הייתי בטוח שלהפגנה ביום רביעי בערב הם יביאו 100 אלף איש. מזג האוויר היה מושלם. המיקום, הכי נוח בעולם. האופוריה בשיאה. פרישת סילמן פורסמה באותו בוקר, ההפגנה הייתה אמורה לעסוק ב"ישראל מדממת" אבל הפכה לריקוד על דם הנרצחים ודמה המטאפורי של הקואליציה. נו, וכמה באו? בהערכה נדיבה, 2,000. אולי 2,500. אפילו ח"כ דוד ביטן הודה בזה במשתמע בראיון רדיו (כאן רשת ב') בחמישי בבוקר. האושיה הפופולרית ביותר בהפגנה הזו הייתה איתמר בן-גביר. כן, גם יותר מביבי. לטובת הקהל הזה, עזבה עידית סילמן את הקואליציה.

בסביבתם של הסילמנים (עידית ושמוליק) מסבירים כי הסיבה המרכזית לפרישתה המהדהדת של יו"ר הקואליציה היא יהדותה של המדינה, הצביון היהודי של המדינה, ההשפלות שמשפילים השותפים הקואליציוניים את סילמן ואת כל מה שיקר לה בכל הקשור לנושא המדינה היהודית. את האמתלה הזו זיהה גם בנימין נתניהו. שימו לב לצירוף המקרים הנדיר הזה: כמה ימים לפני הבום שזעזע את המערכת הפוליטית "העניק" נתניהו "ראיון" לשופרו יעקב ברדוגו. מבחינת מדד השיפרור, בהשוואה לברדוגו שמעון ריקלין הוא עזריאל קרליבך. שמתי נפשי בכפי וצפיתי בכמה דקות מסוימות מהראיון הזה. מדובר בדקות בהן הפליגו שניהם, המרואיין והמראיין, בתיאורי יהדותה של המדינה. חשיבות השמירה על הצביון היהודי של המדינה. הגנה נחרצת על יהדותנו מפני המבקשים לכלותה (זה ניסוח שלי). כאילו שמישהו הדליף את דף המסרים הסילמני בטרם עת. באותן דקות טלוויזיוניות דמו נתניהו וברדוגו לשני תלמידי חכמים המפליגים למחוזות העילאיים ביותר של הרוחניות היהודית שלנו, משל מדובר ברבן יוחנן בן זכאי המסב לשיעור תורה עם רבי טרפון.

פתאום התעוררתי, שטוף זיעה קרה. בן זכאי וטרפון? הרי אין בעולם מספיק אוקיינוסים להכלת כמות השרצים ששני אלה טרפו (או הכשירו). ובעניין בן-זכאי, הרי שאחד מהם כבר זוכה (המשטרה המליצה בזמנו להגיש כתב אישום נגד ברדוגו, התיק נסגר בגלל מחסור בראיות), השני עוד לא הספיק (הסיכויים שיזוכה פחתו משמעותית השבוע).

אז איפה הפאנץ'? העובדה שמסתובבים בינינו אנשים, נניח שמוליק ועידית סילמן, שמאמינים שבנימין נתניהו הוא זה שיציל את צביונה היהודי של מדינת ישראל. האיש שנשא לאשה שיקסע כשרה (שעברה אח"כ גיור קונסרבטיבי), שזולל וסובא שרצים, בנו של אתאיסט ששאל פעם את רוני מאנה "מה אתה עושה עם החבלים האלה" כשהנ"ל הניח תפילין, הוא זה שאמור "להציל" את יהדותה של המדינה באמצעות החלפתו של נפתלי בנט, ראש הממשלה הראשון בהיסטוריה ששומר שבת, תורה ומצוות וחובש כיפה. רק בישראל.

לא, עידית סילמן לא פרשה בגלל החמץ. גם לא בגלל הגיור. אלה תירוצים. היא פרשה בגלל תהליך של הזנחה. היא חיכתה שניצן הורוביץ יטוס לאוקראינה, כדי להסלים את המשבר. לו רצתה לפתור אותו, הייתה פותרת אותו בקלות. אבל מצד שני, ויש גם צד שני, קשה לבוא אליה בטענות. כל העסק היה עקום מלכתחילה. למנות את סילמן ליו"ר הקואליציה זה לעשות צחוק מהעבודה. צעירה שבירה, חסרת ניסיון פוליטי, נתונה ללחץ כבד של סביבתה, משפחתה וקהילתה, לא אמורה להפוך לדוברמן של הקואליציה. לחתלתול שישמור על הנחש. מי שהאמין שאם היא תוכנס לאוהל היא תרגיש שייכת אליו, פספס. סילמן לא בנויה להיות יו"ר קואליציה והנטל היה כבד מדי.

במקביל, היא עברה מסע חרפות, גידופים, שיסוי, איומים והשפלות של המכונה הביביסטית. לא רק ברחוב ובכנסת. אצלה בבית. במשפחה. בקהילה. בתוך מרקם החיים הרגיש ביותר. בלחצים כאלה מסוגלים לעמוד אנשים כמו גדעון סער, אביגדור ליברמן, זאב אלקין. לא סילמן.

אבל זה לא הכל. מי שאחראי לטפל במצבים כאלה, הוא ראש הפירמידה. ראש הממשלה. הוא היה צריך לעטוף את סילמן. לתת לה הרגשה טובה. לתת לה סיבות להאמין שיש לה עתיד בממשלה, בקואליציה, בימינה. להעניק לה ריכוך ארטילרי, פוליטי, אפילו נפשי. לתת לה את התפקיד הכי מתאים, לא הכי לא מתאים. אבל הוא לא היה שם. למה הוא לא היה שם? כי הוא היה במקום אחר לגמרי. בנט התבלבל, שכח שכדי להיות ראש ממשלה טוב צריך, דבר ראשון, לדאוג לחדר ההלבשה. במצבו, עם 6 מנדטים (בדרך ל-5), עם הממשלה השבירה, המוזרה והמסובכת ביותר בהיסטוריה, הוא היה צריך לעבוד בוקר, צהריים, ערב ולילה כדי לתחזק, לעסות, לשמן ולפרכס את האנשים שלו. במקום זה, הוא תיווך בין פוטין לזלנסקי.

הביצועים של בנט בתחום המדיני והביטחוני לא רעים, בהתעלם מגל הטרור שנפל על כולנו פתאום. בתחום הזה, הממשלה מאשרת את כל הצעדים שמציעה מערכת הבטחון. עד אתמול בלילה היה נדמה שגל הטרור נבלם. עם כתיבת שורות אלה, מתרחש אירוע ירי, כנראה פיגוע, ברחוב דיזנגוף, שעלול לאפס את השעון ולהתחיל את הכל מהתחלה. בזירה האיראנית התברר השבוע, מפיו של שר החוץ האמריקני, שהסכם הגרעין עם איראן לא מתקרב, אלא מתרחק. בנט עשה את זה בחוכמה, בלי לשרוף את המועדון, בלי להקים עלינו את וושינגטון. בסיפור הרוסי-אוקראיני בנט מתנהל בתבונה, בזהירות וצובר נקודות בינלאומיות רבות. בנושא הביטחוני הוא מוביל, יחד עם גנץ ולפיד, מסע התעצמות חסר תקדים של צה"ל. הוא סותם בור ענק שנפער בתקופת קודמו. בור של הזנחה, של רשלנות, של נאומים חוצבי להבות במקום מעשים.

הבעיה היא שהוא לא מקבל נקודות על כל זה במקום החשוב באמת: בציבור הישראלי ועל המפה הפוליטית. וכאן אנחנו נכנסים לבעיית הלשכה. כבר נרמז פה ושם שיש לבנט בעיה קשה בלשכה. על פניו, הלשכה איכותית למדי. כל בכירי הלשכה (אולי למעט המנכ"ל יאיר פינס) איכותיים ומסורים לראש הממשלה. אין שם תופעות דוגמת נתן אשל, אין שם השפעות חיצוניות דוגמת "הרעיה" אבל אין שם עוד דבר: בעל בית. היועצת המדינית, שמרית מאיר, סופגת את מירב האש. חלק מזה, לא באשמתה. בתחומים שלה, היא מציגה ביצועים כמעט מושלמים. הבעיה היא שהיא לא עוסקת רק בתחומים שלה, אלא גם בכל שאר התחומים. וזו באמת לא אשמתה. זו אשמתו.

לשכת בנט מתפקדת כמו ועד בית. מכיוון שאין היררכיה, אז היועצים רבים בינם לבין עצמם, אין פוסק אחרון, אין מי שמסדר את הלו"ז וקובע מי יעשה מה. במקום להיכנס לראש הממשלה עם ההמלצה הסופית, הם נכנסים אליו ורבים אצלו. ראש הסגל הוא טל גן-צבי, אבל מכיוון שמאיר היא החזקה ביותר בסביבה ומתפקדת גם כיועצת האסטרטגית וכיועצת-על לכל שאר התחומים, העסק כולו התפזר לצדדים. שני האנשים שהולכים עם בנט דרך ארוכה, טל גן-צבי ושלום שלמה, מצאו את עצמם מנגנים כינור שני, שלישי וחמישי. בנט שם את כל הביצים בסל המדיני-ביטחוני, בהשראתה של מאיר. למדינה, זה טוב. לבנט, זה פחות טוב.

מחקרי עומק שהוזמנו בתחילת כהונתו של בנט הראו ממצאים מובהקים: יש לבנט פוטנציאל אלקטורלי מכובד, בתנאי שיתמקד בנושאי הליבה שלו. במקומות שנחשבים ה"פורטה" שלו. שיחזק את החוזקות שלו. כלכלה, רפורמות, תחושת ה"ביחד", אחדות העם, דת ומדינה. במשפט אחד: סדר יום אזרחי. כשאימץ את הסיסמה של משה קלוגהפט במהלך משבר הקורונה "אין פרנסה, לא מעניין", המריא בנט למעל 20 מנדטים בסקרים. בתחום הזה, רק בתחום הזה, הוא נחשב כמוביל על כל הפוליטיקאים האחרים. את התחום הזה, רק את התחום הזה, הוא היה צריך להפוך לדגל שלו.

היתרון של התחום הזה היא העובדה שאין כמעט בורות. אין איך ליפול. מדובר בעצם ברפורמות דת ומדינה סטייל רבני צוהר וברפורמות כלכליות סטייל אביר קארה. הכי פשוט, הכי קל והכי מעניין את הציבור. זה לא אומר שהוא היה צריך לזנוח את התחום המדיני או הביטחוני. ממש לא. זה כן אומר שהוא היה צריך לקום בבוקר בשביל סדר היום האזרחי. להפוך את זה, ולא את התיווך באוקראינה, לסמל המסחרי שלו. למנוע הצמיחה שלו. למותג ולסלוגן שלו. במציאות, הוא עשה הפוך.

במקום להתראיין רק על זה, הוא התראיין רק על המדיני-ביטחוני. כשמתמקדים בנושאים המדיניים, גם נופלים. כך הוא כשל בלשונו בעניין "הגדה המערבית". הממשלה שלו מצליחה להחזיק את המקל בכל קצותיו בתחום הזה. שומרת על עזה שקטה, מתחזקת את וושינגטון בצורה מכובדת, מטפלת בנושאי הבטחון, נלחמת בגל הטרור, משיגה הישגים אפילו בפשיעה בחברה הערבית. כל אלה נושאים נפיצים עמוסי מוקשים ובורות. בנט עצמו היה צריך לנשום, לאכול, לשתות ולדבר רק על כלכלה, חברה, פרנסה, רפורמות ליברליות וכל שאר ענייני הקונצנזוס שנתפסים כמומחיות שלו. ויש לו במה להתפאר. רק השבוע הושלמה הפרטת והצלת הדואר, הוכרזה הרפורמה המקיפה בתחבורה הציבורית, הורד מס הבלו על הדלק והסולר. שכר חיילי הסדיר הועלה, כמו קצבאות הזקנה, שכר המינימום וכו'. כל זה, כמעט לא מתבטא אצל בנט. זו הסיבה שהוא תקוע על 5-6 מנדטים.

אבל זה לא רק המנדטים. הוא איבד את חדר ההלבשה שלו בכנסת, אבל גם בלשכה. אנשים נכבו. אנשים הרגישו זנוחים ונבגדים. הוא קם בבוקר למען סדר היום המדיני של שמרית מאיר, ולא הבין שלאנשים שלו בלשכה ולחיילים שלו בכנסת אין בשביל מה לקום בבוקר. כך קרה מה שקרה. גם כשהוזהר במפורש ע"י גדעון סער, ימים ארוכים לפני הבום העל-קולי של סילמן, שהוא עומד לאבד אותה, לא הפגין בנט סימני דאגה. סער המליץ לו להכריז במהירות על עמיחי שיקלי כח"כ מורד (הדבר אפשרי מאחר ושיקלי כבר הצביע נגד הקואליציה) כדי לייצר הרתעה, אבל בנט לא הגיב. הוא קפא.
בעניין ההכרזה, לבנט יש קייס. דווקא כאן, נראה שההתנהלות הייתה חכמה. לו היה שיקלי מוכרז כמורד, אפשר היה לפצל השבוע את ימינה עם שני ח"כים בלבד. שיקלי היה נגרע ממצבת המפלגה שהייתה יורדת מ-7 ל-6 ואז מספיקים שני ח"כים (נניח אורבך ואביר קארה) כדי להתפצל מימינה באופן רשמי ולהעניק לה את מכת החסד האחרונה. העובדה ששיקלי עדיין נחשב רשמית כאיש ימינה, מנעה את האפשרות הזו.

בבוקר יום רביעי נראתה לשכת ראש הממשלה כמטכ"ל המצרי בבוקר מלחמת ששת הימים. העריקה של סילמן הייתה "מבצע מוקד" של נתניהו והביביסטים. זה העיר את בנט שהשליך את עצמו ואת כל אנשיו על הגדר. איילת שקד, לא בפעם הראשונה, נחלצה להצלת המצב. היא זיהתה תוך דקות שהביביסטים עושים מניפולציות. לניר אורבך הם אומרים שאביר קארה כבר חתם, לקארה הם מספרים שאורבך כבר סגר. במציאות, שניהם התלבטו.

בנט כינס ישיבת סיעה. כולם באו. היא הייתה קשה, קשה מנשוא. הוא שמע שם, לתוך הפרצוף, חלק ממה שקראתם כאן. אבל לא רק. זה היה ניקוז רעלים הכרחי. אחר כך כינסה שקד את קארה ואורבך וסיכמה איתם לפעול ביחד. בתיאום. בלי הפתעות. לא לתת לאף אחד לתקוע טריז או לעשות מניפולציות. המטרה כעת היא לעצור את הדימום. ההערכה בימינה היא כי אם בשבועות הקרובים לא יהיה מצטרף נוסף לסילמן, אפשר יהיה להפוך את הקערה. אפשר גם להחזיר את סילמן. מקפידים לא לשרוף את הגשרים ולא לעשות מה שעשו לה הביביסטים. מתנהלים ברגישות ובעדינות.

בשורה התחתונה, נתניהו התחיל את יום רביעי עם ששת הימים, בנט סיים אותו עם יום כיפור: חטף מכה מפתיעה בפתיחה, אבל הצליח לסחוט תיקו בסיום ולייצב את החזית. כאמור, הכל תחת אזהרה, כוכבית ועל תנאי, כי גם ברגע זה ממשיך נתניהו בכל דרך אפשרית לפתות מצטרפים אפשריים נוספים. לא רק מימינה. גם מתקווה חדשה, וגם מגנץ. אפרופו גנץ: לא, זה לא יקרה. הוא לא יפרק את הממשלה ולא יילך עם נתניהו. נקודה, סוף.

המלצה לסילמן: כדאי לך (בעצם, לכם) מאוד לעיין ברשימת חללי נתניהו. כל אלה שקיבלו ממנו הבטחות שהופרו. כוכבית: בשנתיים האחרונות הוא עושה מאמץ למלא חלק מהבטחותיו (ע"ע אורלי לוי-אבקסיס), כי אין לו ברירה. הוא בקרב הישרדות על חייו הפוליטיים והאישיים. אבל עיון ברשימה האינסופית של אלה שהבטיח להם מינוי, תפקיד, מעמד, ברית או מהלך, יעזור לסילמן להבין שמכרה את הבכורה תמורת נזיד עדשים באושים. היא עלולה לאכול את הדגים הסרוחים ולהיות מגורשת מהעיר.

חבל שרפי איתן כבר לא איתנו. הוא היה מספר לסילמן איך יום אחד, לפני 8 בבוקר, התדפק על דלתו נתניהו (נדמה לי ששלום שלמה בא איתו) ללא אזהרה מוקדמת. איתן, שזה עתה התעורר, הופתע. ביבי הגיע עם חוזה מוכן לחתימה. יומיים קודם הוא סיכם עם איתן שהגימלאים לא יצטרפו לממשלה אותה ניסתה ציפי ליבני להקים ויסייעו לביבי להקדים את הבחירות. אם הגימלאים לא יצליחו לחצות את אחוז החסימה, התחייב ביבי למנות את איתן לשר בממשלתו, במינוי אישי. "כבר הסכמנו, הכל בסדר", אמר איתן לנתניהו באותו בוקר, "לא, רציתי שזה יהיה כתוב וחתום", אמר לו נתניהו. הם חתמו. איתן מונה לשר בממשלתו של נתניהו בערך כמו שסילמן תמונה לשרת הבריאות.

אתמול, בראיון ל"זמן ישראל", נבהלה סילמן ומיהרה להכחיש את דבר ההבטחה לתיק הבריאות. מישהו שכח להגיד לה שזה לא חוקי. בואו נתעלם מההיבט החוקי. האם זה אפשרי? כדי שזה יקרה, צריך קודם להפיל את הממשלה. עכשיו ברור פחות שהמשותפת בעניין הזה. אחמד טיבי ישמח לעשות עסקים לטובת בוחריו ולבלום את שובם של ביבי ובן-גביר. אבל נניח שהבחירות יוקדמו.

נתניהו מציג מספרים גבוהים בסקרים, נכון. מצד שני, לכל אחד מארבעת הקמפיינים האחרונים הוא הגיע עם בין 35 ל-40 מנדטים בסקרים ובכל אחד מהקמפיינים האלה הוא לא פרץ את מחסום ה-61. גם היום, כל הסוקרים (חוץ מעד המדינה) מאוחדים בדעתם שאין סיכוי רב לפריצת המבוי הסתום אם הבחירות יוקדמו. ישראל תחזור לפלונטר פוליטי ותתנהל עם ממשלת מעבר משותקת ואסונית, בהבדל אחד: ראש הממשלה יהיה יאיר לפיד. עידית סילמן לא תהיה שרת הבריאות בממשלתו. היא תאבד את עולמה מכל הכיוונים.

הרמתי טלפון אתמול לרבנית מלכה פיוטרקובסקי, אורתודוקסית, אשת ימין, מותג ציוני דתי וממייסדות "פורום תקנה". "עשיתי הרבה מאמצים כדי שהממשלה הזו תקום", אמרה לי, "אני בקשר עם רבים מראשי הסיעות, כולל ראש הממשלה בנט, אבל גם עם סיעות אחרות. אני אשה ימנית. אני לא צריכה קבלות או אישורים מאף אחד. הדבר הנורא הוא, שכל חברי האינטליגנטים לא מבינים איך נתניהו הרס כאן את המדינה. אני מהאנשים שלא מדברים רק דרך התקשורת. אני חברה בוועדת סל התרופות, ישבתי בוועדה שמינה הרמטכ"ל לסוגיית גיוס החרדים. זכיתי לראות את הפעילות הממשלתית אונליין. מה ששובר את ליבי זה שעל מזבח הסכסוך הישראלי-פלסטיני אנחנו מקריבים הכל. לא, אני לא מוטרדת מסוגיית החמץ או צביונה היהודי של המדינה. אם יש אפשרות לשיקום ועיגון צביונה היהודי של המדינה, הרי הוא מגולם בממשלה הנוכחית. מה ששבר את עידית סילמן זה כל פראי האדם שהשביתו לה את שמחת החיים, במקביל לנתניהו שהתחנף אליה. זו הייתה פעולת מלקחיים שכללה אלימות מטורפת, מילולית וגם פיסית. קשקשו את העניין הזה עם התקיפה בתחנת הדלק. לא זה הסיפור. יש מספיק אנשים שיודעים איך להטיל אימה. בזמנו אמרתי לאורי אורבך ז"ל, שייפטר כבר מהחרד"לים האלה. מה עוד יכול לקרות כדי שנבין את זה? אני עומדת מאחורי כל הרפורמות של מתן כהנא, חד משמעית. אין שם אות אחת, אפילו לא אות אחת, שאינה הלכתית, על פי ההלכה האורתודוקסית. אבל לא על פי אלה שמנכסים והשתלטו על ההלכה. אני מאוד מאוד חרדה ממה שיקרה במדינה, לו חלילה נלך שוב לכאוס הבחירות ונטבול שוב כולנו בסחי שמייצר לנו נתניהו".

מחנה השינוי ספג השבוע מהלומה קשה. קשה עוד יותר היה להביט באקסטזה הביביסטית, בריקודי הניצחון המוקדמים, בהילולה הקולנית במסגרתה הובטח לנו שתיכף הם ישובו וינקו הכל "עם אקונומיקה" (ע"ע גלית דיסטל אטבריאן). בתוך כל זה הלך לאיבוד שבוע אסוני נוסף במשפט נתניהו. עד המדינה שלמה פילבר המשיך לספק את הסחורה, ובענק. תציצו בתמלילים ותבינו. הוא חוזר, שוב ושוב, על כל מה שאמר בעדויותיו ואמירותיו השונות במהלך החקירה. הוא מוכיח, באותות ובמופתים, שאי אפשר היה לא להגיש את התיק הזה כתיק שוחד. הוא מעמיק את הבור ממנו מנסה נתניהו להיחלץ, תוך כדי דריכה על המדינה ועלינו. ולכן, אסור להיתפס לייאוש. האפשרות הגרועה ביותר היא בחירות נוספות. אין לנו עוד מדינה ואין לנו את הפריבילגיה לוותר על הנוכחית. ישראל חייבת להתקדם ולהמשיך הלאה. ישראל גדולה בהרבה מסך מסכסכיה, עריקיה ומסיתיה. ישראל תנצח, מהסיבה הפשוטה: אין לה ברירה.

משהו אישי לסיום: לפני כשלושה חודשים (זה מרגיש כמו שלושה עשורים) חשפתי את המגעים להסדר טיעון בין פרקליטי בנימין נתניהו לפרקליטות. לא ידעתי לאן תוביל החשיפה הזו. זה גם לא כל כך עניין אותי. יש סיפור? קודם כל תצליב, אחר כך תפרסם. אם הסיפור נכון וחשוב, אין שיקול דעת. צריך לפרסם. בדיעבד, יש מצב שהחשיפה הזו בלמה את המגעים הללו. הביקורת הציבורית הייתה אדירה, מנדלבליט נבהל וההכרעה נדחתה. היא תונח, בבוא העת, על שולחנה של היועמ"ש גלי בהרב מיארה.
החשיפה הפכה אותי לסוג של "גיבור היום" בעיני רבים. הם תקפו בשצף-קצף את עצם הכניסה של הפרקליטות למגעים כאלה, הם האמינו שמנדלבליט מסוגל לסגור דיל עם נתניהו שלא יכלול קלון, הם התפלצו לנוכח האפשרות שהדין לא ימוצה ונתניהו ייחלץ מתיקי האלפים בלי לעבור בבית הסוהר. הם הרגישו שהמדינה ניצלה ברגע האחרון מעונשו של נתניהו ונשבעו בשמי. אני חייב לציין שהתלהבתי קצת פחות.

היום, התהפכו היוצרות. עכשיו יש מי שאומרים לי ש"בגללי" לא נחתמה עסקת הטיעון והנה, או-טו-טו הוא חוזר. היינו יכולים "להיפטר ממנו", אומרים האומרים, אלמלא החשיפה המגעים היו מבשילים ומנדלבליט היה מנקה שולחן ומנקה לנו את החיים. טוב, גם עכשיו אני לא מתלהב.

איפה האמת? לא יודע. דעתי בעניין עסקת הטיעון לא הייתה מגובשת אז ואינה מגובשת עכשיו. אני מקנא באלה שיודעים, באלה שצודקים, באלה שמשוכנעים. לתפיסתי, החיים מורכבים יותר. לא הכל ברור, לא הכל שחור-לבן, לא הכל אנחנו יכולים לדעת. אני לא נמנה על האנשים שייהנו לראות את נתניהו בבית הסוהר. לא כי לא מגיע לו. בעיקר כי לא מגיע לנו. נקמה היא תכונה הרסנית ולא מועילה. האיש עולל למדינה לא מעט נזקים ובשלב מסוים אפילו איים על הדמוקרטיה. הוא מאיים עליה גם עכשיו, אבל אני לא בטוח ששיגורו לכלא לא יעמיק את הפצעים וישפוך בנזין על השסעים. מן העבר השני, ישנם התיקים. העבירות חמורות. אם יורשע, הן "שוות" מאסר בפועל. למה לעשות לו הנחות? לאולמרט עשו הנחות? לקצב? איפה מבחן בוזגלו?

מה שהאירוע ההפכפך הזה מוכיח הוא, שלפעמים עדיף להיות חכם מאשר צודק. מי שלא הסכים לעסקת טיעון בינואר, עלול למצוא את נתניהו בלשכת ראש הממשלה בספטמבר ואת עצמו במעצר מנהלי בדצמבר. החיים בנויים על פשרות כואבות, על אילוצים ועל נסיבות. הדין לא תמיד מצליח לנקב את ההר, לפעמים ההר קובר את הדין. אני עדיין לא סגור בכלל על דעתי בעניין הסדר הטיעון. דבר אחד בטוח: סיפור כמו המגעים על הסדר הטיעון צריך להתפרסם בכל מצב, בכל זמן ובכל מזג אוויר, בלי קשר לכלום.