בימים שלפני הפלישה הרוסית לאוקראינה התמקדה ישראל בעיקר בפינוי של כמה שיותר מאזרחיה מהמדינה. המטרה העיקרית של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד היתה לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. אבל חודש אל תוך המלחמה ישראל מוצאת עצמה מעורבת באירועים הרבה מעבר למה שציפתה.
זרעי המעורבות הישראלית חודשים רבים לפני המלחמה. כאשר הנשיא הרצוג ביקר בקייב ונפגש עם מקבילו האוקראיני וולודומיר זלנסקי. האחרון סיפר לו כי עוד בתקופת נתניהו ישראל ניסתה לקדם מהלך תיווך בין רוסיה לאוקראינה ולקיים פסגה בינו לבין פוטין בירושלים. נתניהו לא הצליח לקדם את המהלך, אבל זלנסקי ביקש מהרצוג שראש הממשלה החדש נפתלי בנט ינסה גם הוא.
חודש למלחמה באוקראינה - כתבי וואלה! בפרויקט מיוחד
בנט לא היה מומחה לנושא הסכסוך העמוק בין רוסיה לאוקראינה. גם אף אחד מיועציו לא הכיר לעומק את הפרטים. למרות זאת הוא נענה לאתגר. יום לפני פגישתו הראשונה עם פוטין בסוצ'י הוא התקשר לזלנסקי וקיבל ממנו סקירה מפורטת של המצב. כשנפגש עם פוטין הוא העביר לו את המסר מזלנסקי עם הצעה לכנס פסגה בירושלים. פוטין נחר בבוז, התחיל לקלל את זלנסקי. "אני בכלל לא רואה אותו כיהודי - הוא נאצי", אמר פוטין לבנט ההמום.
ספק אם ראש הממשלה חשב שכמה חודשים לאחר מכן, כאשר הטנקים הרוסים שועטים לעבר קייב הוא יקבל טלפון נוסף מזלנסקי עם בקשה לתווך בינו לבין פוטין. ישראל אכן היתה במצב ייחודי כמי שיש לה יחסים טובים גם עם אוקראינה וגם עם רוסיה ובנט החליט לנסות מתוך המחשבה שאין לו מה להפסיד. בעיני ראש הממשלה מאמצי התיווך גם היו צעד מחויב המציאות כדי לנסות ולהפסיק את המלחמה, אבל באותה נשימה אמצעי לקנות זמן כדי להדוף לחצים מדיניים על ישראל.
הנסיעה של בנט לפגישה עם פוטין במוסקבה היתה מהלך דרמטי. הוא בוצע תוך מידור רוב המערכת המדינית-ביטחונית וללא כל דיון מסודר בקבינט. בנט שידרג בין לילה את מעמדו הבינלאומי אבל גם העלה דרמטית את גובה ההימור, העמיק את המעורבות הישראלית בסכסוך והפנה הרבה יותר תשומת לב עולמית למעשיה של הממשלה בירושלים. מהרגע הזה כבר לא ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור.
זלנסקי הוא זה שביקש מבנט להתערב, אבל לא בטוח שזו התוצאה לה קיווה. הנשיא האוקראיני, שהוא גם המנהיג היהודי היחיד של מדינה דמוקרטית שאינה ישראל, קיווה שהממשלה בירושלים תהיה אחת הראשונות שתתייצב לצידו באופן מלא. כאשר זה לא קרה הוא התאכזב מאוד. התנהלותו של זלנסקי מול ישראל היתה שילוב של התעללות וחיזור.
אחת לכמה ימים יצאו הנשיא האוקראיני ואנשיו נגד ישראל באופן פומבי, רק כדי לשגר מיד לאחר מכן מסרים מפייסים. זלנסקי האשים את בנט שאינו מתעטף בדגל אוקראינה אך למחרת דיבר איתו בטלפון והודה לו על התיווך. השגריר האוקראיני בישראל תקף את שרת הפנים איילת שקד על מדיניותה כלפי הפליטים מאוקראינה וכמה ימים לאחר מכן העניק לה זר פרחים.
בכיר אוקראיני אחד תידרך כתבים כי שהתיווך של בנט הוא "כסת"ח" שנועד לאפשר לו להתחמק מסנקציות נגד רוסיה וכמה שעות אחר כך בכיר אוקראיני אחר צייץ בטוויטר שבחים לראש ממשלת ישראל. גם נאומו של זלנסקי בכנסת היה חלק מהשיטה הזו. הוא תקף את בנט בשצף קצף אל מול מיליוני ישראלים שצפו בנאום בטלוויזיה וכמה שעות אחר כך הפיץ בערוץ הטלגרם שלו סרטון עם דברי הערכה לראש ממשלת ישראל.
המטרה העיקרית של זלנסקי היתה לגייס את דעת הקהל הישראלית לצידו כדי להזיז את המערכת הפוליטית ואת הממשלה לשנות מדיניות. בכל הנוגע לקליטת הפליטים האוקראינים השיטה הזו עבדה לא רע. אבל בכל הנוגע לדרישה האוקראינית לקבל מישראל ציוד צבאי כלשהו - אפילו בסיסי כמו קסדות ואפודי מגן - זלנסקי ואנשיו נכשלו.
חודש אחרי המלחמה בנט ממשיך לדבוק במאמצי התיווך שלו - גם אם במינון נמוך יותר. אתמול (רביעי) הוא שוחח פעם נוספת עם נשיא רוסיה פוטין. אבל ככל שיעבור הזמן והמגעים האלה לא יניבו פירות, יגברו הקולות שדורשים מישראל להתיישר עם שאר העולם המערבי, לצאת בצורה ברורה יותר נגד פוטין ובמיוחד ליישם את הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על רוסיה. זה צפוי להיות חלק משמעותי בשיחה שינהל שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן עם בנט בשבוע הבא בירושלים.