בערב אחרי שראש הממשלה נפתלי בנט שב ממסע הדילוגים בין ירושלים, מוסקבה ובברלין, בלשכתו צפו במהדורות החדשות עם חיוך שבע רצון. עשר הדקות הראשונות בכולן הוקדשו למאמצים הדיפלומטיים ולתכונה המדינית סביב ניסיונות התיווך של ישראל בין רוסיה ואוקראינה, וסקר חדשות 13 הראה תמיכה ציבורית גורפת לביקור שלו בקרמלין (48%) ולחלק הפעיל שהוא מוביל במאמצים להגיע להפסקת אש (52%); ולמרות שקודמו בתפקיד עדיין זוכה לתמיכה כמעט משולשת ממנו בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, בנט התחזק ל-20% ועקף את חבריו לשולחן הממשלה, יאיר לפיד ובני גנץ, הישר למקום השני. בסביבתו מקווים שהופעת הבכורה הבינלאומית המשמעותית הראשונה שלו, בה הראה שלא רק בנימין נתניהו יכול לשחק במגרש של הגדולים, תצמצם עוד יותר את הפער.
בין פיקוח הנפש של הטיסה בשבת להחלטה להיות המנהיג המערבי הראשון והיחיד שמגיע לקרמלין בעיצומה של המתקפה האכזרית על אוקראינה, בין ארוחת הערב הלילית עם קנצלר גרמניה למרתון שיחות הטלפון עם פוטין, זלנסקי ומקרון - המהלך של בנט היה גרנדיוזי ודרמטי. הוא חילץ אותו מהאפרוריות שבין גלי הקורונה ושל ניקויי השולחן בקואליציה לקדמת הבמה העולמית ולא הותיר אף אחד אדיש: בכירי צייצני ישראל התווכחו על טיבו של האומץ/ יומרנות/ חדשנות/ פזיזות, בגוגל היתה קפיצה בחיפושים הבינלאומיים על שמו, כותרות האתרים הגדולים תהו על קנקנו. מבחינה מיתוגית-יחצ"נית הוא נחל הצלחה, רק שלא בטוח שליונת השלום שלו, אם בכלל התעופפה, היתה הרבה מאוד השפעה.
בשבוע שחלף מאז הביקור בקרמלין, הלחימה נמשכת במלוא עוזה, גם על אדמת אוקראינה וגם בזירת הסנקציות הכלכליות על רוסיה, והחשש במערב מצעדים דרסטיים של פוטין הולך וגובר. יתרה מכך, הרוסים והאוקראינים דווקא כן נפגשו אתמול למשא ומתן ישיר, אבל לא בירושלים, אלא בטורקיה, וככל הידוע לא היתה בו שום נוכחות ישראלית. עם זאת, בירושלים כן התעסקו עם רצף רעשים וקצרים דיפלומטיים מול קייב, שהחל במתקפה והתנצלות של שר החוץ על חברת אל על, המשיך בתדרוכים של גורמים ישראליים עלומים נגד ההתנהלות האוקראינית, והסתיים בפארסה סביב הבקשה של זלנסקי לנאום בכנסת בפגרה, שברק רביד חשף כאן בוואלה!. לקראת סוף השבוע, כבר דעכה קצת תהילת הנסיעה, והכותרות ההרואיות פינו את מקומן לוויכוחים הפנימיים הבוערים בקואליציה על מדיניות קבלת הפליטים ולמראות הכואבים של המחדלים בקבלת הפנים בנתב"ג. גם קצב הדיווחים על שיחות מנהיגים מלשכת רה"מ הוריד חצי הילוך.
שר החוץ האמריקני לשעבר הנרי קיסינג'ר טבע את הציטוט "לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים", שהפך לקלישאה תקשורתית ב-12 שנות שלטון נתניהו. כמו אז, גם היום, האמת היא באמצע, וזה בדרך כלל גם וגם. ישראל אכן נמצאת עכשיו במעמד ומצב אסטרטגי ייחודי; היא מהמדינות היחידות בעולם עם קשרים חזקים גם ברוסיה וגם באוקראינה, ויש לה חובה לאומית כלפי הקהילות היהודיות הגדולות והמכובדות שלהן שנסות מהקרבות והמלחמה, ובעיקר - היחידה שצבא רוסיה יושב לה על הגדר הצפונית ומגביל את חופש הפעולה שלה בשמי האזור. אבל מכאן ועד התייצבות כמתווך גלובלי בסכסוך הכי אלים שהעולם ידע זה שנים יש מרחק גדול, כמו גם להחלטה להיפגש עם הנשיא הרוסי בשיאה של התפרצות מחודשת של המלחמה הקרה עם בת בריתנו הגדולה בארה"ב. בנט עדכן את הבית הלבן על הנסיעה מראש, אבל לא נועץ בהם או ביקש את רשותם.
הנימוק של בנט הוא החובה המוסרית למניעת שפיכות דמים: "גם אם הסיכוי לא גדול, ברגע שיש אפילו פתח קטן... כל עוד הנר דולק חייבים להתאמץ ואולי אפשר לפעול", הוא אמר בישיבת הממשלה ביום ראשון, אחרי שחזר מהקרמלין ומהפגישה השנייה תוך שבוע עם קנצלר גרמניה, משושביני המהלך. אבל ברוח קיסינג'ר, מעבר לגיאו-אסטרטגיה ולמוסר, יש גם פוליטיקה, שבה בנט זיהה הזדמנות להתבסס תדמיתית כמדינאי-על במועדון הסילון של מנהיגי העולם, כמו קודמו.
את ההחלטה לנסוע לקרמלין הוא קיבל לבד עם יועציו, שר החוץ לפיד ושר הביטחון בני גנץ עודכנו רק אחרי שהפור כבר נפל. לא התקיים אף דיון מעמיק עם מערכת הביטחון או משרד החוץ על ההשלכות של הצלחה או כישלון, או המשמעויות שעשויות להיות למדיניות התיווך על שיחות הגרעין עם איראן, שנמצאות בישורת האחרונה לקראת חתימה על ההסכם. גם הקבינט המדיני-ביטחוני לא כונס לעדכון או התייעצות בנושא בעשרת הימים האחרונים.
מוקדם לשפוט עוד את מאמצי התיווך של בנט ואם הם יסייעו אפילו בהצלת נפש אחת, דיינו, אבל צריך להידרש לכך שראש הממשלה מוביל מהלך מדיני בסדר גודל כמעט מונומנטלי מבלי לעבור באף צומת קבלת החלטות פורמלי או בלתי פורמלי, ומתנהג כאילו כל החכמה המדינית והאסטרטגית במדינה שמורה רק לו ולצוות יועציו הקרוב. יותר ביבי מביבי. אפשר רק לדמיין איזו מהומה היתה פורצת לו היה זה ראש הממשלה לשעבר. בעצם לא צריך לדמיין, אפשר להיזכר באירועי 2020, כשנתניהו מידר את גנץ וגבי אשכנזי מהסכמי הנורמליזציה עם האמירויות ומרוקו. הפעם, שותפיו הבכירים של בנט הבליגו בנימוס, וזה עבר בשקט.