לכל מבצע צבאי יש תכלית אסטרטגית. התכלית של מבצע "חומת מגן" היתה פגיעה קשה בתשתיות הטרור ויצירת מצב ביטחוני טוב יותר למדינת ישראל. חזרנו שוב ושוב על המסר שזו מלחמה על הבית. לא היה עוד עימות כמו זה שבו עשרות מתאבדים התפוצצו בלב האוכלוסייה האזרחית במדינת ישראל. מבצע "חומת מגן" היה תפנית אסטרטגית, שממנה ואילך השתנתה המציאות.
פיגועי ההתאבדות היוו פחות מאחוז אחד בלבד מסך כל הפיגועים (מתאבדים, ירי, מכוניות תופת, מטענים, דריסה) שידענו באותן שנים, אבל עוצמתם היתה אדירה: לא רק שהם היו אחראים ל 50 אחוז מההרוגים, הם זרעו בהלה ונתנו את התחושה, המוצדקת, שהמוות אורב בכל פינה, על סף דלתות ביתנו. ההסתה הפלסטינית, הרעלת הלב והמוח ויצר הנקמה ייצרו פצצות אדם, הנשק המדויק והגרעיני של הפלסטינים. לא היה אפשר להוציא מהראש את תמונת הטבח בליל הסדר, את הלבן של קדושת החג שהפך באחת לאדום.
יש רגעים שבהם אומה אומרת "אין ברירה" ופועלת אך ורק לפי האינטרסים שלה. הטבח במלון "פארק" היה רגע כזה. את מה שעשינו אחריו הרי יכולנו לעשות לאחר כל אחד מהפיגועים הגדולים, כמו ב"סבארו" או בדולפינריום, אבל יש גם נסיבות נוספות, כמו הלגיטימציה הבינלאומית, אופי המנהיגים והרכב הקואליציה. לכולם היה ברור, שההחלטה שהתקבלה בליל הפיגוע היא החלטה אסטרטגית על מהלך גורלי לשינוי המציאות הביטחונית, שדרוש לו זמן ואורך נשימה. לזמן מוגבל נוצרה הלגיטימציה שתאפשר לנו לבצע את המהלך הזה.
עד אז, ולמעשה גם לאחר מכן, היינו במלכוד, והוא היה כפול. הפלסטינים יצרו טרור אכזרי שהיה צריך להילחם בו, אבל אצל חלק מהמנהיגים ובקרב העם, ובוודאי מחוץ לישראל, נוצרה התחושה שהטרור התפרץ בשל חוסר הנכונות שלנו להגיע להסדר, אף אם עובדתית זה לא היה נכון. שלושה ראשי ממשלה קפצו מפסגה לפסגה וממשא ומתן אחד לשני ודבר לא השתנה, גם לא לאחר שהאמריקאים הציבו את הפסקת הטרור כתנאי להמשך התהליך בעקבות תפיסת "קארין איי". כמעט עשור חלף מאז נחתמו הסכמי אוסלו, שנתנו לפלסטינים כלים לשנות את המציאות. בזמן הזה מרואן ברגותי התחרה בערפאת ובנה את התנזים, ערפאת מצדו נבנה על גבו, ובשטח פעלו והתעצמו גם חמאס וג'יהאד.
וכל אותו זמן הרשות הפלסטינית זכתה ללגיטימציה בינלאומית. ערפאת היה ונשאר המנהיג. גם לאחר הפיגוע בליל הסדר, קולין פאוול נפגש איתו ולא ראה בו טרוריסט. האמריקאים, שהפציצו במלוא כוחם באפגניסטן, לחמו במערות טורה בורה נגד לוחמי הטליבאן ואל קאעידה ולא העלו בדעתם להכיר במנהיגותו של בן לאדן, עדיין ציפו שאנחנו נגיע להסדר עם ערפאת.
יצאנו למבצע "חומת מגן" כי לא היתה ברירה אחרת. ידענו שלא נגיע להסדר עם ערפאת, המנהיג הפלסטיני שידיו מגואלות בדם תושבי ישראל, שמנהל משא ומתן לשלום בקמפ דייוויד ובאותה עת כורת ברית עם האיראנים על הברחת אונייה שעליה 50 טונות אמל"ח. אני מעז לנחש, שהאמריקאים והרוסים, לו היו במקומנו, היו מטילים פצצה על המוקטעה ופותרים כך את הבעיה, כפי שהציעו כמה אנשים אצלנו, אבל פגיעה בערפאת היתה עלולה לגרום לנו נזק, שלא יאפשר לנו לפעול בתוך הערים הפלסטיניות.
לא האמריקאים, ובמידה מסוימת גם לא אנחנו, הבינו את עוצמת הטרור המפלצתי שמולו נלחמנו. אפילו אני נדהמתי למראה מה שהלך ונחשף בפנינו במהלך מבצע "חומת מגן", מערך הטרור שהוסתר בלב האוכלוסייה ובתוך השטח הצפוף: חנ"מ (חומר נפץ מרסק) ומעבדות בתוך בתי מגורים, מפלצת רבת זרועות של מתאבדים, מאגרי נשק ותחמושת שיוצרו בלב השטח או הוברחו אליו, נשים וילדים שגויסו להכנת מטענים.
ההישג הצבאי הגדול ביותר של המבצע
ההצלחה של "חומת מגן" נבעה מההכנות ומהניסיון שנרכש בימי "גאות ושפל", מהלקחים שנלמדו ויושמו. אבל גם באלה לא היה די. היינו צריכים לפעול כירורגית כדי למזער עד למינימום את הפגיעה באזרחים הפלסטינים מצד אחד ובחיילי צה"ל מצד שני. רצינו להיכנס לשטחי A ולהפקיע את הסמכות הביטחונית מידי הפלסטינים, אבל לא למוטט אותם, כדי ש"ביום שאחרי" יוכלו להמשיך לתת שירות לאזרחים. חששנו לעשות טעויות שמחירן יהיה פגיעה בלתי נסלחת באזרחים ודגל אדום שיורה לנו לצאת משטחי A, שכלל לא היתה לנו לגיטימציה בינלאומית להיכנס אליהם. כולנו זכרנו את פגז התותח שנורה בשנת 1996 לעבר מקורות ירי בכפר כנא שבדרום לבנון, גרם למותם של כ 100 אזרחים לבנונים שמצאו מחסה במטה האו"ם בכפר והביא לסיום מבצע "ענבי זעם" בטרם הושגו מטרותיו.
ביום שאחרי "חומת מגן" רציתי ש A יהיה שווה ל B. כשאמרתי זאת בקבינט, חשבו שאני מתלוצץ על נוסחה מתמטית, אבל התכוונתי למה שאמרתי. בשטחי B, בעיקר בכפרים הפלסטיניים ביו"ש, האחריות הביטחונית היא של ישראל. בסופו של מבצע "חומת מגן", הפקענו מהפלסטינים את האחריות לביטחון בשטחי A ובעתיד נעבור למציאות חדשה הנקראת "תיאום ביטחוני". וכך גם היום אנחנו יכולים להיכנס לג'נין ולעצור שם מחבלים. היה זה ההישג הצבאי הגדול ביותר של המבצע, מעבר להוצאתם מהשטח של כ 4,000 מחבלים שנעצרו בידי צה"ל ונכלאו בבתי הכלא בישראל, ומאות מחבלים שנהרגו שביניהם מבוקשים בכירים של חמאס, הג'יהאד והתנזים.
המאמץ המשני כוון לעבר רצועת עזה. יצרנו מציאות של "מגננה התקפית" בתקיפת תשתיות ויעדים, שמהם יוצא טרור, ומחרטות שמייצרות רקטות קסאם. לא חשבתי שיש צורך לכבוש את עזה או להשתלט עליה, סוגיה שתעלה לדיון כמה פעמים במהלך המבצע, כי לא רציתי זירה נוספת וידעתי היטב שאין לנו מה לעשות בעזה ביום שאחרי.
באותו ערב, ב 20:30, חדר מחבל לבית משפחת גביש בשכונה א' שבאלון מורה ופתח בירי. ארבעה מבני המשפחה נהרגו: בני הזוג רחל ודוד גביש, בנם אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל שהיה בחופשת לימודים, והסב יצחק קנר, אביה של רחל. יתר בני המשפחה, ובהם נעמה, אשתו של אברהם, והתינוקת דריה, שהתחבאו מתחת לשולחן, ניצלו.
לפני ישיבת הקבינט, שהחלה ב 23:00, הצגתי את התוכניות בפני ראש הממשלה ושר הביטחון. פואד התקומם נגד התוכנית לכיתור ההדוק של ערפאת, וטען כי היא עומדת בניגוד להבנות קודמות שלו עם ראש הממשלה. כשנשאלתי בקבינט לכמה זמן אנחנו זקוקים, השלמתי את המשוואה. "כדי להגיע ל A שווה B", אמרתי, "אני צריך 4+4", כלומר ארבעה שבועות בתור התחלה, למבצע שאליו יגויסו כבר למחרת כוחות מילואים, עם אפשרות לארבעה שבועות נוספים. הקבינט אישר את התוכנית ואת גיוס המילואים. השרים שמעון פרס ומתן וילנאי התנגדו למבצע.
לאחר צאתי מהדיון, שהסתיים ב 01:30 אחר חצות, התקבלה ההחלטה: ערפאת אויב ויש לבודדו במוקטעה, אך לא להיכנס למשרדו ולא לפגוע בו. זו היתה התחלה צנועה, שהתקבלה בעקבות חילוקי הדעות בקבינט. לא היה טעם בוויכוחים בעת הזו. באותו לילה התחלף שעון החורף לשעון קיץ. הרווחנו שעת עבודה נוספת בלילה נטול שינה.
המצפ"ע, מוצב הפיקוד העליון, "הבור" בקריה, הופעל במתכונת חירום מרגע פתיחת המבצע. בעשרות החדרים הייעודיים עבדו מאות חיילים במשמרות, סביב השעון. מדי בוקר, ב 07:00, התקיים דיון עדכון בהשתתפותי ובנוכחותם של כל אלופי הפיקודים בשיחת ועידה, על אירועי הלילה ועל התוכניות הצפויות לאותו יום, והוחל בתכנון היום שלמחרת. באמצע היום נערך שם פורום בכירים, בניהולו של סגן הרמטכ"ל או ראש אמ"ץ, שבו עובדו תוכניות המטכ"ל. בערב אישרתי את התוכניות לימים הבאים.
גיוס המילואים התחיל בבוקר ה 29.3, לאחר אישור הקבינט, והושלם תוך 48 שעות. היתה זו הצלחתו הראשונה של המבצע, הצלחה שלא תלויה בצבא, אלא באזרחי המדינה ובנכונותם להתגייס. כ 30 אלף חיילי המילואים שגויסו בשלב הראשון התייצבו ללא היסוס. סקרים שנערכו אחר כך העלו, שרמת האמון בצבא ובמפקדיו ובנחיצות הלחימה נסקה מעל ל 90 אחוז.
רכש אמצעי הלחימה הושלם סופית שעות ספורות לפני הגיוס. חיילי הסדיר כבר היו מצוידים, והאמל"ח שנרכש בכספי מט"ח הופנה לאנשי המילואים. זימַנו חטיבות שהתאמנו בשנה הזו, בעיקר כוחות חי"ר שנחוצים בשטח בנוי וכוחות שריון והנדסה, שהשתייכו לאוגדות שגויסו.
בשבת, 30.3.2002, אושרו התוכניות של פיקוד המרכז להיכנס לשכם, טולכרם, קלקיליה ובית לחם. בכל הערים האלה הוטלו עוצר וסגר. בוגי דיווח על זיגזג בדרג המדיני. מאי שם הגיעו בקשות למזון, מים, גנרטור וקו טלפון לערפאת. "מישהו מנסה לחבל במאמצים שלנו", זעם שרון כששמע על כך. האמריקאים כבר הציבו דרישות: לא לפגוע בערפאת ולא להוציא אותו מרמאללה, לטפל בטרור ולצאת משטחי A.
נערכנו עם מיטב הכוחות להשתלטות על העיר שכם, שנחשבה בירת הטרור. בשכם התרכזו רוב המפקדות של חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית, כמו גם רוב המעבדות לחומרי נפץ. היה לנו מודיעין טוב יחסית על הנעשה בעיר, אם כי לא מספיק. הקסבה של שכם, מעבר להיותה מחנה פליטים, היא אחד האזורים הצפופים בעולם. בתוך קירותיה, המתנשאים לגובה של כ 18 מטר, מסתתרת מערכת מנהרות תת קרקעיות, חלק מנתיבי התנועה בקסבות של ימי הביניים, אז שימשה הקסבה (מצודה) מקום המגורים של השליט המקומי והמעוז ההגנתי.
לצד שתי חטיבות החי"ר המצוינות, הצנחנים בפיקודו של אביב כוכבי וגולני בפיקודו של צ'יקו תמיר, פעלו בשכם חטיבת שריון במילואים בפיקודו של אל"מ אורן בן ג'ויה, וגדוד חרוב שצברו ניסיון והתאמנו למשימות המורכבות. הביצוע היה איכותי ומדויק. הצנחנים השתלטו בשלב הראשון על השכונות המערביות, תוך דחיקתו של האויב למרחב הקסבה, אותו תקפו בו זמנית מארבעה כיוונים.
הם עברו מבית לבית דרך הקירות במטרה לעקוף את מאות המטענים וחוטי התיל, שמלכדו את דרכי הגישה. גולני שפעלו בשכונות המזרחיות היו מצוידים ב"אכזריות", תובות טנקים ממוגנות שאפשרו להם להיכנס לערים, ארבו למחבלים בצירים ובסמטאות. רס"ן אסף אסולין, מחטיבת הצנחנים, שנשלף למבצע מלימודיו בפו"ם, נורה בשוגג בידי צלף של כוחותינו שזיהה אותו כמחבל. כ 1,200 מחבלים נתפסו בקסבה, מתוכם 80 "כבדים", וכ 80 מחבלים נהרגו. בביתו של מפקד המשטרה הכחולה בעיר נתפסה מעבדה לייצור פצצות. אמבולנסים, כך נודע לנו מהתחקירים, הובילו מהעיר מחבלים למשימותיהם. וכל זה קרה במשך שנים מתחת לאפה של ישראל.
הקרב על בירת הטרור
הישגי חומת מגן, גם אם היו ניצחון בנקודות ולא הכרעת נוק אאוט, הביאו לפגיעה קשה בתשתית הטרור ולחיזוק משמעותי של כושר ההרתעה של ישראל. מה היה קורה לו האיראנים היו מצליחים, כמו שתכנְנו, לתקוע יתד בשטחי איו"ש ולהוסיף קומה למפלס הטרור?
אחד מהישגיו הגדולים של המבצע נרשם עוד לפניו: גיוס המילואים. בכל שנותי בצה"ל, אני לא זוכר התייצבות של יותר מ 100 אחוז, כולל כאלה שלא נקראו, סימן לכך שהציבור בישראל הבין היטב את המציאות ואת גודל השעה. אורך הנשימה, שהתחיל עוד בספטמבר 2000, הסתיים ותיאוריית קורי העכביש של נסראללה נופצה. החברה הישראלית הוכיחה שהיא מתגייסת, לוחמת ומגינה על עצמה ולא מתפשרת בכל הנוגע לביטחון שלה.
קבענו תקדים בלוחמה מול טרור מפלצתי ובעצירת מחבלים מתאבדים. עשינו זאת בשילוב של נחישות ופיתוח שיטות לוחמה, כמו "סיר לחץ" ו"סיכול ממוקד", ובהפקת פעילות מבצעית מהירה ומיידית ממודיעין אשר אפשרה פגיעה במטרות שידעו עד אז להיעלם בשטח. בביקורי הראשון כשר ביטחון בארצות הברית, בדצמבר 2002, אצליח להרשים את דונלד רמספלד, כשאפרושׂ בפניו את השיטות שבהן פעלנו נגד טרור בשטח בנוי. תופעת המחבלים המתאבדים תרד בהדרגה ותסתיים עד שנת 2005.
אם היתה הפתעה במבצע, היה זה בעומק ובהיקף של תשתית הטרור שנחשפה ובמעורבותו של ערפאת בה. "חומת מגן" יצרה את המשוואה שרציתי ושרירה עד היום: A שווה B. הפקענו מהפלסטינים את האחריות לביטחון. אנחנו לא צריכים אישור להיכנס לרמאללה או לשכם ולפעול שם נגד הטרור המפלצתי. נטלנו את היוזמה לידינו ויצרנו את חופש הפעולה העתידי של צה"ל לפעול בשטחי A.
הישג נוסף של המבצע היה בגזרות שמחוץ לישראל. האמריקאים הבינו סוף סוף מה ישראל חווה, ולזמן מה אפשרו לנו לפעול, עד שהכריחו אותנו בשם האינטרסים שלהם לעצור. גם היחסים עם שכנותינו, ירדן ומצרים, ועמידות הסכמי השלום איתן, עמדו במבחן. הן לא שברו את הכלים.