אלקין קרא להתנהלות ישראל מול עולים פוטנציאליים מאוקראינה "מחדל". לא בטוח שהוא טעה

מתחילת המשבר נשאלה השאלה איפה זאב אלקין. הרי האיש נולד באוקראינה. הרי הוא מגה-מומחה לפוטין. משנת 2009 הוא ישב בכל הפגישות של פוטין עם נתניהו והצמרת הישראלית. לא רק פגישות רשמיות מרובות משתתפים, אלא גם כל הפגישות המצומצמות, של 6 או 8 עיניים. הוא ראה לפוטין את הלבן של העיניים. הוא לא צריך מתורגמן, כי הוא היה המתורגמן. הוא שמע את פוטין בשפתו, עשרות רבות של שעות. עם כל הניואנסים, עם כל התובנות השקטות, האנושיות, של הנפש הפוטינית. אין כאן בן אדם עם יותר שעות פוטין מאלקין. איפה הוא כשצריך אותו?

אלקין עובר ימים קשים. יש לו משפחה בחרקוב. אחיו חי שם, עם משפחתו ושתי בנותיו. האח ומשפחתו נמצאים תחת הפגזה כבדה, ואלקין שרוי במתח עצום, מחובר לנייד, כמעט חסר אונים. אלקין עצמו נולד, בגר והתחנך בחרקוב. הוא עוקב בחרדה אחר הסרטונים, רואה את ההרס של תמונות ילדותו, את תחנות חייו קורסות מול עיניו. לא קל לו. בנוסף לכל זה, הוא צריך גם לנתק את הפן הרגשי מההיבט המהותי של מה שישראל צריכה לעשות עכשיו באוקראינה ומה שישראל לא עשתה באוקראינה מבעוד מועד. הוא נתן על זה מצגת נזעמת, קולנית, בישיבת הקבינט האחרונה.

שרים שנכחו בישיבה הזו מספרים שאלקין היה נסער כפי שלא היה מעולם. "אתם מתעסקים במפות, במצגות, בדגלים, בדיווחים", הוא אמר לחבריו השרים, "וזה מיותר. נסו להסתכל על האירוע הזה מזווית הפוכה. מצד הלקוח". מי זה הלקוח? הלקוח זו המשפחה היהודית שמנסה עכשיו להינצל ומחליטה, בבת אחת, לעלות לישראל. עד שהטנק הראשון של פוטין לא חצה את גבול אוקראינה, לא היו משפחות כאלה. היהודים וזכאי חוק השבות באוקראינה היו משוכנעים שלא יהיה כלום כי אין כלום. שר בכיר אמר לי אז ש"אף יהודי אוקראיני לא יבוא לכאן. אין שום דרישה לוויזות עלייה. טוב להם שם. העסק מת לגמרי".

אבל אז הטנקים של פוטין חצו את הגבול וכרגע הם מאיימים להקריס את עולמם של האוקראינים (והרוסים) על ראשם. נכון לאתמול יש כבר עשרת אלפים פניות לעלייה, אבל אין נציגים ישראלים באוקראינה. הם פונו, כולם, עד האחרון שבהם. כולל השליחים של נתי"ב, ארגון שכל מהותו היא להיות שם בימים הקשים ולהביא עולים חדשים. לכן אלקין זועם כל כך. הנה המשך מה שאמר בקבינט:

"המשפחה היהודית הזו, יושבת באחת מארבע הערים הגדולות באוקראינה, תחת הפגזות כבדות. יש עוצר. בקושי יש חשמל, מים ומזון. הגברים תקועים באוקראינה כי אסור להם לצאת מהמדינה, אלא אם כן הם מעל גיל 60. אז מדינת ישראל בעצם אומרת למשפחה היהודית באוקראינה שרק האישה והילדים צריכים לצאת למסע הארוך אל הגבול. לבד, בלי עזרה, בלי אמצעים, בלי כלום. הם צריכים להשיג מכונית, בהנחה שיש להם. הם צריכים להשיג דלק, למרות שאין דלק.

"הם צריכים לצאת למסע מטורף, ארוך, והם לא בדיוק יודעים לאן. הכבישים מסוכנים, מופצצים. הגשרים הרוסים. הם יכולים להיתקל בשריון הרוסי, במטוסים רוסים, או בבוזזים אוקראינים. לכל אחד באוקראינה יש עכשיו נשק. האישה צריכה להאכיל את ילדיה ולחמם אותם איכשהו. היא לא יודעת לאן לנסוע. אם היא תגיע, בנס, למעבר הגבול הנכון, היא צריכה לעמוד שם בתור יומיים. בקור המקפיא. בלי חימום ובלי מזון ובלי הגנה ובלי הדרכה.

"ואם היא תעבור במקרה את המעבר, היא עדיין לא תדע מה לעשות. הרי היא לא ישראלית. היא אוקראינית. האם הקונסול הישראלי בצד השני ימצא אותה ויטפל בה? אם לא, היא צריכה להגיע איכשהו לשגרירות הישראלית בעיר הבירה של מדינת המקלט. האם יש לה את כל המסמכים הנדרשים? כמעט בטוח שלא. את כל זה אנחנו מצפים מהם לעשות עכשיו, ומתפלאים שגלי העלייה עוד לא כאן. כל זה קורה, כי ישראל לא התכוננה למצב הזה".

אלקין השתמש במילה "מחדל". אני לא בטוח שהוא טועה.

מה אפשר היה לעשות אחרת? מה לא. מה שחשוב עכשיו, זה מה אפשר עדיין לעשות, כי זה לא מאוחר מדי. המחדל הזה לא מצריך ועדת חקירה, הוא מצריך תיקון מיידי והתעשתות. הוא מצריך יצירתיות ישראלית, שאפיינה אותנו פעם.

צריך להציב נציגים של נתי"ב והסוכנות במעברי הגבול, שיקלטו שם את המשפחות שרוצות לעלות ויטפלו בהן. אסור היה להוציא את כל השליחים הישראלים ממערב אוקראינה. אני לא מדבר על משרד החוץ (שמתפקד באירוע בצורה מעוררת כבוד) אלא על נתי"ב ועל הסוכנות. יש לשני הארגונים האלה הרבה כוח עבודה מקומי באוקראינה, אבל אין היום מי שיפעיל אותם. הם היו יכולים לארגן אוטובוסים למשפחות היהודיות, לארגן הדרכה, לארגן את האירוע. צריך לדאוג לזה. אפשר היה להשאיר מוצב פיקוד קדמי בלבוב. כרגע היא עדיין רחוקה מהקרבות העיקריים. היא לא יותר מסוכנת מאשדוד, שדרות או אשקלון כשיש סבב עם עזה.

כשיצחק שמיר זיהה, בסוף שנות ה-80, את האפשרות הממשית לעלייה המונית של יהודים ממדינות בריה"מ (לשעבר), לא מעט משותפיו גיחכו בשקט. כן כן, הם כבר באים, לחששו מאחורי גבו. "כבר באים", היא גם שורה סאטירית-גאונית ששרה להקת כוורת (ב"שיר המכולת") יותר מעשור קודם, באותו עניין ממש. הכמיהה לראות כאן את מיליוני היהודים שמעבר למסך הברזל הפכה, עם השנים, לפאתטית.

שנים ארוכות כל כך של ציפייה רומנטית, של פעילי עלייה הנעצרים ע"י הקג"ב ומוגלים לסיביר, של שירים כמו "כחול ולבן" ואסירי ציון והפגנות המונים ותפילות חרישיות, אבל במקום הגל הגדול, הגיעו כמה אדוות חלושות. התקווה המצועפת לשיבת ציון מודרנית הלכה ודעכה. אבל כמו בתיאוריית "פריחת הדובדבן" המפורסמת (של אהוד ברק), בינתיים מי שבאמת דעכה היא ברית המועצות. ופתאום, זה קרה. בבת אחת, ב"בום" היסטורי, דרמטי, ששינה את פניה של ישראל.

היום כבר ברור שהעלייה הזו הצילה את ישראל. התוצר הלאומי הגולמי של ישראל הגיע לאחרונה לצמרת הטבלה העולמית. הכלכלה הישראלית חזקה יותר מרוב הכלכלות האירופיות, חסונה יותר מכלכלות של מעצמות שרק לפני 20 שנה לא ראו אותנו ממטר. היא מוכוונת טכנולוגיה, הייטק, סייבר ותעשיות מתוחכמות.

היא תולדה ברורה של אותו גל עלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר. למעלה ממיליון עולים משכילים, חרוצים ויצירתיים הגיעו לכאן והפכו לעמוד השדרה של ההייטק, של המדע, של הרפואה, של ענפים רבים נוספים שהפכו אותנו למעצמה כלכלית וטכנולוגית. הם באו לכאן למרות שבמשרד האוצר של אז העריכו שהם יעדיפו להגר לאמריקה. הם באו לכאן למרות שאף אחד לא באמת התכונן לזה ברצינות. הם באו לכאן בהמוניהם והם התגייסו לצה"ל ועבדו קשה והתקדמו והפכו לבשר מבשרה של הארץ הזו.

בעקבות הגעתם, וכדי לספק תעסוקה לאלפי המהנדסים היהודים-רוסים שמצאו את עצמם פתאום באמצע הלבנט, המצאנו והקמנו את ה"חממות הטכנולוגיות" שמהוות, עד היום, את עמוד השדרה הטכנולוגי והיצירתי של הגניוס הישראלי. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לכשליש מעולי שנות ה-90 הייתה השכלה אקדמית, אחוז מדהים שהשפיע השפעה דרמטית על איכותו של כוח העבודה בישראל.

מחקר נוסף (של קרנית פלוג, עופר גור וניצר קריס) הוכיח שגל העלייה הזה השביח עד מאוד את הרמה הממוצעת של העובדים בישראל. הרזרבות הכמעט ריקות של רופאים, מורים למתמטיקה, פיסיקאים ומדענים בישראל, התמלאו כמעט בן לילה, עד אפס מקום, על ידי העולים החדשים האלה, שקליטתם הייתה מהירה ומוצלחת יחסית. עוד מעט נחזור לנושא הזה.

הימים האלה הרי גורל. ההיסטוריה, העולמית והיהודית, נכתבת לנגד עינינו. הסדר העולמי הקיים והמוכר נמצא תחת איום ממשי ומיידי. אם זה יימשך בקצב הנוכחי הרי שמה שהיה, לא יהיה עוד. אירועים הלקוחים מתקופות אחרות, אפלות, חזרו להתרחש לנגד עינינו. סדרי עולם מתפרקים בשידור חי. אירופה, שרובצת כבר עשרות שנים בעידן "השלום שאחרי המלחמות", מריחה מחדש את ריח המלחמה. הסינים והאמריקאים מחרחרים מלחמה אלה מול אלה. המלחמה הקרה עברה החייאה ועשתה קאמבק מפואר ומאיים שלא מבייש את הסיבובים הקודמים.

בימים כאלה רצוי לאפסן את הציניות ולנסות להיענות לגודל השעה. נכון, יכול להיות שבעוד יומיים או שבועיים הכל יבוא על מקומו בשלום, כולם ירדו מהעצים ויחזרו הביתה עם הזנב בין הרגליים. האוליגרכים יתאחדו מחדש עם היאכטות שלהם, פוטין יחזיר את מערך הטילים הגרעיניים שלו לשגרה, איקאה תפתח מחדש את חנויותיה ברוסיה והמערב יחזור לתבוסתנותו הרגילה (בעיקר מול איראן). אבל גם יכול להיות שלא. הטור הזה יעסוק באפשרות שלא.

בהיבט הגלובלי, המלחמה הזו מסוכנת מאין כמותה. בשבוע האחרון נחצו לא מעט קווים אדומים. ולדימיר פוטין ממשיך להגדיל את גובה ההימור ונדחק לפינה על ידי התגובה הכלכלית האגרסיבית של המערב. במדד המוסר והצדק ברור שפוטין הוא הזאב הרע של האירוע. אם ישראל הייתה עושה מאית ממה שהוא עשה באוקראינה בימים האחרונים, כולנו היינו כבר בהאג. אי אפשר להביט על האזרחים האוקראינים ניצבים חשופים מול הטנקים הרוסים (כמעט כתבתי סובייטים) בלי להזדהות עם מאבקם של אלה שנלחמים על הבית ועל החופש.

אבל יש גם זווית הפוכה. הזווית הגיאו-פוליטית, ההתנהלותית, הפרקטית. או, במילים אחרות: בהנחה שהמערב צודק, האם הוא גם חכם? התשובה: ממש לא בטוח. המערב לא מכיר את פוטין. המערב לא מבין את רוסיה. חבל שהם לא הרימו טלפון לאלקין, שבישיבת הקבינט התנבא שפוטין יפלוש לאוקראינה, בניגוד לדעת עמיתו (המולדובני) אביגדור ליברמן.

המערב, בהובלת ארה"ב, הצהיר מהרגע הראשון ש"פוטין החליט לתקוף" והוסיף מיד רשימת איומים ארוכה מטעמו, במקרה ואכן יתקוף. המעשה הזה כלא את פוטין במצב שהוא חייב לתקוף. מי שמכיר את הנפש הרוסית יודע שפוטין לא יכול להרשות לעצמו שמישהו, איפשהו, יחשוב שהוא החליט לתקוף והשתפן רק כי ג'ו ביידן ובוריס ג'ונסון מלמלו לכיוונו כמה איומים. גם הסיפור של צירוף אוקראינה לנאט"ו יכול היה להיחסך בקלות. הרי האמריקאים לא באמת צריכים את אוקראינה בנאט"ו. הרי זה לא על הפרק. פוטין רצה לקבל את זה בכתב, במפורש, בהתחייבות. הוא סורב.

מבחינת פוטין, אוקראינה זה נחלת אבות, סלע קיום, ערש הרוסיות ההיסטורית. כן, הוא דיקטטור, הוא מחץ את יריביו והוריד את הדמוקרטיה הרוסית לדרגה של "אג"ח זבל", אבל מה יוצא לנו מכל זה עכשיו? עם פוטין צריך להתנהל בחוכמה, תוך הבנת הנפש והאינטרס הרוסיים. זה לא קרה. עכשיו כולם על העץ, המערכים הגרעיניים בכוננות, כל הלקחים של שתי מלחמות עולם נמסים מול עינינו והאירופים עלולים למצוא את עצמם מסיקים בחורף הבא את בתיהם בפחם. כמו פעם.

נחזור לנקודה היהודית. לא רק זאב אלקין זיהה את הסכנה מראש. יש גם את צבי האוזר, שמטריד את המערכת כבר שבועות סביב העניין הזה. "תהיו שמירים", הוא דוחק ונדחק, מנסה להסביר את גודל השעה. עד לא מזמן, לא התייחסו אליו. עכשיו כבר יודעים שהוא צודק. אפשר היה להעמיד באוקראינה מערך יעיל, מתוקתק ומשומן שהיה מזהה עכשיו כל משפחה זכאית חוק השבות שמוכנה לעלות ארצה ומעיף אותה תוך 48 שעות אל מחוץ לאוקראינה.

האוזר אמר למי שאמר השבוע שאולי צריך להפעיל אפילו את המוסד לצורך הזה. בשביל מה יש לנו מוסד? הרי המוסד הביא לכאן את יהודי סוריה ואת יהודי אתיופיה ועוד מיני יהודים מסוגים שונים. אז קדימה. עד עכשיו, קולו של האוזר היה קול קורא במדבר. עכשיו כבר מבינים אותו. נקווה שזה לא מאוחר מדי.

הסיפור היהודי גדול יותר מאוקראינה. במדינת הענק הזו יש בסביבות 200 אלף זכאי חוק השבות, קצת פחות ממחציתם יהודים "על מלא" על פי ההלכה. ברוסיה יש יותר מחצי מיליון. המשבר הזה ישפיע קשות גם על יהודי רוסיה. גם עולמם חרב עליהם ברגעים אלה. הכלכלה הרוסית מתפרקת לנגד עינינו בשידור חי.

הסנקציות ניתכות עליה במהירות מסחררת. פוטין נראה כמי שעומד להחזיר את מסך הברזל והקומוניזם. גם אם זה לא יקרה רשמית, ברור שהחופש המוגבל מלכתחילה ברוסיה יילך ויצטמצם עוד. זה יעיר יהודים רבים מחייהם הרגילים, מזרחה. אין סיבה שלא יבואו לישראל.

אם זה יקרה, מדובר בגיים צ'יינג'ר דרמטי. איילת שקד דיברה אתמול על פוטנציאל ל-100 עד 200 אלף עולים חדשים בשנתיים הקרובות. זה אירוע משוגע. זה נס. זו זריקת האדרנלין שיכול להטיס את הכלכלה הישראלית לשחקים, למרות המשקולת החרדית-ערבית הקשורה לצווארה (לאור ההשתתפות הנמוכה של המגזרים האלה בשוק העבודה).

"עם כל הכבוד", אמר לי האוזר אתמול, "מאה נציגי משרד החוץ במעטפת סביב אוקראינה, שעובדים סביב השעון, לא יכולים לתת מענה למה שקורה עכשיו". מה היית עושה, שאלתי. "הכל. מפעיל את המוסד, מתנפל על תוכניות כמו 'נעלה' וכמו 'תגלית', מכפיל פי עשרה, פי מאה, את התקציב, מעיף לכאן במקום מכסה של 250 נערים מאוקראינה, עשרת אלפים. מה שחסר לנו זה חזון. אפשר עוד לתקן את זה. לא מאוחר מדי. זו הזדמנות שספק אם תחזור על עצמה בעתיד הנראה לעין".

עכשיו נרשמת התעוררות כללית. איילת שקד מתנפלת על זה בכל הכוח. היא כבר הודיעה על הסרת החסמים הבירוקרטית, ביטול הצורך בתעודת יושר, באישור אותנטיות של מסמכים. היא אפילו מתירה כניסת פליטים שאינם זכאי חוק השבות (עד עכשיו נכנסו כבר 350), אבל זה יסתיים בקרוב. לפליטים האוקראינים יש את כל אירופה, אומרת שקד, הם יכולים לעבוד שם שלוש שנים, הם לא באמת צריכים להגיע לכאן. אני קולטת כרגע מי שמגיע מסיבות הומניטריות, אבל אנחנו חייבים להתמקד עכשיו במשימה האמיתית והיא האפשרות לקלוט עשרות אלפי עולים חדשים. זה ממשי, היא אומרת, זה יכול לקרות.

שקד חושבת שצריך להחזיר את נציגי נתי"ב לאוקראינה, אפילו אם צריך להחזיר אנשים מהפנסיה. לתגבר את כוח האדם של משרד החוץ במעטפת של אוקראינה. לא לחסוך באמצעים וביצירתיות. שקד צריכה לג'נגל במצב מורכב: גם לפרק את כל החסמים והחומות הבירוקרטיות שיקשו על הבאת העולים, גם לטפל בסיפור הפליטים שאינם זכאי חוק השבות, לשבת עם יד רגישה על שאלטר, או השסתום, ולדאוג ששום דבר לא יפריע לזרם תוך כדי ויסות העולים מאלה שאינם עולים.

מילה טובה מגיעה לשרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו שטה. גם היא, כמו האוזר, זועקת כבר שבועות שיש הזדמנות וצריך להיערך. גם אליה לא רבים התייחסו עד עכשיו. ח"כ אלכס קושניר, ב"יום קליטת העלייה" בכנסת, הודה לה בפתח נאומו על שנקטה בפעולות לקליטת יהודי אוקראינה מבעוד מועד. בזכותה, יש עכשיו 12 אלף מיטות פנויות ממתינות לעולים. רק שיבואו.

זה לא מספיק, זה מענה ראשוני, אבל זה יותר טוב מכלום. מי שזוכר את העלייה הרוסית הקודמת, יודע שאז היה אחד בשם אריאל שרון שהרים ברחבי המדינה ערי קרוואנים כמעט בן לילה, כדי לקלוט את מאות האלפים שצבאו על השערים. היום זה אמור להיות קל יותר. ישראל עשירה בהרבה. האמצעים והיכולות שלה אדירים. היא חייבת את עושרה ואת אמצעיה לעלייה הגדולה ההיא, וגם לעליות שלפניה. זו הסיבה שהיא צריכה לעשות הכל, כולל הכל, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות הנוכחית. לא בטוח שהיא תחזור על עצמה.

את הטור הזה, שאותו השתדלתי לא לזהם עם פוליטיקה, הקדשתי לעלייה, שהיא מהות הציונות. לסיום, בואו נחזור לעלייה אחרת לגמרי. עלייתו ארצה של קפטן הרולד "סמוקי" סיימון, בן שלמה ועליזה, שנולד לפני 102 שנה בדרום אפריקה ונפטר שלשום בגיל 102 בישראל.

סיימון שירת בחיל האוויר המלכותי במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה נווט-מפציץ, כלומר זה שמנווט את המטוס ומטיל את הפצצות. כינויו "סמוקי" נשאב מהעובדה שהמטרות הגרמניות שאותן הפציץ, הושמדו ברובן. הוא השתתף בקרב המפורסם באל-עלמיין, שבו בלמו הבריטים את דהרתו של "שועל המדבר", ארווין רומל, לכיוון פלשתינה-ארץ ישראל. בעוד הישוב היהודי כאן מכין את "תוכנית מצדה" (להתבצר על הכרמל), הדף הגנרל מונטגומרי את הגרמנים וניצלנו, שוב, ברגע האחרון.

לאחר המלחמה חזר סיימון למולדתו דרום אפריקה, הקים מפעל, הלך לעסקים ועשה חיל. אבל אז התקדרו השמיים מעל קומץ היהודים שניסו להקים לעצמם מדינה בארץ הקודש. סיימון שמע, ראה והחליט לעלות ארצה. הוא לקח איתו את ארוסתו מיירה, ונשא אותה לאשה בארץ. הם הגיעו לכאן ב-6 במאי 1948. עשרה ימים אחר כך הוא כבר השתתף בטיסה מבצעית של מטוס "בוננזה" ישראלי. עוד לא היה כאן חיל אוויר מסודר. לא היה אפילו מטוס קרב אחד. לא היה גם מערך נ"מ כלשהו. היו כל מיני מטוסים מאולתרים ושברי מטוסים גנובים שניסו להיערך להסתערות הצפויה של מדינות ערב על המדינה.

טיסת הבכורה של סיימון התקיימה, כאמור, ב-14 במאי. כמה דקות אחרי ההמראה, עלה דוד בן גוריון לשאת את הכרזת המדינה בפני "מועצת העם". בעוד בן גוריון נואם, צפה סיימון בטורי הצבא הירדני זורמים מערבה, בגוש עציון נצור ובוער. הם המריאו ממה שכונה "ישוב יהודי" ועד שנחתו, כבר הוכרזה המדינה. למחרת, הופצצה תל אביב מהאוויר. מלחמת השחרור החלה כש-600 אלף יהודים מנסים להגן על עצמם בידיים כמעט ריקות מול צבאות ערב וכנופיות מקומיות. את הסוף, כולנו יודעים.

סיימון עבר את כל המלחמה. בסיומה, שב (פעם שנייה) לדרום אפריקה. הוא הפך ליו"ר ארגון מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ במלחמת השחרור), אבל ב-1962 עלה ארצה באופן סופי. אשתו מיירה, שלחמה אף היא בצבא דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה, הפכה למדריכה בחיל האוויר הישראלי הצעיר. שני בניו, שאול ודן, הפכו לטייסי קרב בחיל האוויר. הנכד ארז, טייס הרקולס. גם הבת פיליפה שירתה בחיל האוויר ואליס בנח"ל. שניים מנכדיו ערקו, והם קצינים בחיל הים.

הרולד "סמוקי" סיימון, מגלם את הסיפור שלנו כאן. סיפור של עלייה, גבורה, ציונות. הנסיבות השתנו מאוד מאז. ישראל חזקה, אימפריה אזורית ואולי למעלה מזה. חיל האוויר שלה מפיל את חיתתו בכל רחבי המזרח התיכון. אבל היא עדיין זקוקה לכמה שיותר יהודים. היא עוד לא הבטיחה את קיומה. אסור לה לפספס את ההזדמנות שנקרית בפניה עכשיו.