ההיסטוריה חוזרת

קשה להאמין שזה קורה. ועוד באירופה. היבשת המנומנמת, הנהנתנית, הרגועה ושוחרת השלום. היבשת שנקרעה לגזרים ועלתה בלהבות בשתי מלחמות עולם עוקבות. היבשת שנשבעה שזה לא יקרה שוב, פירקה גבולות, הדמימה צבאות והכריזה על עידן חדש של שלום נצחי. היבשת שחלקה המערבי הצליח להכריע את צידה המזרחי בלי יריית רובה אחת. והנה, הסיוט חוזר, על סטרואידים. ושוב, דיקטטור חסר מעצורים מתנפל על מדינה שכנה במבצע שמזכיר את הבליצקריג ההוא. לא, ולדימיר פוטין אינו אדולף היטלר, וגם לא דומה להיטלר, אבל למראית הדז'ה וו אי אפשר לא להצטמרר. בתפקיד צ'כוסלובקיה משחקת הפעם אוקראינה. חצי האי קרים הוא חבל הסודטים. אמריקה מפהקת ואין צ'רצ'יל.

יש גם צד שני: הצד השני הוא הרצחנות האוקראינית נגד יהודים במלחמת העולם השנייה. הצד השני הם קרוב ל-30 מיליון הרוסים שנפלו כדי להביס את היטלר. עם כל הכבוד לצ'רצ'יל, שבלעדיו אירופה כולה הייתה קורסת, האמריקנים היו נשארים בבית והרוסים היו מתבצרים באוראל, בסופו של דבר הכוח שבאמת שבר את הוורמאכט ואת הנאציזם הוא הצבא האדום. ופוטין הוא המנהיג הרוסי הפרו-ישראלי ביותר שאי פעם ישב בקרמלין. ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך לחזור ולהודות שמה שפוטין עושה עכשיו לאוקראינה לא דומה לכלום. כשהטנקים הסובייטיים מחצו את האביב של פראג ואריק אינשטיין שר "שיר שחלמתי על פראג", אף אחד לא חלם שזה יחזור, יותר מ-50 שנה אחר כך, אחרי שמסך הברזל קרס וחומת ברלין נופצה. כן, ההיסטוריה חוזרת.

מה עושים? ישראל נקרעת בין ארצות הברית לרוסיה. בין המוסר לאינטרסים. בין הצדק לחוכמת החיים. בין מה שצריך לעשות למה שנכון לעשות. אין דרך לצאת טוב מהפלונטר הזה. מה שצריך זה להשתדל לצאת ממנו על הרגליים, בנזק מינימלי. זו הסיבה לתגובה הישראלית המודולרית, המתפתחת, שהחלה במשהו עמום ולא מוגדר ביום רביעי והתפתחה לגינוי לא חריף מדי, מפיו של שר החוץ יאיר לפיד, ביום חמישי. לך תדע מה יביא לנו יום שישי.

עוד ב-2014 התחבטנו בשאלה הזו כשהאו"ם הצביע על גינוי רוסיה בעניין הפלישה לקרים ובסוף החלטנו, בסוג של פחדנות, להיעדר מההצבעה. אז חטפנו על הראש מהאמריקאים. ב-2018, בהצבעות דומות, תמכנו בגינוי רוסיה. ועל זה חטפנו מפוטין. מצד אחד, ישראל שייכת לצד המערבי. ישראל היא בעלת בריתה (יש אומרים בת חסותה) של ארצות הברית. ישראל היא, לכאורה, חלק מ"העולם החופשי" בהנהגת ארצות הברית. מצד שני, ויש גם צד שני, התקשורת הזרה מייחסת לישראל שתי תקיפות עוצמתיות בשטח סוריה בימים האחרונים (ביום שלישי בלילה ברמת הגולן, ביום רביעי בלילה באזור דמשק). התקיפות הללו מתבצעות בשטח רווי רוסים: מערכות הגנה אווירית משוכללות, בסיסים אוויריים וימיים, מגף רוסי מסומר חזק על הקרקע, על הגדר שלנו, בלב טריטוריית המב"ם, המערכה (שבין המלחמות) נגד איראן.

מאז הונח כאן המגף הרוסי, השכילה ישראל לתמרן. זה התחיל אצל בנימין נתניהו ונמשך אצל נפתלי בנט ולפיד. הפגישה האחרונה בסוצ'י בין פוטין לבנט הייתה מכוננת ואחריה החלו כוחות מסתוריים לתקוף מטרות של "מיליציות שיעיות" גם בלטקיה, אזור רווי רוסים, ובעוצמה הולכת וגוברת. מנגנון מניעת החיכוכים שהוקם בין המטכ"ל הרוסי לבור הפיקוד הישראלי פועל ביעילות רבה ולישראל אינטרס ביטחוני ברור לא לפגוע במצב הזה. לפוטין יש מזג רע ופתיל קצר, הסתבכות איתו כשהוא בתוך מלחמת עולם באירופה יכולה לגרור תוצאות הרות אסון. ולכן, הדילמה.

לפני כמה שבועות, בישיבת פורום ביטחוני, נשאלו השרים לדעתם באשר לכוונותיו של פוטין. שני הפוטינולוגים הבכירים בחדר היו אביגדור ליברמן וזאב אלקין. ליברמן, כמו ליברמן, פטר את הדילמה בתנועת יד מזלזלת והודיע שלא יהיה כלום. אלקין השועל אמר שפוטין רציני ושהוא יתקוף. יכול להיות שהעובדה שאלקין אוקראיני ונאלץ להסתתר פעם בבית כנסת בחרקוב מאימת הקג"ב (הוא היה מנהיג קבוצה ציונית צעירה שנאבקה נגד הקג"ב האימתני והמאפיה המקומית), הפכה אותו לזהיר יותר. כך או אחרת, הוויכוח הוכרע. פוטין מנסה לבלוע את אוקראינה ברגעים אלה ממש. אנחנו ב-2022 אבל זה מרגיש 1939. מעצמת ענק מתנפלת על שכנתה מבלי שנעשתה פרובוקציה כלשהי, טורפת אותה לאור יום, והעולם שותק.

על פי גורמי הערכה ישראלים, פוטין לוקח סיכון מחושב. הוא צבר בשנים האחרונות יותר מ-600 מיליארד דולר ברזרבות מט"ח (מדובר בסה"כ ב-10% מהתוצר הרוסי, כלומר זה לא גיים צ'יינג'ר), אבל חשוב מזה, הוא יודע שהמערב לא יילחם על אוקראינה והוא מאמין שיוכל לשרוד את הסנקציות. פוטין יודע שאירופה לעולם לא תעמוד בעיצומים ארוכי טווח על רוסיה, לאור תלותה המוחלטת בגז הרוסי. "באירופה, בכל פעם שיש דילמה אם להדליק טלוויזיה או להדליק את האח בחורף, הם ידליקו את האח", אמר לי בשבוע שעבר גורם מדיני בכיר, שהתכוון לזה שהאירופים יעדיפו גז רוסי ובית חם, על התעניינות בחדשות מאוקראינה.

הקלף של פוטין הוא מחיר הנפט והגז. אלה הנכסים הגדולים שלו והוא יודע שהמלחמה תגרום לזינוק תלול במחירי הגז והנפט וזה יאזן אותו מול הסנקציות. אם מחיר חבית הנפט יגיע ל-110 עד 120 דולר, פוטין יהיה מסודר. השאלה היא, איפה זלנסקי יהיה.

החדשות הרעות באמת הן, שלא רק פוטין יהיה מסודר במקרה של המראת מחירי הנפט. גם האייתוללה חמנאי ייהנה. אם אכן ייחתם הסכם גרעין חדש בין המעצמות לאיראן, זה יפתח את ייצוא הנפט האיראני, יסיר מעליו את המגבלות והמחירים החדשים יפילו על טהרן הר של מזומנים, שייפלו עלינו זמן קצר אחר כך דרך הפרוקסיז השונים שסביבנו.

אבל יש גם סוג של תקווה: האיראנים שינו בחודשיים האחרונים את התנהלותם בכל הקשור למו"מ להסכם הגרעין שינוי דרמטי. מגרירת רגליים ומשיכת זמן, הם החלו למהר וחותרים להגיע לעסקה זריזה. הסיבה, על פי גורמי מודיעין מערביים, פשוטה: גם באיראן העריכו שפוטין מתכוון לבלוע את אוקראינה והעריכו שאם זה יקרה, הנשיא ביידן יספוג מכה לא פשוטה שתאלץ אותו לנסות להפגין קשיחות איפשהו, כי גם לפייסנות הדמוקרטית יש גבול. החשש האיראני (והתקווה הישראלית) הוא שמפלה באוקראינה תקשיח את עמדתו של ביידן בווינה, כי גם לנשיא האמריקאי המקשיש יהיה קשה לכרוע ברך בפני שני דיקטטורים, בשנה אחת.

אחרי ההודעה הצמחונית של ישראל ביום רביעי, התייצב לפיד מול המצלמות ביום חמישי והודיע על גינוי ישראלי משמעותי יותר למתרחש בין רוסיה ואוקראינה. משמעותי, אבל לא חריף. זה היה ניסיון לצאת ידי חובה, לרוץ בין הטיפות בלי להירטב יותר מדי. השיקול היה פשוט: מכיוון שכל העולם המערבי גינה, כמעט פה אחד, את הפלישה הרוסית הברוטלית לאוקראינה, היה ברור שאם ישראל תימנע מגינוי היא תהפוך למטרת דמות של כל מנהיג מערבי בכל מסיבת עיתונאים זניחה על פני כדור הארץ. בסופו של דבר ניאלץ לגנות ונפסיד את כל העולמות: גם נגנה וגם נגונה. אז עדיף למשוך את הפלסטר בבת אחת בהתחלה. הרוסים? הם יתרגזו ויירגעו, בדיוק כמו אחרי הפלת מטוס האיליושין מעל הים התיכון (טיל נ"מ סורי שנורה על מטוס ישראלי). קוראים לזה ניהול סיכונים.

בירושלים רומזים שהגינוי היה נגד "הפלישה לאוקראינה" ולא נגד רוסיה, לא הוזכרה המילה "סנקציות" והטון היה מדוד, עם קריצה. להודעה של לפיד לא נלווה שליח סודי בהול שייצא מירושלים למוסקבה. "לא שיגרנו איתותים או שליחים", אמר לי גורם מדיני בכיר, "זה ייתפס כחולשה. הרוסים לא מעריכים חולשה. הם מעריכים עוצמה. ישראל לא יכולה לא לגנות אירוע כזה. יש חשיבות גם לצד שבו אתה נמצא, גם מבחינה היסטורית. צריך לקוות שזה ייגמר כמה שיותר מהר".

המאורעות באוקראינה מוכיחים, שוב, שלמרות שאנחנו כבר עמוק בתוך המאה ה-21, ימי הביניים עוד כאן. אם מדינה אירופית לגיטימית יכולה למצוא את עצמה תוך ימים ספורים מפרפרת בציפורני שכנתה החזקה ממנה, שום דבר לא בטוח באמת ואין על מי לסמוך. גם בהתגשמות חזון אחרית הימים, אחרי שיושג השלום הנצחי בין ישראל לשכנותיה, נצטרך לחיות כאן על חרבנו והיא תהיה חייבת להיות החרב החדה והאימתנית ביותר בסביבה כולה.

זה מביא אותי לתוכנית המקורית של הטור הזה, שאמור היה להיות מוקדש כולו לשחיטה הלא כשרה בה שוחטת החברה הישראלית בשנים האחרונות את הענף שהיא יושבת עליו: צבא ההגנה לישראל. המהומה סביב החוק שגיבש שר הביטחון בני גנץ בעניין "הגדלות הרמטכ"ל" מדגימה את האבסורד הלא ייאמן בו אנחנו מפרקים במו ידינו את פוליסת ביטוח החיים שהקמנו כאן בעמל כה רב. העובדה שקצינים בקבע ממהרים לפשוט את מדיהם בבית לפני שהם יוצאים לקניות ביום שישי (אני מכיר, אישית, כמה כאלה) היא סנונית המבשרת את בוא ההתאבדות הקולקטיבית של מדינה שהתבלבלה. אנחנו לווייתן שהשמין, תפס ביטחון ועכשיו הוא שוחה לחוף.

אני מודה שקטטת הטוויטר בה השתתפתי בימים האחרונים מול גייסות הכתבים הכלכליים המלומדים זעזעה אותי. לא הבנתי את גודל הצרה. אחרי שהסברתי שאין לי קרובי משפחה עם פנסיה תקציבית או חברים קרובים בשירות קבע, אחד הכתבים צייץ שזה בגלל שהם גרים בשכונות יוקרה ובווילות משודרגות שהם רוכשים במחירים מיוחדים השמורים רק להם. זה הזכיר לי את "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה" וזה נכון בדיוק באותה מידה. הקיבוצים קבעו את גבולות המדינה הזו. הקיבוצים הם ראשית החלוציות והציונות. מקימי הקיבוצים הם מקימי המדינה. אחרי דור או שניים, הם מצאו את עצמם אויבי האומה. עכשיו צה"ל מחליף אותם. אוי לבושה.

באחד מימי "צוק איתן" הצטרפתי לקצין בכיר ונכנסנו לתוך רצועת עזה הבוערת. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלי מאז לבנון הראשונה (שם עוד לא הייתי עיתונאי, אבל כן הייתי על טנק). נפלנו על אירוע קשה בו התפוצצה מרפאה ממולכדת של אונר"א על לוחמי יחידת מגלן. היה שם פינוי מוסק תחת אש של יחידה 669, היה ריח של מוות, היה פחד, היה דם ועשן. ראיתי שם מאות בנים שלנו, על מדים מכל הסוגים, נכנסים ויוצאים לתוך התופת, באומץ ומחויבות עליונים. כשחזרתי הביתה כתבתי מאמר שכותרתו הייתה "סליחה". התנצלתי בשמי ובשם חבריי בתקשורת (בלי לקבל את אישורם) על הפסטיבל השנתי שאנחנו חוגגים על דמם של הבנים (והבנות) האלה שנמצאים שם כל יום, כל היום, כל השנה, כל שנה, כדי לשמור עלינו.

אנחנו מוקפים איומים. הם לא נעלמים, הם רק מתחלפים. לחיזבאללה יש כוח אש שמסוגל להחזיר את ישראל לא מעט שנים אחורה. יש לחיזבאללה גם כוח יבשתי לא מבוטל. חמאס ממשיך לפתח רקטות, מדויקות יותר, ארוכות טווח יותר. איראן יושבת לנו על הגדר. סוריה משתקמת. לא מן הנמנע שתוך שנים ספורות איראן תהיה מדינת סף גרעינית. ועוד לא התחלנו לדבר על איומי העידן המודרני בתחום הסייבר. לישראל יש כרגע עליונות דרמטית בסייבר, בדיוק בזכות אותם קצינים שאת דמם אנחנו שופכים כרגע, וחוץ מזה, לא לעולם חוסן. בתחום הזה כל האקר יכול לעשות את ההבדל וגם בצד השני יגיעו מתישהו ליכולות האלה. אתה חייב, תמיד, להקדים את היריב משמעותית כדי לשמור על ההרתעה ועל היכולת להגן על אזרחייך ולהמשיך לקיים אורח חיים נורמלי וכלכלה פורחת.

כל זה מתאפשר רק בגלל צה"ל, אמ"ן, המוסד, שב"כ ושאר זרועות הביטחון שלנו. אסור לנו להירדם לרגע, אסור לנו לאבד את ההובלה לשנייה אחת, אנחנו חייבים להיות חדים, מוכנים, מאומנים ומעודכנים 24/7. יכולות מודיעיניות הן נכס אסטרטגי, לפעמים קיומי. המודיעין עולה הון ומצריך את המשאבים האנושיים המשוכללים ביותר. הפיתוחים דוגמת "פגסוס" מעניקים לנו יתרון מכריע ומאפשרים לנו לעשות נפשות ובריתות בשכונה הבעייתית שלנו. כל אלה הם תוצרים ישירים של מערכת הביטחון, של צה"ל, של 8200, של העובדה שכל הנוער (טוב, מחצית ממנו) מגיע כל שנה לבקו"ם והטובים ביותר נבחרים למקומות החשובים ביותר ששם נקבע הבטחון הלאומי שלנו.

אי אפשר לא להתפלץ מהג'יהאד שהכריזו גורמים בחברה הישראלית ובתקשורת נגד כל זה. אני יודע, הטור הזה יגרור גל של טורי נגד וגינויים של כל מיני מצקצקים שיגידו שמה פתאום, הם בעד צה"ל, וצריך צה"ל חזק וישלמו מס שפתיים רק כדי להמשיך לפרק את המסגרת שכולנו נשענים עליה. הם יכתבו על הפנסיות, הם יכתבו על "הגדלת רמטכ"ל" והם יגידו שהגיע הזמן להפסיק לפנק את הג'ובניקים האלה שעובדים בקריה, אוכלים בשרונה וחוגגים על חשבוננו.

הבל הבלים ורעות רוח. כבר עכשיו, מתקשה צה"ל מאוד לשמור על כוח האדם הטוב בשורותיו. על פי נתונים שפורסמו ע"י דני זקן בגלובס השבוע, עזיבה של קצינים ומשרתי קבע חיוניים בשלב הקבע הראשוני התגברה מאוד בשנים האחרונות. אלה לא נתוני פייק. אני מכיר אותם מקרוב. ואי אפשר להאשים את העוזבים. בשביל מי הם צריכים להמשיך בקבע, בשבילנו? הרי אם אנשי הקבע היו כל כך פריבילגים, מפונקים, מתוגמלים ומיליונרים, למה אין הסתערות המונית על שירות הקבע? למה הצבא מנסה בכל הכוח לשמור על כוח האדם האיכותי ופעמים רבות לא מצליח?

האינטרס הקיומי שלנו הוא שקציני המודיעין, קציני הסיירות, הטייסים, הסייבריסטים ועוד רבים יהיו הטובים ביותר שיש. אין לנו את הפריבילגיה לוותר על זה. תעשיות ההייטק והסייבר המשגשגות מציעות להם בחוץ פי שלוש או ארבע ממה שיש להם בפנים. פעם, השירות היה לפחות יוקרתי. עכשיו, כשהם הפכו לדמויות המטרה של המרקר והגלובס (בכלכליסט מתמקדים במשטרה...), אז בשביל מה להם כל זה?

אגדות רבות מוכרים לכם על מזבח הרצון לפרק את מה שנותר מצבא העם ולשחוט את הפרה הקדושה האחרונה שיש כאן. בואו נתחיל עם העובדות: אין פנסיה תקציבית. היא בוטלה ב-2003. בצה"ל משרתים היום פחות מאלף בעלי פנסיה תקציבית (ששרדו מהתקופה של טרום הביטול). מה יש? יש פנסיית גישור. הצבא משלים לפנסיונרים את הפנסיה בשנים שנותרו מהשחרור שלהם ועד גיל הפנסיה הרשמי.

למה הם צריכים פנסיית גישור? כי מפטרים אותם בגיל 42, זה למה. צה"ל זה הארגון הממשלתי היחיד שאתה נותן לו את 20 או 25 השנים הטובות ביותר שלך, ואז הרמטכ"ל מפטר אותך. זו האמת. בצה"ל אתה לא יכול להמשיך עד גיל הפנסיה, כמו בכל הארגונים האחרים. כמו בכל החברות הממשלתיות או במגזר הציבורי. אגב, רוב רובם של היוצאים לפנסיה בגיל 42 או 45 מתים להמשיך. מתחננים להמשיך. אבל בגלל ההסדרים עם האוצר, אי אפשר. אז מכיוון שהם השקיעו את כל השנים הכי יפות שלהם על ההגנה שלנו, משחררים אותם ונותנים להם פנסיית גישור. למה זה דומה? לכל הסדרי הפרישה מרצון והפנסיה המוקדמת הנהוגים בשירות המדינה. לא קוראים לזה פנסיית גישור, אבל זה בדיוק אותו הדבר.

ובכלל, אם תלכו לחברת חשמל, לתעשייה האווירית, לחברות רבות נוספות מהסוג הזה, תמצאו את אותם הסידורים בדיוק, רק בשמות אחרים. כנ"ל במוסד, בשב"כ, במערכת המשפט ובעוד הרבה מקומות. במגזר הציבורי אתה מקבל קביעות ואז אתה הופך למסמר בלי ראש. אי אפשר לפטר אותך. מה עושים? שוכרים עוד מישהו, כי אתה כבר מבוגר ונטול אנרגיות. כך המגזר הציבורי הולך ותופח, בעוד הצבא הולך ונחלש. הסד"כ הצה"לי צומצם מאוד בשנים האחרונות. אבל אנחנו נטפלים דווקא למשרתי הקבע.

למה? בגלל שחלק ניכר מהם מסכן את חייהם באופן קבוע עבורנו? בגלל שהם חיים בהיררכיה צבאית, עם מפקדים, עם כללים, בלי שעות נוספות, עם שירות מאתגר, מפרך, מסוכן ושכר צנוע? בגלל שרבים מאוד מהם לא זכו לגדל את ילדיהם, עושים חלק ניכר מהשבתות בבסיס מרוחק, אין להם יום ואין לילה, אין חגים ואין חופשים? עכשיו טוענים החברים שלי במדורים הכלכליים שצריך לצ'פר את לוחמי אגוז, אבל למה הנהגים והאפסנאים והטבחים והחימושניקים באגוז צריכים את אותם התנאים? התשובה, חברים, היא שכל החבר'ה האלה נמצאים שם ביחד. תלויים זה בזה. עברו הימים בהם הפרדנו בין מעמדות וסוגים. הרס"ר של אגוז דוחף אוכל ללוחמים בשטח עם הנהג והחימושניק עובד על הנגמ"ש עם החברים שלו.

הגדלת הרמטכ"ל קיימת מ-1961. צריך להודות שבמרוצת השנים היא תפחה וגדלה והפכה למענק כמעט קבוע לחלק ניכר מהפורשים. בניגוד למה שאומרים לכם, זה כן היה חוקי. מה שבג"ץ קבע לאחרונה, זה הצורך לעגן את זה בחוק מפורש. זה מה שבני גנץ מנסה לעשות. הוא מנסה לשפוך את המים המלוכלכים, אבל לשמור על התינוק. הוא לא יכול לבטל תנאים בדיעבד. הוא כן יכול לפרמט את זה מחדש, לצמצם את זה, ובעיקר: לייצר בידול משמעותי בין הלוחמים ואנשי השטח, לאנשי העורף. לא אלאה אתכם כאן בנתונים, אבל זה בדיוק מה שמכיל החוק החדש של גנץ.

תנוח דעתכם: שר הביטחון לא יפרק את הממשלה הזו. אבל הוא כן יגן בגופו על הלוחמים, שחלק מהם מצאו את מותם תחת פיקודו. זאת, ועוד: לא מדובר בתקציב חדש, בתוספת תקציבית או בהקצאה כלשהי לטובת ההגדלות האלה. הכסף הזה קיים בתקציב הביטחון כל שנה, גם השנה. הוא נלקח ממשאביה של מערכת הביטחון, ולא ממערכת החינוך או הבריאות (אותן חובה לחזק בכל הכוח, בלי קשר לכלום). כך שמחול החרבות המורעלות שאתם רואים בשבועות האחרונים על הדם של הצבא שבזכותו כולנו כאן, הוא שרלטנות.

ועוד משהו: צה"ל הוא אחד הארגונים היעילים בעולם. יחסית לתפוקה, המחיר לשעת עבודה דמיונית נמוך עד גיחוך. זה בזכות שחלק ניכר מכוח האדם הצעיר עובד כמעט בחינם (שכר חיילי הסדיר, גם אחרי ההעלאה, הוא עדיין שכר רעב) וגם שכרם של רוב אנשי הקבע אינו גבוה. רק אחד מ-11 משרתי קבע מגיע לפנסיה צבאית. ולכן, בעידן בו הצעירים חושבים על הגשמה עצמית, כולם חותרים לאקזיט מהיר והטיקטוק הוא אמצעי התקשורת העיקרי, אנחנו צריכים להשקיע את מלוא משאבינו כדי לשמור על הטובים ביותר בשירותי הביטחון שלנו. כי אין לנו ברירה אחרת.