כששר הביטחון מספר לעצמו שיש כאן שני צדדים אלימים, אנחנו בבעיה

ביום שני בצהריים, בעוד אליהו קיי, שנרצח בפיגוע בעיר העתיקה, מובא למנוחות, התכנסו כמה שרים וחברי כנסת מהשמאל כדי לדון בסוגיה שנראתה להם הכי דחופה בשעה הזו: "עוצרים את אלימות המתנחלים". השר ניצן הורוביץ הסביר ש"נערי הזוועות לא מרחמים על נשים וילדים". ח"כ מוסי רז הוסיף ש"פלסטינים תושבי השטחים נמצאים בסכנת חיים". ח"כ אבתיסאם מראענה סיכמה ש"צריך להפסיק את הטרור כלפי הפלסטינים".

זו הייתה מעין ועידת דרבן ישראלית. אסיפה של אנשים עמוסי שנאה, שמוכנים ללכת עם השקרים שלהם עד הסוף כדי להשיג את מטרתם הפוליטית והמדינית. הם כמובן לא לבד. במקביל אליהם, מקדמות מדינות אירופה השונות, בכסף גדול שהן מעבירות לארגוני השמאל כאן, קמפיין תעמולתי רחב, שמטרתו להציג את המתנחלים כאלימים.

לקחתי השבוע את הנתונים המספריים של האירועים שבהם נתקלו יהודים ופלסטינים בשנים האחרונות ביהודה ושומרון, וסיכמתי אותם. הלכתי על גרסת בית שמאי. אם נתוני המשטרה מצביעים על ירידה בפעולות נגד פלסטינים, ונתוני מערכת הביטחון מצביעים על עלייה, בחרתי באלה של מערכת הביטחון.

אם חלק מהמקרים המכונים "אירועי חיכוך" מתרחשים באשמת היהודים, וחלק מהם מתרחשים באשמת הערבים, ספרתי את כולם כאילו בוצעו באשמת היהודים. אם בחלק מהמקרים החיכוך מתחיל ונגמר בעימות שלא קרה בו שום דבר נורא, ואיש לא נפגע בו, ואיש לא הרים בו יד, בחרתי להתייחס אליו בחומרה, כאילו היה אירוע אלים ועברייני.

כדי להסביר כמה מכוערת ושקרית ההכללה שביצעו אנשי השמאל והערבים, כשקראו "לעצור את אלימות המתנחלים", ערכתי תרגיל קטן. אחרי שסיכמתי את כל המספרים, והלכתי כאמור על המספר המחמיר, בדקתי כמה עבירות מין מתבצעות בשנה בתל אביב. אחר כך בדקתי כמה יהודים גרים ביהודה ושומרון וכמה תושבים יש בתל אביב. ובכן, ניתוח המספרים מלמד שבתל אביב מתבצעות מדי שנה הרבה יותר עבירות מין לנפש, מאירועי אלימות לנפש שמבצעים יהודים נגד פלסטינים ביו"ש.

במילים אחרות, לפני שצריך לעצור את האלימות של אחותי המתנחלת נגד פלסטינים, חייבים לעצור את עבריינות המין של ניצן הורוביץ התל אביבי. אם מותר להכליל, מותר להכליל את כולם. ולפני שמקיימים בכנסת כנס שמבקש "לעצור את אלימות המתנחלים", דחוף הרבה יותר, כך מלמדים הנתונים, לערוך כנס תחת הקריאה "לעצור את עבריינות המין של התל אביבים".

כך עובדת תעמולה. כך עבדו התעמולות הגרועות בהיסטוריה. לוקחים נתון עובדתי, קטן ככל שיהיה, מנפחים אותו כאילו הוא הוא הסיפור, ומתרכזים רק בו. שהרי כל ישראלי הגון, איש ימין או איש שמאל, יודע שאם יש אלימות של יהודים נגד פלסטינים, וככל הנראה אכן יש כזו, היא בטלה מספרית לעומת האלימות ההפוכה. מתנחלי יהודה ושומרון קברו במהלך השנים פי מאה ילדים וחברים ושכנים, כתוצאה מאלימות הפלסטינים, ממה שקברו הפלסטינים כתוצאה מאלימות הפוכה. את זה אפילו הורוביץ יודע.

הוא גם יודע שלאלימות הקיימת אצל נערי הגבעות במספרים נמוכים אין תמיכה ציבורית, בעוד לאלימות הפלסטינית יש תמיכה ענקית. הוא יודע עוד שאחרי רצח יהודי יש תהלוכות שמחה פלסטיניות וחלוקת סוכריות לחוגגים, בעוד תהלוכות כאלה לא מתקיימות באריאל אחרי רצח של ערבי. עוד הוא יודע שפלסטיני ממחנה הפליטים ג'ילזון יכול להסתובב בבית אל, אבל אם תושב בית אל ייכנס בטעות לג'ילזון, הוא ייקרע לגזרים.

גם הורוביץ, בתוך תוכו, יודע שאין בסיס עובדתי לאף אחת מהטענות שהוא מפריח. הורוביץ, אגב, שאל אותי השבוע בראיון ברשת ב' מה יש לי לומר על האלימות הזו, של נערי הגבעות, ולא הספקתי להשיב לו. הנה אני עושה את זה עכשיו. אני מזועזע מאלימות של יהודים, וחושב שיש לטפל בה בפרופורציות שבהן היא מבוצעת. אם על כל פגיעה של יהודים בפלסטיני יש אלף פגיעות של פלסטינים ביהודים, אז מהאלימות הפלסטינית אני מזועזע פי אלף. פשוט מאוד.

נגד שיטת התעמולה הזו, המבקשת לייצר סימטריה במקום שבו היא אינה קיימת, חשוב להילחם. סימטריה שקרית כזו ניסה לצייר בתחילת השבוע, אחרי הפיגוע הרצחני, גם ח"כ מנסור עבאס. "לאורך עשורים", צייץ בטוויטר, "רע"ם התנגדה וגינתה ופעלה כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע בשני הצדדים, במיוחד כאשר מדובר באזרחים תמימים".

עזבו את זה שמדובר בהודעה שקרית. חברי רע"ם לא התנגדו לפגיעה ביהודים חפים מפשע. נהפוך הוא. הם העניקו חיבוק חם ותומך ליותר מרוצח אחד של יהודים חפים מפשע. אבל לא זה העניין החשוב כרגע. החשוב הוא שעבאס ראה לנכון לדבר על "פגיעה בחפים מפשע משני הצדדים". רוצה לומר, אין צד אחד שעוסק בטרור, וצד שני שהוא קורבן שלו. יש "פגיעה בחפים מפשע משני הצדדים".

אם זה היה נגמר בכמה מקיצוני השמאל שמתעלמים מנהרות של דם יהודי שנשפכים כתוצאה מהטרור הערבי, ובכמה לאומנים פלסטינים, ובכמה ארגונים שמתפרנסים, פשוטו כמשמעו, מהכפשת ישראל וישראלים בעולם, מילא. איפה מתחילה הבעיה? במקום שבו תעמולת השקר הזו חודרת מהשוליים הביזאריים אל קודש הקודשים של מערכת הביטחון. אל המקום שבו מתקבלות ההחלטות.

ביום חמישי שעבר, בשעות הערב, פרסם שר הביטחון בני גנץ תמונה שלו יושב בלשכתו, חמור סבר, כשסביבו, משני צדי שולחן הישיבות, ראש השב"כ, מפכ"ל המשטרה, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז, הפרקליטה הצבאית הראשית ומתאם פעולות הממשלה בשטחים. כל אלה התכנסו לדיון חירום בנושא "הפשיעה הלאומנית ביהודה ושומרון". וכשמדברים על "פשיעה לאומנית", מתכוונים, כמובן, למה שעושים היהודים. "פשעי השנאה הם השורש שממנו צומח טרור, ואנו נפעל לגדוע אותו", הודיע גנץ, "מה שמתחיל בעץ, יכול להיגמר בפגיעה בגוף ובנפש".

בסיכום הדיון, כך נמסר, הנחה שר הביטחון לקיים "עבודה משותפת לכלל הארגונים", "למקד מאמצים במוקדי החיכוך", להקים "צוותים ייעודיים", לבצע "איגום של כוחות לטובת המשימות", ולקדם "עבודה משפטית שתחזק את הכלים שבידי הכוחות בשטח". גנץ גם מינה את סגן שר הביטחון אלון שוסטר למעין פרויקטור שיהיה אחראי על הטיפול בסוגיה.

ובכן, הישיבה הזו, והפורום הבכיר והרחב שכונס לטובת קבוצה קטנה של נערי גבעות, שכמה מאנשיה עוברים על החוק, הם עדות לטירוף מושלם, לבלבול מושגים ולחוסר רצון להבדיל בין עיקר וטפל. התמונה שהיה חשוב לבני גנץ לפרסם מהאירוע הזה, יחד עם ההודעה המפורטת לעיתונות, היו בבחינת שימוש פוליטי ציני שלו בצמרת הביטחונית של מדינת ישראל, במטרה לסמן לאגף השמאלי, זה שמפעיל עליו לחץ בלתי פוסק בסוגיה הזו: הנה, עשיתי מה שביקשתם.

ביום ראשון בערב, שעות ספורות אחרי שנרצח יהודי בעיר העתיקה, עברתי על דיווחי הפיגועים שביצעו פלסטינים בשעות האחרונות. דיווחים של ערב אחד בלבד. שימו לב. הנה האירועים, לפי הסדר: ערבים זרקו שלושה בקבוקי תבערה על שער קיבוץ מגדל עוז; אוטובוס שנסע מירושלים למעלה אדומים נרגם באבנים, לבנה חדרה לתוכו, שמשותיו נופצו, הזכוכיות פוזרו לכל עבר, והנהג נפצע קל בעיניו מרסיסים; שלושה בקבוקי תבערה נזרקו על אוטובוס בין ענתות לחיזמא, נהג האוטובוס לקה בחרדה וטופל על ידי מד"א; גבר נפצע מבקבוק תבערה בגיא בן הינום בירושלים ופונה לבית החולים עם כוויות.

בקבוק תבערה נוסף הושלך לעבר אוטובוס בכביש ענתות־חיזמא; שני בקבוקי תבערה הושלכו לעבר שער היישוב בית אל; שלושה בקבוקי תבערה הושלכו לעבר רכבים ליד עופרה; בקבוק תבערה הושלך לעבר רכב סמוך לחומש. על דיווחים שקשורים בזריקות אבנים על רכבים של יהודים דילגתי. כל זה, כאמור, בשעות ספורות של ערב אחד.

דוחות השב"כ מלמדים שבחודשים ספטמבר ואוקטובר ביצעו הפלסטינים שישה פיגועי דקירה, שני פיגועי דריסה, 39 פיגועי הצתה, 14 פיגועי ירי, 28 פיגועי הנחת מטענים, 311 פיגועי השלכת בקבוקי תבערה. אלה מספרים מטורפים, שצרכני התקשורת בישראל כלל אינם מודעים להם. האם מישהו יכול להשוות בין פעולות של יהודים נגד ערבים, לפעולות בכיוון ההפוך? האם מישהו יכול לחשוב על איזשהו דמיון? האם מישהו שרואה את עצמו בר דעת יכול להשתמש בטרמינולגיה זהה לשתי הקבוצות?

וכששר הביטחון מאמץ את הנרטיב של האיחוד האירופי ושל אבתיסאם מראענה ומספר לעצמו שיש כאן שני צדדים אלימים, אנחנו בבעיה. כי זה אולי משרת את גנץ אצל כמה קהלים, אבל זה בעיקר מבלבל את מערכת הביטחון, שהמסר שהיא מקבלת אומר שיש כאן שתי בעיות: הטרור היהודי והטרור הערבי. ומול התפיסה העקומה הזו צריך להגיד את המובן מאליו.אם יש ביו"ש 50 או 100 או 150 נערים שמבצעים פעולות אלימות או מתכננים לבצע פעולות אלימות, צריך לטפל בהם באמצעות אותה משטרה שמטפלת באירועים אלימים בתל אביב. אותה משטרה, אגב, שלפי הדיווח בגלי צה"ל מזהה דווקא ירידה במספר הפגיעות בפלסטינים בזמן האחרון. אבל כששר הביטחון, מטעמים פוליטיים, מחליט לסמן את החבורה הקטנה הזו בגבעות, כאילו הייתה איום אסטרטגי, הוא הופך לשר ביטחון מזיק.

איפה הבעיות האמיתיות של שר הביטחון? הבעיות שלו באו לידי ביטוי בראיון שהעניק האלוף איציק תורג'מן לטל לב־רם ב"מעריב" (12.11.21), ושממנו למדנו שמערכת הביטחון לא יודעת איך היא מעבירה טנקים בוואדי ערה במלחמה הבאה בלי שערביי ישראל יזנבו בה. הבעיות שלו הן שצה"ל המפואר מחפש כבישים עוקפים, כי הוא מפחד מערביי ישראל. שצה"ל נאלץ להקים "חוליות אבטחה שיעסקו באבטחת השיירות", כאילו אנחנו ב־48'.

במקום לנפח את עניינם של כמה נערים, שמערכת אכיפת החוק צריכה לטפל בהם כמו שהיא מטפלת בעבריינים בכל מקום אחר, שיתכבד גנץ ויסביר איך זה שבשכונה ערבית בבירת ישראל מקיימים תהלוכות עם דגלי חמאס ומחלקים מיני מתיקה כדי לחגוג רצח של יהודי, ומערכת אכיפת החוק שלנו מפחדת להתערב. שיסביר איך הופקר רק בחודש מאי האחרון ביטחונם של כל כך הרבה יהודים, בלוד ובעכו, בגליל ובנגב.


כן, כל פגיעה של יהודי בערבי היא רעה, וכל מקרה שבו יהודי רוצח ערבי הוא איום ונורא. אבל כמה מקרים כאלה כבר מתרחשים פה כדי שהם יגרמו למערכת להתייחס אליהם באופן חסר פרופורציות, כאל מכת מדינה? אני זוכר מאות ואלפי יהודים שנרצחו על ידי ערבים. כמה מקרים הפוכים אתם זוכרים? מתי היה האחרון שבהם? מישהו יכול בכלל להשוות?

הנרטיב השקרי הזה, על האלימות המסוכנת של יהודים, הוא שמביא את המערכת לבדוק במגנומטר את היהודים העולים להר הבית, כשבו־בזמן מתאפשר למוסלמים להסתובב במקום עם תת־מקלע. למה זה קורה? כי מדינת ישראל - זו שבני גנץ הוא שר הביטחון שלה - מפחדת מהערבים.ולא, לא שכחתי את בנימין נתניהו, שהסיר בבהלה את המגנומטרים למוסלמים, מאותו פחד בדיוק. אותם דברים כתבתי בזמנו, כאן, גם בעניינו.

תפיסת העולם העקומה הזו, היא שמביאה את מערכת הביטחון לבזבז אנרגיות ומשאבים וכוחות יקרים, כדי להתעמת עם נערי גבעות על מבנה אחד פה ומבנה אחר שם, כשבו־בזמן היא מאפשרת לפלסטינים לאכול לנו את אזורי C באמצעות בנייה בלתי חוקית מתוכננת, מאורגנת ומממומנת היטב. כמה מעוותת צריכה להיות הגישה של מי שבוחר לרדוף אחרי כמה קרשים שחיבר נער גבעות, כשמסביב הפלסטינים גונבים לך את השטח בהיקפי ענק?

ומה הכי נורא? שבמקביל למהלך חסר הפרופורציות הזה, של גנץ, מול כמה נערי גבעות, אין לו בעיה להיפגש עם אבו מאזן - שמעודד רצח יהודים, שמממן מחבלים, שישלם מהיום והלאה משכורת חודשית בסך 2,900 שקל למשפחת הרוצח של אליהו קיי - ולהעניק לו כבוד ולגיטימציה והכרה ישראלית.

ליקוי המאורות הזה איננו נחלתו של שר הביטחון בלבד. כולנו זוכרים את מפכ"ל המשטרה, שנוכח הטרור הערבי בחודש מאי הכריז "חצצנו בין הניצים", כאילו יש כאן שני צדדים התוקפים זה את זה. אנחנו זוכרים גם את מפקד מחוז המרכז, שסיכם אז ש"אנחנו אחרי שבוע קשה, שבו שני תושבי לוד איבדו את חייהם", כשהוא כורך יחדיו את יגאל יהושע, שנרצח בלינץ' ערבי, ואת מוחמד חסונה, שנורה בתוך קבוצת פורעים שתקפה באבנים ובקבוקי תבערה שכונה יהודית.

ואם מצרפים לזה את הסרטון שליווה את התרגיל המשטרתי האחרון, סרטון שנחשף באתר "הקול היהודי", ושבו הקפידה המשטרה לדבר על הצורך לטפל במפירי סדר "משני הצדדים", ומוסיפים לאלה גם את דבריו של השר יועז הנדל, שרגע אחרי הפיגוע ביום ראשון הסביר ש"צריך לוודא שלא נכנסים לירושלים אנשים חמושים, יהודים או פלסטינים", קל להבין שמשהו פה דפוק.

וזה לא ישתנה כל עוד המופקדים על ביטחוננו יתקשו להבדיל - בין אם מתוך שיקולים פוליטיים, בין אם מתוך פוליטיקלי קורקט ארור - בין טוב לרע, בין תוקף לקורבן, בין עמית לטורף, ובין עבריינות פלילית לטרור רצחני רחב היקף.