השיירה המאובטחת של שר הביטחון נעצרה באחד הרחובות הסואנים של רבאט בירת מרוקו. בני גנץ מלווה, במזכירו הצבאי, תת-אלוף יקי דולף, הוקף בשתי טבעות אבטחה. האחת של אנשי שב"כ והשנייה של היחידה החשאית במרוקו לאבטחת אישים. אזרחים סקרנים הועברו בנימוס אל מעבר לרחוב המרכזי. המשלחת הביטחונית עלתה בקלילות אל הקומה השנייה במבנה רחב ידיים ונכנסה אל בית הכנסת "תלמוד תורה". גנץ התקבל על ידי נציגי הקהילה המקומית בסדרת לחיצות ידיים ומילות נימוס בצרפתית ועברית, והתכבד לפתוח את היכל התורה.
החזן גבריאל דרעי החל לפייט ולסלסל את קולו, בירך את המלך מוחמד השישי, את חברי ממשלת ישראל ויועציה. לפתע הטו גנץ, תא"ל דולף, שבעבר היה מח"ט הצנחנים ועתידו הצבאי לפניו, קציני צה"ל הנוספים, אנשי שב"כ שאבטחו את המבנה, ושאר חברי המשלחת את מבטם לעבר החזן. "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך את חיילי צבא הגנה לישראל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהינו מגבול לבנון ועד מדבר מצרים. ומן הים הגדול עד לבוא הערבה. ביבשה באוויר ובים. הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את חיילי צה"ל מכל צרה ומצוקה. ומכל נגע ומחלה וישלח ברכה רווחה והצלחה ובכל מעשי ידיהם".
מצד אחד מברך החזן מהעיר רבאט את מלך מרוקו, ומנגד את חיילי צה"ל כמי שמודה למעשה שכוחו ועוצמתו עומדים ותלויים בעצם קיום מדינת ישראל שמפקדי צבאה ניצבים מולו, חלקם לובש את מדי הייצוג של צה"ל, מפלט מפני איום קיומי אם יבוא.
זה היה הרגע שבו עיניי דמעו וליבי התמלא בגעגוע אל סבי מאיר בוחבוט זכרונו לברכה. "באבא" קראנו לו. התפילה הזכה והדאגה לשלום חיילי צה"ל הלמה בי. נזכרתי בילד שהייתי לפני עשרות שנים, עומד בבית הכנסת שבנה סבי במו ידיו, בלב הסמטאות של שכונה ד' בבאר שבע בראשית שנות ה-60. התפילה החזירה אותי לימים שבהם צה"ל נלחם בגזרות השונות, בעיקר בלבנון, וספג אבדות קשות. לא אשכח כיצד קולם של המתפללים בבית הכנסת של סבי היה עולה לדציבלים גבוהים כדי להדגיש את הדאגה והתחינה לשלומם של החיילים שחלקם נעדר מבית הכנסת במלחמת ששת הימים, ביניהם אבי, דוד, שנלחם באותם ימים בקרב המפורסם במתחם אום אל-כתף בסיני נגד המצרים, וכך גם במלחמת יום הכיפורים.
במשך יומיים התלוויתי למשלחת שר הביטחון למרוקו לקראת החתימה על הסכם ביטחוני היסטורי. במשך יומיים שמעתי את מנגינת המבטא המוכר לי מבית סבא, את הריחות ומראות המאכלים הכי אותנטיים של העדה המרוקנית, ואפילו הצלחתי לאתר ספינג' בשוק המקומי. שוחחתי עם גנרלים במרוקו על העתיד הקרוב המשותף בתחום הביטחוני - לא רק בייבוא וייצוא של תעשיות ביטחוניות, אלא באימונים והחלפת מידע. אחד מהם סיפר כי בתו תבקר בקרוב בתל אביב וכי הוא מקווה לבקר בעצמו.
נפגשתי עם מפקדי חטיבת הצנחנים הראשונה בצבא מרוקו שהתגאו על שילוב הנשים כצנחניות מבצעיות, ומאחרים שמעתי על ההקפדה על גרף האימונים, האתגרים בגבולות המדינה ושיתופי הפעולה עם צבאות זרים. ביקרתי בלשכת שר ההגנה של מרוקו בעת החתימה על המסמך ההיסטורי ומחוץ ללשכה בה שוחח שר הביטחון בני גנץ עם ראש המוסד של מרוקו ששמו יצא למרחקים בגלל הצלחות כבירות בעולם המודיעין האנושי. אך הרגע בו קיבל המסע הזה תפנית, היה עבורי הרגע שנזכרתי ב"באבא מאיר" שלי, שעבורי היה עולם ומלואו.
סבי מאיר נולד בשנת 1917 עת הצהרת בלפור בעיר מזב במרוקו כבן לצורף. עד גיל בר המצווה הוא בילה את רוב זמנו כיד ימינו של סבא רבא שלי, אחראי על הגחלים וגובה האש שהתיכה את המתכות השונות. סבי, בן בכור למשפחה בת 12 נפשות, חש באותן השנים כי העיר בה גדל הצרה את צעדיו ובניגוד לדעת אביו החליט לברוח לקזבלנקה, שעברה תהליך התפתחות בידי הצרפתים, כדי להגשים את חלומו הגדול ולהפוך לאיש עסקים.
בתחילה הוא עסק במכירת דגים מטוגנים וכשאחד מבני משפחתו עבר באזור השוק, הוא נאלץ להימלט כדי שהדבר לא יוודע לאביו. לאחר מכן התחיל בקריירה חדשה - סחר בבדים. סבי חבר לדודו מצד אימו, ותוך כדי שהוא מנצל את האזרחות הצרפתית שלו - הצליח לרכוש בדים בזול ולמכור אותם ברווח גדול.
אט אט הוא פתח חנויות מכירה באזור מסחר שנקרא "קיסריה" בלב קזבלנקה, אליה עברו הוריו ושאר בני משפחתו. השלב הבא כלל פתיחת מתפרות. סבי נישא לזוהרה, שנולדה בעיירה בוז'עד, לפני הרי האטלס, בה נולד וגדל השר לשעבר עמיר פרץ. סבתי התייתמה בגיל צעיר לאחר שאביה נרצח על ידי ערבים שזרקו אותו לבאר. 13 בנים ובנות נולדו להם. שמעון בן ה-13 נפטר בבית חולים מקומי מדלקת ריאות חריפה שהידרדרה במהירות.
60 שנה מאוחר יותר יצליח אבי בתום מסע חיפושים לאתר את מקום קבורתו, למרות שירוקת כיסתה את המצבה ומחקה את הכתוביות. גאוותו הייתה לא רק שאיתר המקום - אלא שקרא לצדה קדיש לזכרו וחידש את המצבה בשיש איטלקי.
באמצע שנות החמישים הביטחון של הקהילה היהודית פחת משמעותית על רקע הקריאות של האזרחים הלאומנים לצרפתים לעזוב את המדינה ולקדם את חזרתו של המלך חסן. לפרקים הכריזו המנהיגים המקומיים על שביתה כללית בקזבלנקה, וסבי, כשאר הסוחרים, התבקש לסגור את השווקים למסחר. מי שלא נעתר לבקשותיהם - העלו באש את חנויותיו באזור הקרוי "אבר קארמה". סבי ראה במו עיניו כיצד מכלים הערבים הלאומנים הזועמים את עסקיו המשגשגים. כבן בכור שדאג להוריו, אחיו ואחיותיו ועתיד ילדיו - החליט להוביל את העלייה לישראל.
באישון לילה, בחיפזון, וללא הודעה מוקדמת לסביבה הקרובה ועובדיו, ביניהם נהגו האישי, עלה עם משפחתו אל ה"ג'יני", אונייה להעברת בהמות. בראשו תחושת איום קיומי מצד אחד ומנגד תקווה לחיים טובים יותר בארץ ישראל הצעירה. ילד אחד נותר מאחור כי המבריחים מטעם הסוכנות היהודית הגבילו את היהודים. הילדים ישנו על רשתות בסיפון, וההורים התמלאו בחרדות ודאגות נוכח הצחנה מהתאים והצפיפות המעיקה לאורך ארבעה ימים. ה"ג'יני" כמעט וטבעה בדרך לאחר שמים רבים מילאו את בטנה. הדודים שלי תיארו זאת כ"נס גלוי". האונייה עגנה במרסיי, אך המתח והחשש מהלא נודע הלך והתגבר.
המשפחה קיבלה אישור להיכנס אל מחנה פליטים שנבנה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה וקיבל את הכינוי "דראנס". השלגים נערמו בכניסה למבני הפח העגולים, מים לא יצאו מהברזים כשהטמפרטורה צנחה במהירות וילדים רבים סבלו ממכות קור עד לבואה של ספינה חדשה בשם "ירושלים". אחרי חמישה ימי הפלגה לישראל התקבלו בני משפחת בוחבוט המורחבת על ידי אנשי הסוכנות בפירות, מאחר והיה זה חג ט"ו בשבט.
הדרך אל המעברה בבית שאן הייתה קצרה. במשך שלוש שנים התגוררו באוהלים, לא הרחק מהאוהל של משפחתו של דוד לוי שלימים יתמנה לשר החוץ של מדינת ישראל. סבי נאלץ להניח גאוותו בצד כדי להתפרנס, השאיר באוהל את החליפה, העניבה והמגבעת, והחל לסלול את כבישי עמק בית שאן. לאחר מכן החל לעבוד בקק"ל ובבריכות הדגים של קיבוץ טירת צבי, ובני המשפחה עברו להתגורר בדירת שני חדרים בכניסה לבית שאן. כיום יש על חורבותיה וילה רחבת ידיים.
המשפחה עברה מאוחר יותר למושב בארותיים ב' שקיבל את השם עולש, אך החיים החקלאיים במושב לא התאימו לבאבא מאיר והוא החליט לעבור לרחוב אביה השופט בלב שכונה ד' בבאר שבע. ההתאקלמות הייתה איטית, אך בכיוון חיובי. סבי הפך מהר מאוד לדמות בולטת בקרב חברי הקהילה היהודית ממרוקו. הוא סירב להשלים עם תנאי הטהרה וסידורי הקבורה שהיו עד אז לפי המנהגים של יהדות אשכנז, והחליט לממן ולבנות מכספו שלו ללא סיוע המדינה או העיר בית כנסת שיקרא מגן דוד ובתוכו את המקווה השני בבאר שבע, ומתחם לטהרת המתים לפני הקבורה - ללא כל תמורה, כנהוג וכמקובל ביהדות ספרד.
לצד המאמץ לסייע ולתמוך באחיו ואחיותיו שעלו ארצה ולכלכל את ילדיו, הפך בית הכנסת מגן דוד למפעל חייו. הזיכרון הראשון שלי נע סביב בית סבי וסבתי בשכונה ד' ובבית הכנסת. סבי האציל היה יושב לבוש בקביעות בחליפה בצבע אפור בהיר, עניבה חגיגית ומגבעת צרפתית, במרכז בית הכנסת בפתח העלייה אל בימת החזן - ואחיו סביבו בשורה הראשונה.
סבי היה אדם צנוע ואציל שבורר את דבריו בקפידה ולא מכביר במילים. הישיבה לצדו כאחד מעשרות נכדיו בבית הכנסת תמיד העניקו לי תחושה של עוצמה וביטחון. התפילות, הפיוטים, הברכות, ושיחות החולין שנכרכו כחוט השני בספסלים האחוריים בבית הכנסת נצרבו בזיכרוני, אך דעכו בהדרגה עם פטירתו של סבי.
שעות אחדות לפני שהגענו לבית הכנסת ברבאט פגשתי בחדר האוכל בבית המלון את חבר הכנסת יעקב מרגי מסיעת ש"ס. החלפנו רשמים מהביקור במרוקו, ושיתפנו חוויות ורגשות לקראת הנסיעה לבית הכנסת. נדהמתי לגלות כי ח"כ מרגי נולד ברבאט, עלה ארצה, עבר להתגורר כילד ברחוב רבי עקיבא בשכונה ד' בבאר שבע, והתפלל בבית הכנסת מגן דוד. התרגשתי מאוד לגלות כי אנשי בית הכנסת של סבי דאגו לפני עשרות שנים לקבורת סבו בטקס מיוחד.
כעבור שעות אחדות עמדנו יחד בבית הכנסת ברבאט, הקשבנו לפיוט ולברכות. בזמן נאומו בפני ראשי הקהילה אמר כי הביקור מהווה עבורו טיול שורשים אך גם סגירת מעגל - כשהוא חוזר עם שר הביטחון של מדינת ישראל לחתימה על הסכם ביטחוני היסטורי עם משרד ההגנה במרוקו בשם ממשלת ישראל.
בדרך חזרה למלון קיבלתי שיחת טלפון מאבי הנרגש מהתמונות בבית הכנסת ששלחתי ארצה. "אמיר בני היקר, זו זכות ומצווה גדולה להכיר את השורשים שלך, לראות אותם מקרוב, להזכיר ולזכור את סבא וסבתא שלך. אני בטוח שסבא היה גאה בך ושמח לדעת שאתה חלק ממשלחת עם שר הביטחון במרוקו. התרגשתי ריגוש בל יתואר. אני שמח בשבילך על הזכות הזו. אמרתי לך שמרוקו היא ארץ מדהימה, אבל אין כמו ישראל".