השבוע מלאו ארבעה חודשים ליום שבו בנימין נתניהו עזב את השלטון, וקל להבחין שאחרי 12 שנות כהונה רצופות, המערכת הפוליטית-תקשורתית-ציבורית עדיין מתקשה להיגמל. לחיזוק התזה, אם מישהו צריך, אפשר להביא את המהדורה החדשה של הביוגרפיה של נתניהו של בן כספית, שמופצת בימים אלה לחנויות הספרים ליד מקום מגוריכם. עם הקמת הממשלה, כספית, שנחשב, במילותיו, ל"גורו" של מחנה האנטי-ביבי, הזדרז לכתוב תשעה פרקים חדשים ולעדכן את הספר, שיצא בתחילת 2018 בהוצאת ידיעות אחרונות.
יחסי האיבה בין נתניהו לכספית, מהבכירים והוותיקים בעיתונאי ישראל, ידועים ומוכרים לכל, ומדי בוקר, בפתח התוכנית שלו ושל ינון מגל ב-103FM, הוויכוח היומי מגיע מתישהו לשאלה "כן או לא ביבי". הוא לא מסתיר את רגשות השמחה וההקלה על סוף שלטונו, ואת הממשלה החדשה הוא מגדיר כלא פחות מ"נס" שהציל את הדמוקרטיה הישראלית. ובכל זאת, מיד עם הדחתו מהכיסא, הוא רץ לכתוב עליו שוב ספר. "אני מודה שהגמילה פה קשה", הוא אומר בריאיון לוואלה!.
לדבריו, כבר עם פרסום הספר המקורי סוכם מראש על עדכון למהדורה נוספת "מכיוון שזו ביוגרפיה, אי אפשר להשאיר את זה פתוח. חשבתי שנכון יותר לסגור ולהשכיב את זה לישון, אם כי זה יכול להיות רק שנ"צ. לא רק שנתניהו לא הלך לשום מקום אלא שלפעמים נדמה לי שסכנתו רק גדלה, כי הוא ממשיך לקעקע את יסודות הדמוקרטיה. אין תקדים לזה שמפלגת אופוזיציה לא מכירה בממשלה כלגיטימית, אין תקדים לזה שעשרות חברי כנסת קוראים לראש הממשלה נוכל. הוא ממשיך להסית כל הזמן 24/7 - לא מהווילה בקיסריה אלא מלשכת ראש האופוזיציה".
על אחת כמה וכמה, אתה מפרסם מהדורה שנייה כאילו שזה סוף דרכו, אבל זה לא נראה כך.
"אם הוא יחזור להיות ראש ממשלה בעוד שנתיים, יכול להיות שזה ספר לכל החיים. זו סדרה שלא נגמרת לעולם, כמו האנטומיה של גריי. נקרא לזה האנטומיה של ביבי".
אולי גם אתה בעצם לא רוצה שהוא ילך. הוא מספק לך פרנסה, ואתה חי אותו ואת הוויכוח סביבו כל בוקר. הבן אדם הרגיל ברחוב, אם הוא בטעות לא שומע את בן וינון, אולי יכול לשכוח ממנו, אבל אצלך הוא נוכח מאוד בחיים.
"זו נקודה שהעסיקה אותי בעבר, אם אני לא אתגעגע אליו. סוג של פחד מהיום שאחרי, מחלל ענק שייפער בחיים שלי. עם נתניהו, הטורים שלי כתבו את עצמם, מעולם לא שברתי את הראש מה לכתוב. אני מודה שפחדתי מהקטע שהכול יהיה נורמלי. יש לי מאות אלפי קוראים שרוצים שאאתגר אותם כל יום שישי וביבי אמנם עלה לי בהרבה בריאות, אבל הוא תמיד נמצא שם והוא סוג של מדורת השבט. אבל אנחנו לא ביום שאחרי - אנחנו רק באמצע. לא באמצע הקריירה שלו, כי הוא הרבה יותר קרוב לסוף מאשר בהתחלה, אבל הוא עוד כאן".
גם הוויכוחים עם מגל, הוא אומר, לא הולכים לשום מקום. "הוויכוח שלי ושל ינון ישרוד גם אחרי ביבי כי זה לא רק ביבי - זה קו פרשת המים של המחלוקת הפוליטית הנוכחית, שהיא מזמן לא ימין ושמאל, אלא השמרנים הדתיים נגד הליברלים החילוניים, אז יכול להיות שזה לא יהיה כל כך יצרי, כי נתניהו הוא יצרן היצרים הכי גדול, אבל הוויכוח יימשך".
מאחורי כספית ניצבות יותר מ-35 שנות עבודה עיתונאית, אך בעשור האחרון הקריירה שלו זינקה לשיא, בין היתר בזכות נתניהו. "אני מסכים שגדלתי מאוד יחד עם תופעת נתניהו, אבל הייתי עיתונאי לפניו ואהיה גם אחריו", הוא אומר. "חוץ משני ספרים על נתניהו כתבתי גם שניים על ברק ואחד על פרס. קיומי לא תלוי בו. אם כי, אני מודה, הוא פרנסה טובה לי ולכולנו. ברור שהיעלמות של נתניהו מהמפה הפוליטית תגרום לתקשורת נזק - כי הוא יצרן טראפיק שאין כדוגמתו". אבל, הוא מוסיף, מבלי לפרט, "הוא גם פגע לי בפרנסה. תשימי לב שאני אדם שעשה טלוויזיה בצורה אינטנסיבית בעבר, וכבר כמה שנים לא עושה טלוויזיה, ובכל דרך שיכול היה באמצעות שליח או באופן אישי בהשראת הגברת, הוא ניסה לפגוע בי ככה שזה מתקזז". אמש, אחרי שנים של היעדרות, כספית השתתף בפאנל של אולפן שישי.
בכריכה האחורית של הספר אתה כותב ש"קשה למצוא ישראלים אדישים לנתניהו" וש"עצם אזכור שמו מעורר רגשות עזים ומנוגדים". בהרבה מובנים אפשר להלביש את התיאורים האלה גם עליך. אולי אתה גם קצת ביבי?
"קודם כל קטונתי, אני מודה על המחמאה, נתניהו הוא אישיות כבירה, אני עוד 200 אלף דורות לא אגיע ליכולות שלו. והסוד של ההצלחה שלי הוא שלא לקחתי את עצמי אף פעם יותר מדי ברצינות, ובזה אני ממש לא דומה לנתניהו. אצל ביבי זה לאהוב או לשנוא, אבל אני לא דו-ממדי. יש את אלה שנשבעים בשמי כי הם מתעבים את נתניהו, יש ביביסטים מושבעים שמתעבים אותי, אבל יש עוד ז'אנר - הליכודניקים אוהבים אותי. אני מזמין אותך להסתובב איתי ולראות. בסוף אני יודע את השפה, אני בא משם, והליכודניקים זה חבר'ה של בטן, הם יודעים להרגיש את זה. גם חרדים מתים עליי".
המקרה המוזר של הקלדן בשעת ערב
היום הוא מוכר ומוכר את עצמו כצ'ילבה של נתניהו, אבל בעבר, כספית מעיד, היו ביניהם "יחסים טובים". שני אירועים נחקקו בזכרונו מכהונתו הראשונה. "פעם אחת טסתי איתו במסוק לנושאת מטוסים אמריקאית שפיטרלה פה ופעם שנייה נסעתי איתו להלוויה של שבע הבנות מנהריים באוטו". באותה נסיעה, במרץ 1997, הוא אף מצא את עצמו במעמד מוזר בו הוא תיפקד עבור נתניהו כלא פחות מקלדנית. "בדרך להלוויה, עברנו אצל הנשיא ויצמן, ביבי הביא נאום שהוא כתב בכתב יד והוא ביקש מעזר לתת את זה לקלדנית. עזר אמר לו שבשעה שש בערב כבר אין קלדניות בבית הנשיא אז אמרתי לו תביא לי, אני קלדנית, והקלדתי לו את הנאום".
ב-1999, כשנתניהו איבד את השלטון בפעם הראשונה, הייתה גם פגישת פיוס, בה הוא "ביקש ממני לרדת משרה. אמרתי לו - ביבי, אם היא תרד מאיתנו - נרד ממנה. אם לא יהיה מה לכתוב, לא נכתוב". היחסים חוו עליות ומורדות לאורך השנים, בהתאם לפרסומים הביקורתיים על מעללי נתניהו ומשפחתו. גם בשובו ללשכת ראש הממשלה ב-2009, הוא אומר, היחסים ביניהם היו תקינים, עד הפיצוץ האחרון, שחל בעקבות טור שפרסם על פרשת הנסיעה של בני הזוג נתניהו במלון היוקרה "קונוט" בלונדון שהכותרת שלו הייתה "הגברת". "מאז כולם יודעים שקוראים לה הגברת, ומאז הוא לא דיבר איתי מילה, אבל הרבה מאוד דוברים ומקורבים שלו אמרו לי שהוא מעריך אותי והדעה שלי חשובה לו".
ניסית לייצר איתו קשר, או לנרמל את היחסים בשלב כלשהו?
"אני בחור עם גאווה מאוד גדולה, מעולם לא ביקשתי סולחה עם אף אחד, לא רוצים לדבר איתי לא צריך, היו כל מיני ניסיונות שלא אני יזמתי, אבל לא הייתי מוטרד מזה, כי אני מאמין שתקופות יפות בחייו של עיתונאי הן התקופות שהשלטון לא מדבר איתו. לצערי היו לי בקריירה גם תקופות שהייתי מקורב לשלטון, לשמחתי לרוב לא".
ועכשיו יש לך גישה שוב, לממשלת בנט-לפיד, אחרי כל כך הרבה שנים.
"אני לא מנצל את האקסס יותר מדי. בנט דיבר איתי פעמיים מאז שהוא ראש הממשלה, עם אנשי לשכתו אני לא שורץ שם", הוא אומר, ודוחה את הטענה שהתקשורת עושה לבנט חיים קלים. "שואלים למה אנחנו לא מבקרים מספיק את הממשלה החדשה, אבל אני לא חושב שיש אתרוג. אני שומע את המהדורות עם שאלות קשות, כל הזמן משמיעים להם את מה שהם הבטיחו ולא קיימו, לא עושים להם הנחות, ואם כן, זו הנחת סוף עונה והיא תיכף תיגמר. הרבה אנשים, ואני ביניהם, סבורים שהממשלה הזו הצילה את הדמוקרטיה בישראל. כולנו יודעים מה היה קורה פה אם נתניהו היה מגיע ל-61, אני לא בטוח שהיינו יושבים במרפסת הזו. אני לא חושב שהייתי במעצר מינהלי, אבל בשנתיים האחרונות, מאז שהחקירות הואצו, קרו דברים שלעולם לא היינו חולמים שיקרו, אז אני מרגיש קרה נס, וזה באמת נס - זה היה על חודם של 20 אלף קולות. המנדט השישי של סער והמנדט הרביעי של עבאס התנדנדו עד השנייה האחרונה".
בפרקים שנוספו למהדורה החדשה יש לא מעט גילויים חדשים על אירועים קטנים וגדולים שהתרחשו במערבולת הפוליטית של השנים האחרונות. כך למשל, בשביל הפיקנטריה, מבלי לעשות יותר מדי ספוילרים, כספית חושף שיחת טלפון מפתיעה באפריל 2019, כשנתניהו ניהל משא ומתן קואליציוני עם אבי גבאי, אז יו"ר מפלגת העבודה, על כניסה לממשלה. לפי הספר, אחד האנשים שהתקשרו לשכנע את גבאי ללכת על זה - היה ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שהוביל בשנים האחרונות מלחמת חורמה נגד נתניהו מעל כל גלי האתר.
בעבר כבר נחשף שבמסגרת המגעים עם גבאי, נתניהו הצטלם לסרטון בו התחייב לעמוד בכל הבטחותיו. בספר מתברר שיש גם הקלטת אודיו מ-2019, שהוקלטה במהלך ניסיונות סולחה עם גדעון סער, בה נתניהו מתחייב בקולו להעניק לסער תיק משמעותי בממשלה הבאה ומקום בצוות המשא ומתן. ההיסטוריה כבר גילתה לנו שההתחייבות הזו מעולם לא קוימה.
אתה לא מזכיר בכלל בספר את הסכמי הנורמליזציה עם האמירויות. האם זה לא ראוי להיות בביוגרפיה של נתניהו? ההישג הכי משמעותי שישאיר אחריו?
"הרבה דברים לא נכנסו לספר, יש כמות לכמה עמודים אפשר להכניס לספר, אבל אני מקבל את ההערה למהדורה הבאה. אמרתי כבר אלף פעם שאני חושב שבעוד פרדוקס מטורף, נתניהו בסוף ייזכר כאיש של שלום. אם נתעלם מהעניין הפלילי, יש שני דברים גדולים שעשה, הסכמי אברהם וצירוף הערבים למשחק הפוליטי הישראלי. בשני המקרים הוא לא התכוון להגיע לשם - את הנורמליזציה הוא קיבל בגלל שוויתר על הסיפוח והמטרה לא הייתה לשלב את הערבים אלא לשרוד פוליטית, וזה קרה בגלל חקירות נתניהו, אבל התוצאה הסופית היא אחלה. אני חושב שהאירוע עם עבאס היסטורי, זה בלתי הפיך, גם אם מחר הם יעזבו בזעם זה כבר קרה בתודעה, המדינה לא נחרבה והשמש זרחה, ויש לזה משמעות אדירה".
יש אנשים שבשם ההישגים הללו מוכנים לסלוח לנתניהו על שאר הדברים. אתה תוכל לסלוח לו?
"אני לא שונא את נתניהו. יש בי הרבה רגשות אבל אני לא חושב ששנאה זה אחד מהם. יש לי הערכה עצומה אליו, זה לא בן אדם רגיל אלא יש לו יכולות וכוחות על אנושיים. יש לי גם חמלה כלפיו. הוא דמות טראגית, בן אדם כמעט בלי חברים, שלא מסוגל להנות מכלום, שלא מסוגל להוציא שקל על כלום, ולא מסוגל להתרווח. ויש גם הרבה מאוד בוז כי אני חושב שהוא יודע מה הוא מעולל למרקם הפנימי שלנו ובכל זאת הוא עושה את זה. לגבי לסלוח? מי אני בכלל, אני בכלל לא מדד לסליחה. אני מקווה שההיסטוריה תסלח לו, ואם היא תסלח לו, אני אקבל את זה, כי היא יותר חכמה מכולנו. יש לנתניהו הישגים, עמודת החיוב שלו לא ריקה. ההיסטוריונים של עוד 20 או 30 שנה כבר יוכלו לחוות דעה יותר מלומדת".