אימפריות נופלות לאט. לפעמים אחרי מאות שנים, לעתים אחרי כמה עשרות. במקרים מסוימים, הן נותרות צל חיוור של עצמן ומתרפקות על עבר שלא ישוב.
בבוקר 11 בספטמבר 2001, ארצות הברית הייתה עדיין מעצמת העל היחידה בעולם. בסך הכול חלף עשור מתום המלחמה הקרה, ואמריקה הייתה מבושמת מהתחושה שההיסטוריה הגיעה לקצה.
הגוש המזרחי קרס, והליברליזם המערבי והקפיטליסטי ניצח לכאורה. רוסיה הפוסט-סובייטית עוד ניסתה להבין את מקומה בסדר הגלובלי החדש, וסין, שנותרה קומוניסטית רק בעטיפתה, פתחה את כלכלתה המסוגרת בפני העולם. מולן, הצליחה לגייס ארצות הברית שתי קואליציות בינלאומיות נגד שני משטרים סוררים - סדאם בעיראק ומילושביץ' ביוגולסביה - ובלמה אותם ביעילות צבאית כשאלו איימו על השלום העולמי.
כיאה ליהירות המאפיינת אימפריות שבעות, היא פספסה את ההתרחשויות המבעבעות בפריפריה של תחום ההשפעה שלה.
אחת מהן הייתה צמיחתו של ארגון אל-קאעדה, שקם בשלהי המלחמה של ברית המועצות באפגניסטן, שבה התייצבה ארצות הברית לצד כוחות המוג'האדין. הנסיגה הסובייטית מאפגניסטן ב-1989, בחלוף עשור של מלחמה רחוקה מהבית, הייתה קטליזטור להתמוטטות ברית המועצות שנתיים לאחר מכן.
האימפריה האמריקנית לא צפויה להתפוגג בעוד שנתיים, אבל קשה להתעלם מהתחושה הנלווית לנסיגה שלה מאפגניסטן וההשוואות העולות לנסיגה הסובייטית. לאו דווקא בעצם ההחלטה וההבנה שארצות הברית לא יכולה, ולא רוצה, להיות השוטר של העולם. הדאגה עולמה מאופן ביצוע המשימה שתוכננה כמה חודשים טובים והסתיימה בפיאסקו ובחזרה לשלטון של טליבאן, חלק מכוחות הרגרסיה שהיא התיימרה להכניע בנאורותה.
כיבושה מחדש של אפגניסטן ממחיש עד כמה היום השחור ההוא היה היום שבו האימפריה האמריקנית החלה לשקוע. לא רק בגלל ריסוק המטוסים לתוך מגדלי התאומים והפנטגון, אלא כי היא ניצלה את האשראי הבינלאומי שלה כדי לצאת למסע צלב מפוקפק שנחל כישלון חרוץ בראיה לאחור.
הפעולה נגד טליבאן ואל-קאעדה באפגניסטן הייתה מוצדקת ולגיטימית והיא מנעה מתקפות טרור משמעותיותנוספות בתוך ארצות הברית עד היום. ואולם, היא הפכה במהרה לחלק מחזון רחב יותר של ממשל בוש הניאו שמרני - מסע צלב אמריקני להבאת בשורת הדמוקרטיה למדינות מוסלמיות וחלוקת העולם לטובים רעים דרך ציר רשע דיכוטומי. הוא עבר בירושה לנשיא השחור הראשון בהיסטוריה האמריקנית, ברק אובמה, שנבחר בין היתר כי הבטיח לסיים את המלחמה בעיראק שנפתחה בגלל נשק להשמדה המונית שכלל לא היה בידי סדאם.
אובמה המשיך בנוכחות האמריקנית באפגניסטן גם אחרי רגע השיא בחיסולו של אוסמה בן לאדן בפקיסטן השכנה. המבצע המוצלח, הנחית מכה אנושה על אל-קאעדה, אבל לא על הטרור העולמי שלבש אדרת חדשה בצורת המדינה האסלאמית. אפגניסטן הפכה לבעיה של שני נשיאים נוספים, דונלד טראמפ וג'ו ביידן, הפכים מושלמים שהסכימו כמעט רק על דבר אחד - הגיעה העת לעזוב את אפגניסטן ולסיים את "המלחמות הבלתי-נגמרות".
וכשהרעים בסיפור נותרים עומדים על הרגליים והטובים מדדים בחזרה לארצם אחרי שני עשורים והשקעה של טריליוני דולרים, גלי ההדף מורגשים במרכז האימפריה.
התנגשות הציביליזציות שריסקה את החזון האמריקני במזרח התיכון ומעבר לו הגיעה מאז לפתחה של ארצות הברית. לא רק העמים הנחשלים לכאורה לא קיבלו את עול התורה המערבית. חלקים גדולים בציבור האמריקני כיום אימצו לחקם אידאולוגיות לא ליברליות, המבקשות לכונן משטר סמכותני ברוחו של טראמפ, שממשיך להפיץ את שקריו ברבים. במקביל, מדינות רפובליקניות מעבירות חוקים המגבילים את הזכות להצביע ולבצע הפלות כחלק מקרב שיכריע את המלחמה על דמותה של ארצות הברית.
אף שמוקדם להספיד את האומה שניצחה שתי מלחמות עולם במאה שעברה ונותרה מגנט למהגרים בזכות עושרה ומגוון ההזדמנויות שהיא מעניקה, אין ערובה שארצות הברית תישאר כזו. להיפך, תהיה זו אנומליה בהיסטוריה הרוויה בנפילה של אימפריות גדולות ורחבות עוד יותר. ליריבותיה על ההגמוניה העולמית, סין ורוסיה, אין שום עניין בזכויות אדם או חירויות בסיסיות אחרות שעליהן מושתת המערב. אלו רק מכשולים עבורן, והן בוחנות את הנחישות האמריקנית להגן על ערכיה בנקודות שונות בעולם, מאוקראינה ועד טייוואן.
נכון לעכשיו, דומה שארצות הברית מתכנסת שוב לתוך עצמה ומסתפקת במקלות דיפלומטיים וכלכליים מוגבלים לקידום מדיניותה. יותר משהמלחמה בטרור שינתה את העולם, היא שינתה אותה.
כפי שהוכיחו 20 השנים האחרונות, הטובים, אם יש כאלו, לא תמיד מנצחים. אפילו לא בהוליווד.