ביסודיות מעוררת השתאות, ירח פארן החליט לחשוף את בריכת המים במצוקי האון. הוא ניקה וטיפח את המקום, והיום הבריכה מלאה במים, מוקפת צמחיה והפכה לנקודת חן. באותה יסודיות, כשקיבל לידיו את תיק נעדרי קרב מלכיה מ-1948, הוא ערך תחקיר שבסופו יכול היה לתאר כל רגע מאותו קרב קשה. לדברי בתו, פעולות אלה אפיינו אותו היטב.
השבוע הלך לעולמו ד"ר פארן, מראשוני היחידה לאיתור נעדרים, היסטוריון של קיבוץ האון ומשמר הזיכרון של עמק הירדן, והוא בן 82. הוא הותיר אחריו מורשת עשירה בתחומי ידיעת הארץ, חינוך וקליטת עלייה, ועשייה של עשרות שנים במסגרת המערך לאיתור נעדרים של צה"ל.
עוד בוואלה!
פארן נולד בתל אביב ב-1938 ליעל וחיים פוריצקי, שלימים שינו את שם המשפחה לפארן. מלבדו, לבני הזוג נולדו עוד שתי בנות, אדיבה וזוהרה.
הוא למד בגימנסיה הרצליה ועם הגיע מועד גיוסו לצה"ל, הצטרף לגרעין נח"ל עם חבריו ל"תנועה המאוחדת" (תנועת נוער שפעלה בשנות ה-40 וה-50, עד שהתמזגה אל הנוער העובד והלומד - א"א). ייעודו של הגרעין היה לחזק את קיבוץ האון שעל חופה המזרחי של הכנרת, למרגלות רמת הגולן שנשלטה אז על ידי סוריה. למעשה, הקיבוץ חי תחת איום ביטחוני מתמיד עד מלחמת ששת הימים.
פארן, עם חברים נוספים מהגרעין, הצטרפו אל קיבוץ האון בשנת 1959. את אשתו, יעל, הכיר כשבאה עם חבריה מקיבוץ כפר בלום למחנה עבודה בהאון. השניים הפכו לזוג, ובמשך השנים נולדו להם ארבעה ילדים: תמר, ארז, יוחאי ואלה.
בקיבוץ מילא פארן תפקידים מרכזיים כמזכיר הקיבוץ ומרכז משק, אך הוא קיבל על עצמו גם משימות נוספות. ב-1967 גויס על-ידי החברה להגנת הטבע כדי להקים את בית הספר שדה הר-מירון, והוא עבר אל ההר שבגליל למשך שנה יחד עם אשתו ושני ילדיהם. לאחר ששבו לקיבוץ, הוא מונה להיות מלווה של קיבוץ קטורה שהוקם בערבה.
למצוא פתרון לכל חידת נעדרים
במלחמת יום הכיפורים גויס על ידי סא"ל ד"ר שלמה בן אלקנה ליחידה חדשה שהוקמה אז - היחידה לאיתור נעדרים. שמו של בן אלקנה יצא כמי שהצליח לפצח תעלומות בנות עשרות שנים ולאתר את מקום קבורתם של אבשלום פיינברג, חללי ההתקפה על גשר יחיעם מ-1946, גופותיהם של שלושת בני משפחת ליזרוביץ' שנרצחו בידי כנופייה ערבית ב-1938 ועוד. בעבודתו היה בן אלקנה קצין חקירות במשטרה ובממשל הצבאי בעזה.
במלחמה זו עלה הצורך ביחידה מקצועית שתאתר את נעדרי צה"ל, לאחר שעד אז לא היה בצבא אף גוף בעל ניסיון ותורה סדורה בנושא. היחידה נולדה כיוזמה של חיל האוויר עבור נעדרי החיל, ובהמשך הפכה ליחידה צה"לית. ראשוני המגויסים של בן אלקנה היו צריכים להיות אנשי שטח (שדאים) מעולים, אוטודידקטים עם גישה מחקרית ובעלי מוטיבציה גבוהה. בתחילה פעלה היחידה ברמת הגולן וכשעלה הצורך להרחיב את פעולתה גם לסיני - גויס אליה פארן.
מאז שגויס ליחידה, ובמשך 45 שנה, היה פארן חלק ממנה. משימת איתור הנעדרים הפכה חלק משמעותי ומרכזי בחייו. הוא היה שותף לפיתוח דרכי עבודתה של היחידה, הכשיר ופיתח צוותי חוקרים צעירים והיה אמון על חקר תיקי תש"ח.
"עם הזמן הוא פיתח הכרה עד כמה זה חשוב למצוא תשובות למקרים לא פתורים", אמרה בתו תמר. לדבריה, "הוא ראה זאת כמשימה שלנו כחברה ישראלית-יהודית, וראה הכרח לסיים משימות שנטל על עצמו ולמצוא פתרון לכל חידה". פארן אף חיבר מחקר היסטורי על היחידה לאיתור נעדרים במסגרת עבודת הדוקטורט שלו, ובשנת 2015 יצא המחקר כספר בשם "עד שיחזור החייל האחרון" (הוצאת כתר).
אחרי תקופת מילואים ממושכת של יותר מחצי שנה, יצאו ב-1974 פארן ומשפחתו לשליחות בברזיל מטעם תנועת "הבונים-דרור". למרות שלא ידע אפילו מילה אחת בפורטוגזית, בברזיל התעקשו כי הוא יהיה השליח, בעקבות העבודה החינוכית שעשה בקיבוצו עם קבוצות עולים, שזכתה לשבחים. אחרי זמן קצר בברזיל, הוא כבר למד את השפה.
במהלך שנים רבות היה פארן גם מבקר הפנים של המועצה האזורית עמק הירדן ושל המפעלים האזוריים בצמח, כמו גם של עמותות שונות. בתו, תמר, אמרה שאת עבודת הביקורת שלו עשה מתוך הבנה שעל הביקורת להביא לשיפור תהליכים - ולא כדי למצוא אשמים.
להציל אנדרטה, לשקם מעיין
בשעות הפנאי שלו עסק רבות במחקר היסטורי על סביבת מגוריו. פעילות זו היא שהביאה אותו לטיפוח אנדרטת זיכרון מתפוררת בשולי מטע הבננות של קיבוץ האון.
מדובר באנדרטה שהוקמה בשנת 1914 על ידי צבא האימפריה העות'מאנית, לזכרם של שני טייסים טורקים שטסו מאיסטנבול למצרים. בקטע מדמשק לירושלים, מעל מצוקי הגולן, נתקלו השניים ברוח מזרחית שטלטלה את המטוס והוא צנח והתרסק על הקרקע. הטייסים נקברו בדמשק, ובמקום ההתרסקות הוקמה אנדרטה. עם השנים זו הוזנחה, התפוררה והייתה על סף התמוטטות.
ב-1996 החל פארן לטפל ולשקם אותה, ופעילותו זו זכתה להערכה רבה מצד ממשלת טורקיה. באתר נערכו טקסי זיכרון בהשתתפות נציגים רשמיים של הצבא הטורקי ובשנת 2005 הוא אף הוזמן לטקס ממלכתי בטורקיה לרגל שיחזור הטיסה בה נהרגו שני הטייסים. פארן ואשתו התקבלו במדינה בכבוד גדול.
בדומה לשחזור האנדרטה, החליט פארן לשקם מעיין חרב במצוקי האון. מדובר בבריכה שאגרה את מי מעיין שורירה. עם השנים הבריכה התמלאה בסחף וקירותיה נסדקו. פארן ניקה את הבריכה, טייח את קירותיה ונטע סביבה גן, והמקום הפך מוקד משיכה למטיילים. על דרך ההלצה קראה המשפחה למקום שנקרא עין שורירה על שם אב המשפחה - עין שוירח ("שורירה" ו"ירח"). עם הזמן החלו גם המטיילים לקרוא למקום בשם זה, שהתקבע בכתובים.
בתו, תמר, הסבירה כי מעשים אלו אפיינו את אישיותו של אביה. "הוא היה סקרן, אוטודידקט ויסודי עד כדי שאיפה לשלמות", סיפרה, "כל דבר שהוא נגע בו היה צריך להיעשות תוך ירידה לכל פרט. הוא כל הזמן שאל את עצמו - מה אני עוד לא יודע ויכול ללמוד".
אופטימיות חשוכת מרפא
בגיל 50 החל בלימודים אקדמיים בבית ברל. מיד כשסיים תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל, המשיך ללימודי תואר שני ותואר שלישי באוניברסיטת חיפה. בגיל 72 סיים את הדוקטורט שלו.
שנתיים לפני כן, בגיל 70, יצא לגמלאות והחל לעשות סדר בארכיון קיבוצו. האון, שידע משברים חברתיים וכלכליים בעברו, עומד כעת בפני שינוי והפיכתו לישוב קהילתי. זהו צעד כואב למקימי הקיבוץ, אך פארן ראה בכך מהלך שיש לעשותו, תוך הבנה שמדובר בפרק חיים חדש של היישוב.
בשנת 2018 ניתן לפארן אות יקיר עמק הירדן. בין השאר נכתב עליו כי הוא "הותיר חותם בשורה ארוכה ומרשימה של תחומים: החל בהקמת קיבוץ האון שעם מייסדיו נמנה ושהוא נחשב להיסטוריון שלו עד עצם היום הזה, דרך שפע הפעילויות החינוכיות בישראל ומעבר לגבולותיה".
ירח פארן, בן 82 במותו, השאיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, 14 נכדים ונינה.
עידן גרינבאום, ראש המועצה האיזורית עמק הירדן, הזכיר כי "בראיון שהעניק לאחד מכלי התקשורת באשר לעתידו של קיבוץ האון שאהב, הגדיר עצמו ירח כלוקה במחלה חשוכת מרפא: 'פרפטום אופטימיזמוס' - אופטימיות שלא נגמרת".
"כך נזכור את ירח, איש אופטימי", אמר.