המהומות במצרים התחדשו, דצמבר 2011. רויטרס
צילום: , רויטרס

עשור אחרי, דור האביב הערבי פותח את הלב

שישה צעירים משש מדינות ערביות סיפרו לוואלה! NEWS על חייהם בעשר השנים האחרונות. בין יאוש לתקווה, בין מהפכה לשלום, הם מתארים מה השתנה, כיצד הם רואים את העתיד - ומה הם חושבים על ישראל. עשור לאביב הערבי, פרויקט מיוחד

יפעת רוזנברג וגיא אלסטר

תוניסיה, ערש "האביב הערבי". ב-17 בדצמבר הצית את עצמו למוות מוחמד בועזיזי מהעיירה הקטנה סידי בוזיז אחרי שהרשויות הרסו את הדוכן שלו. מותו עורר את הזעם האצור במדינה הצפון אפריקנית, והרודן בן עלי נמלט מהמדינה אחרי 30 שנות שלטון. מאז, תוניסיה היא המדינה הערבית היחידה שבה התבסס משהו הדומה לדמוקרטיה, אך היא סובלת מעוני, שחיתות וטרור.

פ"ב, פעיל חברתי שביקש שלא להזדהות בשמו, סיפר כי "כמו רוב האנשים ליוויתי את האינתיפאדה ב-2011, האירועים התרחשו במהירות מסחררת, החדשות באותו יום הגיעו מכל עבר. מעצר הכנופיה של בן עלי ואז בריחתו, או ליתר דיוק, עזיבתו ליעד לא ידוע, שהתברר לימים ערב הסעודית.

"כיוון שהעם חי במשך עשרות שנים בשליטה של ממשלה אחת ושל מפלגה אחת, ולא ראה בבחירות שום דבר בר ביצוע, כל עוד המפלגה המועמדת זהה למפלגת השלטון.

דמוקרטיה מלווה בעוני, שחיתות וטרור. חגיגות בתוניסיה לאחר המהפכה, 2011 (צילום: רויטרס)

"ניצוץ התקווה כבה לאט לאט, והאנשים החלו לנסות להבין את המציאות החדשה הזו. התוצאות של הבחירות לא היו טובות במרבית המקרים, בשל היעדר מנגנונים דמוקרטיים במדינה, שבה הרוב סובל מעוני, מתשתיות לקויות ושולטים עליה כנופיות מאפיה, שהנשיא בן עלי פקפק בהן לפני המהפכה ולאחריה.

הנורמליזציה עם ישראל תתרחש בכל מדינות ערב יום אחד, מכיוון שיש צורך בשלום. אולי כשתוקם דמוקרטיה איתנה במדינות ערב, ההחלטה תהיה חיובית יותר. המציאות עכשיו עדיין עכורה, ויש צורך בעבודה רבה למען שלום צודק ומתמשך באזור".


מצרים חוותה תהפוכות רבות בעשור האחרון. מובארק נפל, נכלא - ושוחרר, הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות, מוחמד מורסי מהאחים המוסלמים, הודח בהפיכה צבאית ומת בכלא; והנשיא הנוכחי, עבד אל-פתאח א-סיסי, שולט ביד ברזל וללא אופוזיציה, בעודו נלחם בקני טרור בסיני.

עאמר זכריא חליל, מתרגם מעברית לערבית וחוקר לענייני ישראל, דווקא אופטימי.

"למרות כל הבלגאן שחווינו אחרי שתי מהפכות, המון דברים השתנו בעשור האחרון. הסתיים עידן מובארק אחרי 30 שנה בשלטון. למרות שהשינוי שלו איחלנו לא קרה בצורה שהעם רצה, אבל הוא קרה בסופו של דבר. אני אישית רציתי שהשלטון של מובארק יעבור למנהיג הבא בצורה חלקה ופשוטה, וזה לא מה שקרה. אחרי המהפכה הצליחו האחים המוסלמים להשתלט על המהפכה ועל השלטון במצרים עד שהצליח העם להתנער מהם ב-30 ביוני.

בגלל האחדות בין העם והמשטרה והצבא הצליחה המדינה להתגבר על התקופה הקשה שעכבה את סילוק האחים המוסלמים, ולהתגבר על הטרור שלהם ברחבי מצרים. הצבא המצרי עדיין נלחם עם טרור הקיצוניים של האחים המוסלמים ודאעש בסיני.

הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון עם תכנית של רפורמה כלכלית אמיתית. אכן תכנית זו הייתה קשה, אבל הוא הצליח ליישם אותה והצליח גם לשים את הכלכלה המצרית שוב במסלול הנכון, למרות כל הקשיים. הממשל גם עובד למען שיפור רמת החיים בכל המישורים: שיכון, כבישים, בריאות, וחינוך. הדרך עדיין ארוכה והאתגרים גדולים.

"למרות כל הקשיים שחווינו ושאנחנו חווים עד היום, אני מאמין שמצבנו הרבה יותר טוב ממצבם של מדינות אחרות, שמהפכות 'האביב הערבי' הרסו אותן לגמרי (סוריה, לוב ותימן). אני גם מאמין שאם הנשיא מובארק והנשיאים האחרים של מדינות ערב היו חושבים קצת אחרת ושיום אחד הם חייבים לפנות את מקומם למישהו אחר, והיו מעבירים את השלטון בצורה דמוקרטית חלקה, לא היינו מגיעים למצבים אלה.

המהפכות לא השיגו את יעדיהן מכיוון שהן לא הובילו אותנו לשיפור המצב, נהפוך הוא. וזה מסיבות רבות פנימיות וחיצוניות. אני מאמין שלולא ההתערבות של גורמים חיצוניים, שרצו לשנות את פני האזור על פי רצונם, ועזרו לקבוצות הקיצוניות להגיע לשלטון, המצב היום היה שונה.

אני מאוד אופטימי לגבי העשור הבא במצרים. המצב היום הרבה יותר טוב. יש ביטחון, המצב הכלכלי משתפר, ויש יציב להבדיל ממדינות אחרות של 'האביב הערבי'. למצרים של היום יש תכנית כלכלית עד 2030 והממשלה עובדת על יישומה. העם מרגיש את ההבדלים והשינויים בכל יום, ורואה את הפרוייקטים מתממשים בשטח".

שתי מהפכות בשנתיים. הפגנות בכיכר תחריר בקהיר, 2011 (צילום: AP, Enric Marti)

"מצרים היא המדינה הראשונה שעשתה שלום עם ישראל. מצד שני, יש לה עמדה ברורה והתחייבות מוסרית לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני לא חושב שהשלום עם ישראל והנורמליזציה עמה צריכים לבוא על חשבון האינטרסים של העם הפלסטיני.

אני מקווה ששיתוף הפעולה עם ישראל הקיים בפועל במישורים הצבאיים והכלכליים יתרחב לתחומים אחרים כמו תרבות ותיירות ברמה שלא תשפיע על התקדמות השלום בין הפלסטינים והישראלים. אני גם מקווה שישראל והפלסטינים יגיעו להסכם שלום צודק שמקובל על שני הצדדים, מה שיעודד את השלום ואת היציבות בכל מדינות האזור".


סוריה הצטרפה לגל האביב הערבי במרץ 2011, אך בניגוד לתחזיות ולגורלם של רודנים אחרים, בשאר אסד הצליח לשרוד בשלטון עד היום, תוך שהוא מנהל מלחמה איומה נגד אזרחיו וזוכה לתמיכת רוסיה, איראן וחיזבאללה.

עיסא, סורי בן 36 המתגורר בבריטניה, לא רואה עתיד ורוד.

"המלחמה פרצה לאחר שעזבתי את סוריה. כשהייתי בחו"ל התכניות והחלומות שלי כללו אפשרות של חזרה, אבל אחרי המלחמה הבנתי שאין לי מולדת לשוב אליה. אין לי מה להילחם עבורו. אחד הצדדים נלחם להשאיר בשלטון עדה כלשהי וצד אחר נלחם כי הוא שונא עדה כלשהי. כל צד בוגד באחר ומוכר את הלאומיות לאחר, כל צד חושב שהוא הפטריוט האמיתי ומאשים את האחר בחוסר פטריוטיות.

אני הבנתי שהמולדת בגדה בי. כי אני פשוט אדם חופשי. אם הייתי חוזר הייתי נתון לצד או הייתי מוצא את מותי בידי צד אחר. אני נוצרי, דובר עברית ואוהב את ישראל. רואה במערב אפשרות טובה יותר לחופש ולקידמה, שהמולדת שלי מתנגדת להם. לכן אין לי מולדת שמכבדת את האישיות שלי ואת האינדיבידואליות שלי. המלחמה גרמה לכל המשפחה שלי לעזוב לחו"ל והפכנו כולנו לפליטים בארץ שונה. וכמה שאני שונא את התיאור הזה, זה שינה את חיי.

לסוריה יש בעל בית חדש. פוטין ואסד בדמשק (צילום: AP)

"אני לא רואה תקווה לארצי. העמים במזרח התיכון רחוקים מאוד מלהבין את הפרטיות והחופש. אם העמים לא יאמינו בעקרונות האלה, לא ניתן להשיג דמוקרטיה ושלום וחירות אמיתית.

"שמחתי מאוד מהידיעה על הסכמי השלום בין ישראל וחלק ממדינות המפרץ. הנרמול עם ישראל לדעתי הוא הצעד החיובי היחיד שיכול לתת שמץ של תקווה למזרת התיכון .אולי הערבים בישראל הם דוגמה חיה לדו-קיום, חירות ודמוקרטיה, משום שלמרות הפגמים, התוצאות מעידות שזו מדינה שמכבדת את האישיות והאינדיבידואליות של אזרחיה".


משטרו הרודני של עומר אל-בשיר בסודאן שרד את הגל הראשון של האביב הערבי, אך אותן בעיות עמוקות הובילו למחאה חדשה ב-2019 ולנפילתו בהפיכה צבאית בתמיכת העם. כיום, סודאן נמצאת בתקופת מעבר רגישה, והיא הוצאה מרשימת המדינות תומכות הטרור של ארצות הברית אחרי שהסכימה לכונן יחסים עם ישראל.

לנא מאלכ אחמד, מזכירה בת 25 מאום דומראן, הייתה צעירה מדי בגל הראשון, אך כבר לקחה חלק פעיל במחאה האחרונה.

"השתתפתי בהפגנות בשנה שעברה כי הנשיא הקודם והמשטר הקודם התבססו על דיכוי וזה היה גיהנום. הייתי חייבת לעמוד עם בני עמי, אבל מאוד פחדתי כי המשטרה ירתה על המפגינים באש חיה. אני זוכרת את בוקר 11 באפריל שבו אל-בשיר נפל, הייתה שמחה גדולה כי נגמר עידן של עוול וסבל.

חיי הצעירים היום טובים יותר לאחר נפילת המשטר הקודם, אנחנו נהנים מחופש, יכולים לצאת לרחוב ולהישאר בלילה והמשטרה לא מציקה לנו. פעם לא לא יכולתי לצאת בלי חיג'אב. אבל כל צעיר או צעירה נתקלים בקשיים יומיומיים בחיפוש עבודה בגלל המצב הכלכלי , לכן הרבה צעירים כמוני רוצים לעזוב את סודאן.

"קשה במיוחד לנשים. החברה שלנו היא גברית. אישה לא יכולה לקבל החלטה שנוגעת לה, עדיין יש רדיפה של נשים והזכויות שלהן. יש עכשיו מודעות לזכויות הנשים ויש ארגונים סודאניים שמעלים את מודעות הזכויות של נשים ומגנים עליהן, אבל תמיד יש ביקורת והתקפה מצד החברה, בייחוד של גברים. אבל הנשים הסודאניות כבר לא חוששות כמו פעם, הן מגנות על הזכויות שלהן בעצמן.

עידן חדש. נשים מפגינות בסודאן (צילום: AP)

"לדעתי העתיד שלנו תלוי קודם כל בשלום פנימי ואחר כך בשלום עם מדינות אחרות. אני מצפה שאחרי השלום, יהיה עתיד גדול לסודאן וזה יאפשר את חיזוק הכלכלה. סודאן תהיה מדינה אטרקטיבית להשקעה, עם ביטחון, שתהנה מחופש דת והומניות. אנחנו מדינה רב-דתית ורב-תרבותית.

שלום עם ישראל הוא צעד שהיה צריך לעשות כבר מזמן. אין שום סיבה שלא יהיה לנו שלום. השלום יועיל לנו כלכלית, מסחרית וטכנולוגית. אנו יכולים להפיק תועלת מהטכנולוגיה הישראלית, מהחקלאות.
התקשורת הערבית והסודאנית תיארו מאז שהיינו קטנים את ישראל כאויב וככובש, ולכן אולי יהיה קשה עבור חלק מהאנשים למחוק את התיאורים האלה מהראש ולקבל את רעיון הנורמליזציה.

מצד שני, כשהכריזו על הנורמליזציה בין סודאן וישראל זה התקבל בברכה מצד העם וזה מעיד על מידת המודעות. מי שלא רוצה נרמול יחיה בעולם מבודד, הוא ודעותיו הקיצוניות".


מרוקו הצליחה לשרוד את תהפוכות האביב הערבי עם רפורמות פוליטיות מסוימות, עם האצלת סמכויות מסוימות מהמלך לפרלמנט, אך הארמון הוא עדיין בעל המילה האחרונה.

אמין אל-בזיווי, בן 26, מתכנן ללמוד רפואה בשנה הבאה. הוא לא רואה הרבה הזדמנויות לצעירים.

"חיי הצעירים במרוקו קשים מאד כי הצעירים בורחים מאחריות, וגם המדינה לא מספקת סביבה טובה לעתידם. לאחר הפגנות האביב הערבי התחולל שינוי לכאורה, אבל לא פנימי, ולצעירים אין תקווה גדולה אחרי שהמציאות טפחה על פניהם.

החיים שלי השתנו לרעה, בגלל מיעוט בהזדמנויות עבודה לצעירים. את מרבית הזמן הפנוי שלי אני מבלה בספורט ובבית. זה עדיף מלשבת בבתי קפה משום שאני לא מתחבר לרוב הצעירים בשל החשיבה המוגבלת והלא פתוחה שלהם.

דעתם על היחסים עם ישראל לא טובה בשל תמיכתם בפלסטין, והם לא חושבים על טובתם והתעסוקה של הצעירים. אבל אני חושב שהשנים הבאות יהיו טובות בגלל הנורמליזציה, מבחינה כלכלית ותרבותית".


עיראק עוד הייתה תחת שלטית ארצות הברית עם פרוץ האביב הערבי, ונסיגתה בסוף 2011 סללה את עליית דאעש והתפשטותו במרחב במהלך העשור האחרון. בשנה שעברה הצטרפה למעגל המחאות, בשל מיאוס התושבים מהאליטה השיעית המקורבת לאיראן. זה הוביל למאות הרוגים ולהבטחות רחוקות לרפורמות.

ס', בן 23, מתגורר בבגדאד, סטודנט לרפואה שנה חמישית, לא רואה אפשרות לשינוי תחת השיטה הפוליטית הנוכחית.

"השתתפתי בהפגנות האביב הערבי לפני עשר שנים ובהפגנות בשנה שעברה. אני פעיל חברתי בנושאים ועניינים חברתיים. קרו שינויים רבים, חיוביים ושליליים. הכלכלה והפוליטיקה היו בעבר טובות יותר, אבל במישור האישי היו הרבה שינויים חיוביים, מבחינת הבגרות והגדלת הידע וכד'.

יש לי השקפה חיובית לגבי המזרח התיכון בכלל ולמדיניות האמריקנית באזור. אני מאמין בהיחלשות ההגמוניה האיראנית ובהפצת ערכים ליברליים כמו שאנו רואים עכשיו במדיניות החדשה של ערב הסעודית. אולם ביחס לעיראק, אני לא מאוד אופטימי בשל היעדר תרבות הבחירה של האזרח והדומיננטיות של האידיאולוגיה הדתית והשבטית באזורים רבים, שתורמת לעלייה של אותן דמויות קודמות. אני לא סבור ששינוי בפוליטיקאים הוא הפתרון הנכון, הפתרון לדעתי הוא שינוי המשטר לגמרי והחלפתו במשטר רפובליקני, למשל.

נגד ההשפעה האיראנית. מפגינים בבגדאד, בשנה שעברה (צילום: AP)

|אני תומך בשלום בכל מקום, בכל זמן, ואין לי בעיה עם שום יהודי או ישראלי. אני מאמין שהתרבות, המנהגים וההרגלים שלי דומים לאלו של יהודי עיראק, שמהווהים חלק לא מבוטל מהחברה הישראלית. למרות שאני ערבי, אני רואה את עצמי פחות קשור לערבי הפלסטיני מאשר עם חבריי היהודים העיראקים מחו"ל.

הנורמליזציה שאנחנו רואים עם מדינות המפרץ שולחת תקווה לעתיד גדול יותר למזרח התיכון. למרות הקושי להשיג דבר כזה בעיראק, אני רואה שיש הסכמה לרעיון בקרב גורמים עיראקיים יותר ממה שיש ביתר מדינות ערב. לאבותינו וסבינו העיראקים יש קשר אמיץ עם היהודים שהיו בבגדאד ומוסול ובצרה, ואני מוצא עיראקים רבים שחוזרים על הסיסמה: 'לו יהודי היה שולט עלינו זה היה טוב יותר מממשלתנו הנוכחית".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully