"מח"ט 943, אל"מ נחמן ריבקין, מסר לסגן מפקד הגיס, אלוף אהוד ברק, כי השטח הנשקף לעיניו ריק מאויב מאורגן. הדיווח המדוייק של ריבקין בעניין זה שנוי במחלוקת. ברק דיווח למפקד אוגדה 90, תא"ל גיורא לב, כי ריבקין אמר לו ש(השטח) ריק מאויב. ברק דבק בגירסה זו גם בדיעבד. ריבקין לא מסר לברק כי הוא עצמו נמצא (בנקודה שממנה) לא יכול היה לראות את השטח שמצפון לו. ראש מטה הגיס, עמרם מצנע, טען בדיעבד כי אינו זוכר דיווח מפורש כזה של ריבקין, אלא דיווח כללי של המח"ט, ולפיו השטח שלפניו - ניתן היה להבין שמדובר בשטח המצוי צפונה לזה שריבקין יכול היה לראות ממקומו - ריק מאויב".
וגם: "בדיעבד טען ריבקין כי התייחס בדיווחיו למפקד האוגדה לב ולמח"ט 399 אל"מ מיקי שחר (סווט) לשטח שממזרח לרכס, אולם מתוך רשתות הקשר עולה במפורש שריבקין הבהיר ללב ולשחר כי השטח (הצפוני) ריק מאויב מאורגן. לכך נוסף דיווחו של ברק ללב, בשם ריבקין, כי השטח הזה ריק. ברק וריבקין חלוקים בשאלה אם הדיווח האחרון הוא ציטוט מדוייק, או פירוש שנתן ברק לריבקין. תמונת אויב זו עמדה בבסיס ההוראות של מפקדת הגיס לאוגדה 90 להמשך לחימה".
לברק חלק בתיפקוד הלקוי של מפקדת הגיס, אך לזכותו, כמעט יחיד בדרגים הבכירים (יוסי פלד, כמפקד כוח על-חטיבתי, צולח היטב את הביקורת), נזקפת יוזמתו לטוס, אמנם מאוחר מדי, לאסוף כוח צנחנים לחילוץ הגדוד הנצור, שלבסוף נחלץ לבדו. מעין היפוך של החווה הסינית, כשטנקים - גם בפיקוד ברק - יצאו לחלץ את הצנחנים.
אלה מובאות מכווצות מתוך "הקרב בסולטן יעקוב", מחקר של מחלקת היסטוריה בצה"ל שהופיע לאחרונה בהוצאה משותפת של מודן ומשרד הביטחון. המחקר נערך בשני שלבים, המהווים במצורף מלאכת מחשבת של בלשים היסטוריים המסרבים להתעלם מאחרוני המימצאים ומהכבדות שבמסקנות.
בשלב השני עידכן וערך את המחקר ההיסטוריון הצבאי בעז זלמנוביץ, אל"מ במילואים. שלב זה נדרש, כי בשלב הראשון, 15 שנה לאחר האירוע, שקד סא"ל במילואים ד"ר רפי יקר על "מחקר יסודי ומעמיק". ככל הנראה, מעמיק - או מגביה - מדי; החוקר היה יקר, אבל הפירסום היה יקר עוד יותר. "בגלל רגישותו של המחקר", כדברי מי שפירסמו אותו לבסוף, "הוקדש זמן רב בנסיון למצות את מיגוון המקורות", ביניהם דיווחים לאחר קרב, תצלומי אוויר, רשתות קשר ומסמכים רבים, שעימתו בין גירסאות ואימתו רק את מיקצתן.
מחקר סולטן יעקוב, ספר אמיץ למרות יבשושיות סגנונו, אינו נרתע מהבלטת חולשות אירגוניות ופרטיות. צה"ל עובר בו סריקת מערכות חושפנית; אלא שאותו צבא, בהנהגת יורשי הפיקוד הבכיר של אז, החביא את המחקר בכספת עד שהמעורבים העיקריים בפרשה נעלמו מהנוף, לצד הדרך או בכלל. כך קרה שהמחקר הונגש לציבור רק כאשר אחד מהחיילים שהתגייסו לשירות חובה באותה שנה והיישר לתוך לבנון, אביב כוכבי, היה לרמטכ"ל הניצב שוב מול לבנון כזירה ראשית למלחמה עתידית.
צל סולטן יעקוב, 10-11 ביוני 1982, רובץ זה ארבעה עשורים חסר שנתיים על גדוד מילואי השריון 362, ובמיוחד על מפקדו, סגן-אלוף עירא עפרון. מלחמת לבנון גדושה מטבע בריאתה בחטא באירועים קשים, כושלים, מאמללים. כוחות הסתבכו, נתקלו, נבלמו, ירו זה בזה, איבדו לוחמים - לעתים בעשרותיהם - בקרבות, בפיגועים, בתאונות. חיילים נישבו, נעדרו, נחטפו. פצועי גוף ונפש וקרובי חללים וחבריהם אמנם לא יתאוששו לעולם, אבל המדינה שכחה. אריאל שרון, שאיבד בסברה ובשתילה את תיק הביטחון ולכאורה את עתידו, חיכה פחות מדור והיה לראש הממשלה. אסונות חדשים כיסו על ישנים. חוץ מסולטן יעקוב.
למעט תעלומת רון ארד, מאוקטובר 1986, נסגרו כל הקבצים - אבל לא זה של סולטן יעקוב, בלי זכריה באומל (ששרידיו הוחזרו אשתקד בתיווך רוסי), צבי פלדמן ויהודה כץ. ארד נטש את מטוסו בגלל תקלת חימוש שהתפוצץ; נעדרי סולטן יעקוב נקלעו לכיתור ולקטל במסגרת גדוד לוחם, עם מג"ד האחראי לביצוע המשימה ולשלום חייליו ולכוד כמותם בסתירה שבין השניים. ועליו, על הגדוד, על המג"ד, העיב כל השנים הללו הזיכרון המר של אותם לילה ושחר, על סף כליון ועד כדי הירהורי כניעה בקולו של אחד הקצינים.
מהמחקר מצטייר גדוד 362 של צה"ל - למרבה המקריות, הוא נתקל בין השאר בגדוד 362 של הצבא הסורי - כקורבן סולטן יעקוב ולא כמחולל האירוע, שיסתיים רק עם איתור שרידיהם של פלדמן וכץ. אחריותם של קציני הגדוד מאוכנת במקומה הטבעי, שם היא בטלה בשישה - ששת הדרגים שמעליה, אם לא מביאים בחשבון את הדרג העליון, ראש הממשלה מנחם בגין, שלא שלט בפרטי-הפרטים ובעושי המעשים.
מעל הגדוד היתה החטיבה ומעליה האוגדה ומעליה גיס 446 ומעליו פיקוד הצפון ומעליו הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן ומעליו שר הביטחון, האלוף בדימוס שרון. איתן ושרון גררו איתם 34 שנות נסיון מלחמתי, מתש"ח דרך פעולות הגמול של הצנחנים ל"קדש" לששת הימים להתשה ליום כיפור. המפקדים הבכירים קצת פחות החלו להילחם בשנות ה-50 ומעולם לא חדלו. ניסיון קרבי, כולל בהתנגשות עם הצבא הסורי, לא חסר שם. צה"ל המצולק ממלחמת 1973 תפח, הכפיל את מספר אוגדותיו, והתאמן. על הנייר, אפשר שגם אלוף המתריעים יצחק בריק, אילו הגיע אז לעמדת ביקורת והשפעה, היה רווה נחת.
וצה"ל, בהיפוך של יום הכיפורים, לא הופתע מיוזמת אויב. הוא שתיכנן את המלחמה והחליט להוציא אותה לפועל. תנאי הפתיחה שבחר שיחקו לטובתו. מבצע "שלג מתגלגל", כמהדורה הסופית של התוכניות המתעדכנות תכופות, נועד להיות התיקון של 73. במהרה התברר עד כמה הוא קילקול, מקצועית לא פחות ממדינית, וחברתית באופן הכרוך במקצועית לבלי הפרד.
שנה לפני המלחמה, כשנמנע ממבצע נגד סוללות טילי קרקע-אוויר של צבא סוריה בלבנון, משיקולי היענות ללחץ אמריקני והענקת קדימות לתקיפת הכור הגרעיני העיראקי, הזהיר בגין פומבית את חאפז אסד מנחת ידם של "רפול ויאנוש". בגין חיבב את הרמטכ"ל שלו והאריך את כהונתו לשנה רביעית וחמישית. יאנוש בן גל, אביגדור רק בתעודות, היה אלוף פיקוד הצפון בשלוש שנותיו הראשונות של רפול כרמטכ"ל ומועמדו המועדף ליורשו. לא כך אצל שרון, שהתנכר לו - התנכל, לדעת בן גל - והזדרז להוציאו מהצפון לחופשת לימודים.
רפול הגיע למלחמת יום הכיפורים כתת-אלוף בן 44, מפקד אוגדת מילואים, שהמחליטים על עתידו - הרמטכ"ל דדו אלעזר ושר הביטחון משה דיין - קבעו להוציאו לגימלאות. הצטיינותו העיקשת במלחמה שינתה את המסלול, שלהם למטה, שלו למעלה. כאלוף פיקוד הצפון, ראש אג"ם לחודשים מעטים ורמטכ"ל, ביטא בחופשיות יתרה את סגנונו הסגפני והפשטני, לא שחור-לבן אלא רק שחור כהה ושחור בהיר. איכר-לוחם, מושבניק מתל עדשים, ואף שרוב שנותיו בצבא היה צנחן ופעל בגזרות ירדן ומצרים, חווית הכמעט תבוסה מול הסורים בגולן ביום הכיפורים משחה אותו לראש הפלג הצפוני. איתו היו שם קצינים כאמיר דרורי, אורי שמחוני ואורי שגיא מגולני ואורי אור, עמרם מצנע ואביגדור קהלני מהשריון.
ויותר מכולם, יאנוש, מפקד חטיבה 7 במלחמה, בחיר פקודיו הישירים של האוגדונר רפול, מה גם שהמח"ט הסדיר הנוסף, יצחק בן-שוהם מ-188, נהרג בקרב. יאנוש הלך בעקבות רפול, לאוגדה 36 ולפיקוד הצפון. כשבגין היה לשנה גם שר הביטחון, ניצלו את קהותו ופעלו בלבנון ללא אישורו. החגיגה הסתיימה בבוא שרון, מטעמים אישיים ולא מפני שחזר בתשובה לאחר עשרות שנות מרדנות והקפיד עקרונית על כפיפות הדרג הצבאי למדיני. לראייה, מאיר דגן, שותפם של רפול ויאנוש במעללי מובלעות אזור דרום לבנון לאחר מבצע ליטני, היה ונותר חביבו של שרון, ממבצעים בעזה ועד ראשות המוסד.
כשדרורי, שהיה קצין האג"ם של שרון בפיקוד הדרום בתחילת שנות ה-70, התמנה לאלוף הצפון, קיבל בן-גל מינוי חירום של מפקד גיס תחתיו. בן-גל היה רק במקצת בכיר מדרורי, בן גילו וכמותו מח"ט סדיר שלחם (ונפצע) בגולן ביום הכיפורים, אך את דרגת האלוף קיבל לפניו ועוד בתפקיד ראשון בפיקוד מרחבי, במקביל לדן שומרון בדרום ולמשה ("וחצי") לוי במרכז. במדרג הצבאי היה לפיכך דרורי אלוף זוטר מבן גל, פקודו במלחמה.
כדי לסדר ליאנוש תפקיד למלחמה הוזז לרוחב אלוף אחר, משה (בריל) בר כוכבא, מהפיקוד על גיס 446. בר כוכבא התמנה למפקד גיס נוסף, שתוכנן להילחם בצבא סוריה מתוך רמת הגולן. לצורך תיאור מלחמת לבנון ניתן לראות במפקדה של בר כוכבא את הגיס המזרחי ובזו של בן-גל, 446, את הגיס המרכזי. על גיס נוסף, המערבי, לאיגוף גדול מצפון לביירות, הופקד שומרון, שבדומה לבן-גל, יריבו הצפוי בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל לאחר רפול, יצא לחופשת לימודים כדי לחזור ממנה למלחמה. בפועל, נותרו שומרון ובר כוכבא חסרי מעש במלחמה.
מחקר סולטן יעקוב מציין שגיס 446 היה "העוצבה הטקטית הגדולה ביותר שצה"ל הפעיל אי-פעם". גיס, קורפוס בצבאות העולם, הוא כוח על-אוגדתי, שאינו משועבד למרחב מסויים. בעיות שליטה בשלוש האוגדות בסיני - ועוד מפקדות על חטיבתיות מאולתרות - ופחות מכך בשלוש האוגדות בגולן, באוקטובר 1973, הביאו בתום המלחמה להקמת מפקדות גיס. תחילה מונו למפקדיהן אלופים שיצאו משרשרת הפיקוד, ישראל טל בצפון ושרון בדרום. יצחק רבין, כראש ממשלה, ביקש משמעון פרס, שר הביטחון, לגייס אותם בעת מתיחות. אבל כפיפותם למי שהיו פקודיהם לא עלתה יפה, ובהמשך היה פיקוד על גיס למינוי-מישנה לאלוף שבשגרה עסק רק בבניין כוח, או לתא"ל שהגיע לפירקו ותוגמל בדרגה נוספת בדרכו הלאה (כגון בני גנץ ב-2001), או לקצין מנוסה על פרשת דרכים - בן-גל, ושומרון, ב-1982.
לגיס 446 היו בקרב סולטן יעקוב חמש אוגדות - חצי צה"ל היבשתי, וכוח גדול יותר מזה שעמד לרשות פיקוד הדרום בכיבוש סיני במלחמת ששת הימים. כוח רב מדי, מבולבל בהתמצאות בשטח ובחלוקת העבודה ובגבולות הגיזרה ובהעברת חטיבות מאוגדה לאוגדה וגדודים מחטיבה לחטיבה ובהקצאת סיוע באש.
והיה שם עודף גנרלים. הקצונה הבכירה חששה להפסיד את המלחמה ואת הקידום שבעקבותיה. למפקדי אוגדות הוצמד צל, תא"ל נוסף, לרוב האוגדונר המיועד. לאלוף הפיקוד דרורי היה סגן, ידידו האלוף שמחוני, ראש מחלקת ההדרכה. ליאנוש היה ראש-מטה, מפקד המכללה לפיקוד ומטה, תא"ל מצנע; והיה גם סגן מפקד הגיס, ברק, ראש אגף התיכנון במטכ"ל.
בתוקף תפקידו ואופיו ואופקיו, התלבט ברק בסוגיית תכלית המלחמה, עקף את רפול - שלא רצה לקדמו לאלוף אך נכנע לשרון - והציע לשר הביטחון להעלות את ההתנגשות היזומה עם סוריה לראש הרשימה, מעל להבסת אש"ף ובמקביל להשלטת הפלנגות בביירות, כדי שהנשיא המיועד בשיר ג'ומאייל יגרש את הפלסטינים מלבנון ויחתום עם בגין על הסכם שלום.
שרון, לא אדון לעצמו לנוכח שרים חשדנים בממשלת בגין וכבול באילוצי ההסוואה וההונאה, איפסן את מתווה ברק אך פעל חלקית לפיו. למעשה, יצא צה"ל בלבנון לשתי מלחמות משיקות - נגד אש"ף ונגד סוריה. בחלוקה שטחית לרוחב, שני מרחבי התעניינות, בדרום הגובל בגליל ומאיים עליו בנשק תלול מסלול (לפני הופעת חיזבאללה והטילים ארוכי הטווח) ובצפון כמושבם של השלטון המרכזי ושל יאסר ערפאת; ולאורך, ציר החוף במערב ובקעת הלבנון במזרח, שם הוטל על גיס 446 להסיג, להשמיד ולנצח את האוגדה הסורית, להגיע לכביש ביירות-דמשק ולהציב ממנו איום על שתי הבירות.
יחסי הכוחות היו, כרגיל, מעטים מול רבים. שלא כרגיל, סורים מעטים מול ישראלים רבים, פי שלושה ויותר, עם עליונות אווירית כמעט מוחלטת. כמעט, משום שחיל האוויר, שהפליא להפיל מטוסי קרב ולהכות במערך הטק"א, מיעט להגיש סיוע יעיל לכוחות היבשה; אולי נבהל מעצמו לאחר שהפציץ את גדוד הנח"ל של יום טוב סמיה ופגע בעשרות. כשהופיע מסוק-קרב סורי יחיד, מיהר אחד מכוחות השריון לברוח. הצבא שרפול בנה ארבע שנים, על גב ארבע השנים של מוטה גור, לא הרשים מול אויב נחות.
מחקר סולטן יעקוב הוא קטלוג של תקלות, אפשר לומר תקלוג. "ירי בין עמיתים", מונח מלוטש לאש ידידותית ולירי דו-צדדי, שקטל חייל ישראלי אחד על כל שלושה שהרגו סורים, לבנונים ופלסטינים. מפקדים שאינם מעכלים, או מעדכנים, או מתעדים. מודיעין הנמצא במפקדה מסויימת אך לא בזו הזקוקה לו. לוחות זמנים נטולי כל קשר למציאות: הגיס יכבוש בתוך שעות, האוגדה תתייצב על הכביש עד מחר בבוקר. האשליות לא איחרו להתפוגג. בעוד העיניים נשואות לבופור ולצידון, התנהלה במזרח בכבדות מלחמת ששת הימים, 6 עד 11 ביוני, בהישגים דלים ובמחיר מאמיר.
יאנוש, מפקד הגיס, המח"ט הגיבור של 1973 שהתקדם בשמונה שנים עד אקס-אלוף פיקוד, יוצא ממחקר סולטן יעקוב כשתהילתו דהויה. אילו פעלה השקיפות התקשורתית של 2006 ב-1982, לא היה רפול נתפש כרמטכ"ל יבשתי מוצלח יותר מהטייס דני חלוץ, והאוגדונרים של חלוץ היו מתוייגים ליד אלה של רפול, ותיקי הבלגן של בן-גל.
גדוד 362 היה בורג קטן במכונה מסורבלת. החטיבה של שחר והחטיבה של ריבקין ועוד חטיבות שהמתינו להפעלה או שהגיעו מאוחר מדי. האוגדה של גיורא לב ואוגדה 880 של יום טוב תמיר, שלא היה ברור בכל רגע מי מהמח"טים שלהם כפוף למי. יאנוש, שפריצתו קצרת-הרוח לרשתות של יחידות כפופות נועדה להמריץ אך הזיקה. והיו גם הסורים, במיוחד מדיוויזיה 1, שהמחקר מציין בהערכה את לחימתם הנחושה והנבונה והתמקמותם בשטחים שולטים, בנקודות ובדקות גורליות, למרות נחיתותם הכמותית הכללית.
חמישה מעשרת חללי הגדוד נהרגו מפגזי גדוד שכן. בתקרית סמוכה נהרגו באורח דומה לוחמים מיחידות אחרות. חיילים קלטו שמפקדיהם אינם סומכים על מפקדיהם. ההבלים של "האדם שבטנק ינצח" לא רימו את מי שפיקפק בתום הלב של האדם ששולח את האדם שבטנק להסתכן, להיפגע, ליפול בשבי, במלחמה יזומה ומיותרת. בסולטן יעקוב, בעוד הגדוד על סף אבדון, היו יחידות שעמדו מן הצד, באדישות או בשאננות או מתוך בורות.
לסוגיה זו, של הרוח לעומת החומר, אין מחקר סולטן יעקוב נכנס; אולי הניחו מחבריו, יקר וזלמנוביץ, שהדברים ידועים. חבל; זה הלקח המרכזי. כדי להפיח רוח קרב בחיילי חובה ומילואים (ומעין שעטנז של ישיבות הסדר, בגדוד 362), עליהם להשתכנע בצדקת המשימה ובתועלתה. זה לא היה המצב בלבנון בכלל ובלחימה נגד הכס"ב, הכוחות הסוריים בלבנון, בפרט. בציבור הישראלי, שהצבא לא היה ואינו מנותק ממנו, ריחפה הידיעה שבגין ושרון ורפול ששים אלי מלחמה ממניעים זרים ונסתרים. ככל שהכוחות התקדמו צפונה, הרחק מקו 40 הקילומטרים ואל ביירות או 25 ק"מ מדמשק, גברה המרירות. זכרונות האכזבה מהפיקוד הצבאי ומהדרג המדיני במלחמת יום הכיפורים ריסנו את החיילים. לצד הקרבה, רעות והתנדבות, כמו בכל מלחמה, הזדקרו תופעות של נירפות, סבילות ודבקות במשימה הפרטית של ההישרדות.
פירסומו של המחקר התעכב עד לאחר מותו של בן-גל. הממונים על מחלקת ההיסטוריה בצה"ל זהירים בכבוד האדם, בעיקר כשהאדם הוא אלוף או רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש ממשלה. המחקר המוסמך של מלחמת יום הכיפורים נגנז עד לאחר השבץ שהיכה בשרון. בן-גל, שהתפלמס עם שרון על מלחמת לבנון עד ששינה את טעמו וראה את האור, או את הגז - פרשת שרון/בן-גל ב-1997, תקדים מעניין למתת ותמורה בדמות סיקור חיובי מצד המקבל של מעורבות הנותן בתהליך היסטורי - זכה ליחס מועדף בהשהיית מחקר סולטן יעקוב. לסלף את התוכן קשה, ולא מעשי, כי תמיד עלול לקום מפקד אחר, או עד, או חוקר, להביע התנגדות. לשלוט בתיזמון אפשר.
מאז יוני 82 והמערכה נגד הכס"ב לא פגש צה"ל בקרב צבא כמותו (הוא מכנה את חיזבאללה "צבא טרור עתיר אש", כלומר כוחות חי"ר וקומנדו חמושי טילי קרקע-קרקע וקרקע-אוויר ונגד-טנקים וחוף-ים וכלי-טיס המופעלים מרחוק, אך ללא זרועות אוויר, ים ושריון) ולא הפעיל את מפקדות הגיס שלו, אף שהמשיך להעמיד בראשן אלופים ולעתים נדירות גם תירגל אותן. ככל שמלחמת יום הכיפורים התרחקה, חזרה לקדמותה הכפיפות הישירה של האוגדות, ולו גם חמש כמו בגדה המערבית ב-2002 ובלבנון ב-2006, לפיקוד המרכז או הצפון, ללא תשלום דמי תיווך למפקדת גיס. אלופי הפיקודים אינם להוטים להימצא בין המכבש של המטכ"ל לבין הסדן של מפקדי גיס, כפי שהיה דרורי בין רפול לבין יאנוש.
צה"ל נזקק לשנתיים נוספות, עד מאי 1985, כדי להיחלץ מהשטח הכבוש בדרום מזרח בקעת הלבנון. הדיונים על שתי הנסיגות שהביאו את ישראל ל-15 שנות הרצועה המדממת בדרום מתוארים בדקדקנות במחקר אחר, "מביירות לאזור הביטחון", של חוקר שש המלחמות, יפה ירקוני של מחלקת היסטוריה, אל"מ במילואים שמעון גולן. בצה"ל מאמינים שמלחמה אינה נחשבת, עד שההיסטוריה שלה בידי שמעון גולן נכתבת. פינוי מרכז לבנון ומזרחה הוא סיפור פוליטי ומדיני לא פחות מצבאי - ליכוד ומערך, שרון ושמיר וארנס ורבין ופרס, אמריקנים ולבנונים - ובסופו החלטה שלא לחזור בקפיצה אחת לגבול הבינלאומי.
בחודשים האחרונים הובלטו זכרונותיהם של שורדי לבנון מהשנים האחרונות של המאה שעברה. הוצנעו לקחי הזינוק לתוך המערבולת. סוריה נראית כמו האויב מאתמול, אף שהיא מחדשת את צבאה ומארחת את איראן - או לגיון זרים שלה - ואת חיזבאללה. נשכח שברקע ההתנגשות אז עמדו סיפוח הגולן בדצמבר 81, שאותת לוחמנות ישראלית, ותמיכה רוסית באסד מול חזית ישראלית-אמריקנית, ליכוד-רפובליקנים.
בנימין נתניהו מתייחס כמובנים מאליהם לחיילי צה"ל שייקראו להילחם בשטחים במלחמת הסיפוח. זה הימור פרוע. הכרת הכורח במבצע "חומת מגן", שבעקבות פיגועים רצחניים בעורף המאוכלס, לא תחזור 18 שנה אחר כך, כשמנגנוני הביטחון הפלסטיניים מסייעים לשב"כ לסכל טרור, וכשלהסלמה גורמת ממשלת ישראל, רק מפני שנתניהו משתוקק לנצל לצרכיו את החודשים האחרונים של נשיאות דונלד טראמפ.
"הקרב בסולטן יעקוב" הוא משום כך מחקר עכשווי מאוד, המתמקד רק על פני השטח בלבנון של 1982; לעירא עפרון וחבריו רע שהתאחר, אך למפקדי הגדודים והמחלקות של 2020, לאוגדונרים וללוחמים, עיתוי הפירסום מועיל. אם יספגו את הלקחים, ירעדו ידי מי בממשלה ובמטכ"ל שיכריעו בעד סיפוח ומלחמה שתכתר את ישראל בקרבות סולטן בנימין, לכבוד שני האחראים העליונים, הראשי והחליפי.