מנתוני משרד הבריאות עולה כי בימים האחרונים חלה עלייה במספר הנדבקים בקורונה - רבים מהם תל אביבים - אבל ככל הנראה מדובר בטעות, שכן המגיפה הסתיימה. מכוני המחקר, האפידמיולוגים ומשה בר סימן טוב אולי חושבים אחרת, אבל גורמי מפתח כמו יניב מפלורנטין ודפנה מהצפון הישן, מסבירים שאין כל סיבה לחשש ושאף אחד לא יידבק יותר, לעולם.
שני הצעירים נפגשו לפני חצי שעה בתור לאחד הברים בדיזנגוף. כעת הם יושבים ליד המזרקה בכיכר דיזנגוף כשלצדם שני בקבוקי יין ופותחן, ופורסים בפניי את השקפתם המקצועית בנוגע למגיפה תוך שהם מדיפים ריח של ערק ופיצה. "אתה קולט איזה חשמל יש פה עכשיו?", צועק עליי יניב בן ה-24 בניסיון להתגבר על סירנה עולה ויורדת של ניידת טיפול נמרץ שמנסה לפלס לעצמה דרך בין מאות המצטופפים בכביש הסובב את הכיכר.
"העיר קמה לתחייה!", הוא שואג בהתלהבות. "מבחינתי, ואני חושב שגם מבחינתם של הרבה מאוד תל אביבים אחרים, הסגר בעצם נגמר רק היום. בלי הברים והדרינקים והקרחנות אין פה באמת חיים".
"אני חושבת שזה הערב הכי יפה שהיה בתל אביב מאז שעברתי לפה לפני ארבע שנים", מוסיפה דפנה בת ה-26. "תראה איזה יופי פה: כולם מחייכים, שמחים, מאושרים, שיכורים, חופשיים ורק רוצים להישאר עוד בחוץ ולחוות את הרגע. תקשיב, אנשים ישבו בבית שלושה חודשים וחלמו על הרגע הזה. מבחינתי הקורונה נגמרה. אולי יהיה גל שני בחורף, אבל יש זמן עד אז. אפשר להשתולל סוף סוף".
אתם הולכים עכשיו הביתה ביחד?
יניב: "כן, בטח, כל אחד לבית שלו, אלא אם כן… אתה יודע, נו"
דפנה: "מה 'אלא אם כן'? עזוב, הוא צוחק איתך או שהוא חי באשליות. נפגשנו עכשיו, בתור לבר. אני אפילו לא יודעת מה שם המשפחה שלו. התחלנו לדבר ובאיזשהו שלב התייאשנו ואמרנו שנלך בינתיים לפה, עד שיירגע שם. תגיד, איך הוא נראה לך? כדאי להמשיך איתו את הלילה?"
כן, יש מצב, הוא חמוד, אבל יש פה עוד מלא חתיכים היום, לא?
יניב: "תיזהר, אחי"
דפנה: "אל תדאג, אני לא ממהרת לשום מקום. הלילה עוד צעיר. אני נותנת לו צ'אנס בינתיים, אבל יש מצב שאחרי שאני אתפכח קצת אני אגיד פתאום 'יו, מה אני עושה עם היצור הזה?' ואמשיך הלאה"
יניב: "את מאיימת?"
דפנה: "לא, אני שיכורה"
יניב: "חכי, עוד לא התחלנו"
מאמץ לאומי נגד נגיף חצוף
המחשבה על האפשרות שיש בתוך הניידת הזאת, שעדיין מזהמת את האווירה כאן ברעשי אימים, מישהו עם קורונה, מוסיפה נופך סוריאליסטי לתמונת הניצחון העולצת. בינתיים, צעירה עם שרוואל יושבת ליד המדרגות עם גיטרה וכובע טיפים שכתוב עליו "אפשר לשלם גם ב-Bit" ומזייפת בקולי קולות שיר גלגלצי גרוע כלשהו תוך ניסיון לגבור על זעקות הסירנה.
נדמה שהצעירים התל אביבים שמחוץ לקבוצת הסיכון מבקשים להתעלם מהמציאות בכוח ולמגר את המגיפה בעזרת קרחנות. רבים מהם החלו במאמץ הלאומי הזה כבר כמה שבועות לפני פתיחתם הרשמית של הברים - במסיבות פרטיות, על חוף הים ובגינות ציבוריות - וכעת, עם הוראת החזל"ש, הם מתפוצצים. אם נגיף חצוף יעז להתקרב אליהם, הם יחסלוהו מיד בעזרת אדי אלכוהול ועשן של גראס.
בהמשך הרחוב, מחוץ לאחד הברים הרועשים, יושב זוג צעיר נוסף. חיוכיהם המבוישים של השניים מסגירים את העובדה שהם טריים - ואכן, מתברר שהם הרגע יצאו ממאפיית הטינדר. "התחלנו לדבר בפייסבוק לפני חודשיים בערך וזו פעם ראשונה שאנחנו נפגשים פיזית", מודה הצעירה, עינב, בת 22 מבת ים. "אני דווקא הייתי בעניין של להיפגש קודם, לפני שהיה מותר ללכת לברים, אבל היא לא הסכימה אז זרמתי איתה", אומר בן זוגה החביב אלי, בן 23 מבת ים.
עינב, ככה חשבת שהוא ייראה במציאות?
עינב: "האמת שדמיינתי אותו פחות יפה"
אלי: "תכל'ס, גם אני לא האמנתי שהיא כזאת מהממת ואני חושב שגם יש בינינו חיבור".
עינב: "תקשיב, זה באמת מרגש. אני בטוחה שיש כאן עוד המון זוגות כאלה, שיוצאים עכשיו לדייט ראשון אחרי מלא זמן. זה משהו ממש מוזר, אבל די מגניב"
בתוך הבר - הילולה. חבורות-חבורות סביב שולחנות עמוסים בצ'ייסרים, בירות וג'וינטים. משום מה, נראה שהנשים כאן קולניות ושיכורות יותר מהגברים. "תקשיב", אומרת לי בר, בת 27 מתל אביב, תוך שהיא מושכת את ידי בכוח לעבר השולחן שלה ושל חברותיה השתויות כהלכה. "בוא, אתה חייב לעשות איתנו צ'ייסר. אבל חייב". אני עושה. כתוצאה מכך, מצב רוחי, שנע עד כה על הסקאלה שבין אופוריה לפאניקה, מתייצב על סבבה.
"יופי, טוב מאוד", היא ממשיכה, "עכשיו אתה עושה סטופ על ההקלטה ומצטרף אלינו לתחנה הבאה". "כן! כן!", זועקות שלוש חברותיה בתגובה, ואז, בתיאום מרשים, ארבעתן יחד מתחילות לשיר, בקצב אחיד, "הוא זורם, הוא זורם, הוא זורם...". הן צודקות. אני זורם. אבל עכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה ולשטוף ידיים. פעם אחרת. בהתחשב במה שהולך פה, תל אביב לא תיסגר שוב כל כך מהר.